מסורב ירידה

בפעם האחרונה שטיפסתי על הר תבור, נכנסתי לכלא. זה היה חודש או חודשיים לפני סוף השירות הסדיר שלי, ומפקד הבסיס — סגן אלוף שמנמן שלא זז מטר בלי צידנית עמוסת סנדוויצ'ים — רק חיפש סיבות לתקוע אותי. אני מצידי דאגתי לספק לו אותן: האחרונה היתה שבמקום לישון בבסיס בלילה שלפני מסע טירונים מהתבור לצומת גולני, קפצתי הביתה. ובמקום שאעמוד במגרש החנייה ואספר למגויסים הטריים מורשת קרב מתובלת בקמצוץ גיאוגרפיה ונצרות, עמד שם השמנמן, לעס סנדוויצ'ים והיה מוכן לבלוע גם אותי כשהגעתי רחוץ ומחויך שעה קלה אחרי שכולם יצאו לדרך. שום מסע צבאי לא זכור לי כתענוג גדול, ובטח לא כזה שבסופו חיכתה לי הסעה לכלא שש.

21 יום בפנים, זה היה גזר הדין של השמנמן. מחיר לא פעוט שספק אם היה שווה את השינה בבית, כולל בונוס בדמות הפרצוף האדום של המב"ס הזועם בפסגת התבור. כעבור שנים הוא שימש לי השראה מסוימת לדמות בשם קולונל עוז בסרט "קרקס פלשתינה".

אני לא יודע מתי עליתם ברגל לתבור, אבל כדאי להבהיר מראש שהוא רק נראה קל; מין ציצי מוצק עם פטמת מנזר בקצהו. אלא שהשד התפוח הזה תלול למדי, ויום ההליכה שממתין לנו יהיה לאחד הארוכים והמייגעים ביותר. אולי בגלל שקצת נתעה בדרך, אולי בגלל שנלך קצת מהר מדי, ובטח בגלל האפקט המצטבר של ההליכה הרצופה. בכל אופן, בסופו של היום הזה יגיע המסע שלי למשבר הרציני הראשון שלו. פשוט לא מצליח לי עם התבור.

ישו זה כאן

אני הולך עם מישהו שנקרא לו הצלם, למרות שהוא לא מצלם כבר שנים. לא לפרנסתו, בכל אופן: בשביל הפרנסה יש לו אישה שעשתה קריירה בקונצרן מסחרי גדול, ויצאה משם תחת מה שאנשי היי־טק אוהבים לכנות "מצנח זהב". כשלאשתך יש אחד כזה, כל מה שאתה צריך לעשות זה קניות כשהיא מבקשת, לא להשאיר כלים מלוכלכים בכיור ולהביא פרחים הביתה פעם בשבוע. מצנח זהב, מתברר, יכול להיות סידור נהדר לצניחת טנדם. וזה מה שהצלם עושה בשנים האחרונות: מנסה מיזמים שונים כמו עסקאות נדל"ן באיי יוון, מהדורת חדשות במעגל סגור לקונצרנים גדולים ופורטל גבינות בוטיק באינטרנט. אין כמו לעשות עסקים כשאשתך דואגת לפרנסה.

כשהתקשרתי אליו כדי לשאול אם יצטרף אלי, התברר שאביו נפטר ערב קודם והמשפחה בדיוק חזרה מבית העלמין. מובן שלא ידעתי: כבר שנים שאנחנו לא בקשר. הצלם מצידו הניח שראיתי מודעת אבל בעיתון ולכן אני מתקשר, וזה היה קצת מוזר ואפילו לא נעים. אבל אם בכלל לא הייתי מתקשר, זה היה אפילו פחות מוצלח. רק כשבאתי לביקור ניחומים סיפרתי לו על ההליכה בשביל, וקבענו שנלך ביחד את הדרך הארוכה מהתבור ועד נחל ציפורי. הצלם היה פעם בגולני, וידעתי שאני יכול לסמוך עליו. את האפשרות שדווקא אני אשבוק בסוף היום בכלל לא העליתי בדעתי.

כשהצלם עוד היה צלם פעיל, אני הייתי עיתונאי. וכשאתה עיתונאי, אין לך הרבה ברירה אלא להסתדר עם הצלם שיוצא איתך לעבודה. למזלי, היה לי העונג לעבוד עם צלמים שהיו אנשים מוצלחים לא פחות משהיו בעלי מקצוע מעולים. אבל מכל צלמי הסטילס שבפנקס הטלפונים שלי, רק שניים רשומים שם כחברים ממש. אחד היגר לפני שנים לניו יורק והפך לצלם אביזרי אופנה מהמבוקשים בעולם; עם החבר הצלם השני אני מטפס על התבור.

בבוקר בזבזנו כמעט שעתיים על מנהלות תעבורה, הסתבכנו בסמטאותיה של עיר שבכלל לא היינו אמורים להיכנס לתוכה, ויצאנו לדרך מאוחר בהרבה מהשעה שתכננו. בניגוד לעליות קודמות, כאן העלייה תלולה כבר בתחילת הדרך, ובהמשך היא רק נעשית תלולה יותר. אין חלקים מתונים, ומסכת ההתנשפויות וניגובי הזיעה מתחילה עם הרמת המסך ונמשכת עד הפסגה.

אם אתה נוצרי מאמין, אתה מטפס כאן בידיעה שזהו הר ההשתנות — ההר שעליו עבר בן האלוהים את הטרנספורמציה המשמעותית ביותר שלו, מסתם יהודי טוב ומחפש דרך לישות אלוהית. "ומקץ ששת ימים", כתוב בברית החדשה, "לקח לו ישוע את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אחיו, וייעלם בדד על הר גבוה. וישתנה לעיניהם, ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור ילבינו". זהו, זה היה הרגע המכונן של הגורו המצליח ביותר בתולדות האנושות. לא כתוב בשום מקום שזה קרה בהר תבור, ולכאורה זה היה יכול לקרות על כל הר אחר בסביבה — אם רק היה הר כזה, או אפילו סתם גבעה. התבור מתנשא רק לגובה של 588 מטרים, אבל בקרבתו המיידית אפשר בקושי למצוא תלולית ראויה לשמה. בטח לא הר מספיק גבוה בשביל לשנות את העולם.

כבר במאה הרביעית לספירה החלה מסורת עלייה לרגל של מאמינים נוצרים אל ההר, ונחצבו יותר מ־4,000 מדרגות שסייעו לעולים. היום יש כביש מעל מה שהיו פעם מדרגות, אבל המסורת — שרק מאות שנות כיבוש מוסלמי הפריעו לה — ממשיכה עם מיזוג אוויר וחנות מזכרות בחנייה.

בערך בתקופה שהשמנמן מתחילת הסיפור הכניס אותי לכלא, הכרתי את אחד מעולי הרגל היותר מוזרים שהגיעו אל ההר. קראו לו פרנק או דיטר, הוא הגיע מליכטנשטיין והיו לו כנפיים. אני חושב שהיום קוראים לזה גלשן אוויר, אבל לפני 30 שנה לא היה פה אחד שידע איך קוראים לזה או מה זה. אפילו בסרטים לא ראינו דבר כזה, והנה הגיע איזה פרנק או דיטר מליכטנשטיין עם מפרש צבעוני שמחובר לכנף מתכת משולשת, כשהוא עצמו מחובר לכנף עם כבל. כל מבוקשו היה לקפוץ עם החפץ הדק מפסגת הר תבור, ואם אפשר אז גם ממרומי הר הבשורה וממצוקי מצדה לקינוח.

לא אלאה אתכם בפרטי הסיפור, אבל יום אחד מצאתי את עצמי צופה בו פורש כנפיים מעל עמק יזרעאל. אחרי שעה גם עזרתי לו לקפל את העפיפון שלו, ושבוע אחר כך ליוויתי אותו יחד עם מוסכניק הרפתקן מהקריות לשדה התעופה. רגע לפני שהוא מסר את המזוודות והציוד לביקורת, המוסכניק שאל אותו אם אכפת לו להשאיר לנו את הכנפיים למזכרת. פרנק או דיטר חשב שזה יכול להיות רעיון נפלא, מזכרת אישית לארץ הקודש, והוריד את הגלשן האווירי מהמסוע.

"אתם לא מתכוונים במקרה לקפוץ עם זה?", הוא שאל כמי שמספר בדיחה טובה, אבל גם מודאג שלא תובן כהלכה.

"מה פתאום", ענה לו המוסכניק במבט תמים.

למחרת כבר היה אחד מאיתנו קשור עם רתמה ללולאת הכנף, מנסה להבין איך הדבר הזה מתרומם — ומה שיותר בעייתי, איך הוא יורד למטה. אחרי שבוע היה לאותו אחד גבס על היד ועל הרגל. יותר הוא לא נגע בעפיפון הזה, וגם לא בשום דבר דומה לו, אבל בסוף אותה שנה כבר היו בישראל עשרה גולשי אוויר שידעו מה ואיך עושים עם כנפיים כמו אלה של פרנק או דיטר מליכטנשטיין. היום כבר יש מאות. מדי פעם, כשאני מרים עיניים לשמיים, אני נזכר בטמטום של תחילת הדרך.

בוא לא נדבר על זה

לצלם ולי יש רק דרך אחת לרדת למטה, והיא נטולת אמצעי רחיפה: הולכים ברגל. ככל שהטיפוס היה מייגע, הירידה מייאשת הרבה יותר. על הקושי הזה כבר עמדתי לפני כמה קילומטרים וגיליונות, אבל כאן התחושה חריפה ומתמשכת. עוד מטר ועוד זווית לא בריאה, עוד שחיקת ברכיים, עוד קפיצה. זה לא ייגמר טוב. אני יודע שיש לי קרע במניסקוס של ברך ימין, וכבר למדתי לחיות איתו. אבל עכשיו דווקא ברך שמאל בורחת כל פעם לצד אחר, וכל בריחה מוציאה ממני צעקה שדי מבהילה את מי שהולך לצידי. ומה זה העקצוץ המנדנד בקרסול? מאיפה הוא צץ? מה מתפתח לו שם?

קודם חצינו את הכפר הבדואי שיבלי, הלכנו בין בוסתנים ומזבלות מאולתרות, ונכנסנו אל שמורת אלוני בית קשת. הרבה דרכי יער רחבות ידיים יש שם. מספיק שתשקע בשיחה ולא תקפיד לעקוב אחר סימני הדרך כדי שתמצא את עצמך על שביל נוח, יפה ואפילו מבטיח, שאין שום קשר בינו ובין השביל שאתה אמור ללכת בו. וזה בדיוק מה שקרה לנו. ולא פעם אחת אלא פעמיים.

עם השנים הארוכות ביחד והשנים הארוכות לא פחות שבהן כמעט לא היינו בקשר, לא היה קשה ליפול לטעויות ניווט מרגיזות שהוסיפו לנו בכל פעם שניים או שלושה קילומטרים. בסתם יום רגיל זה ממש לא נורא. כשהברך מציקה לך והעקצוץ בקרסול הופך לגירוי מעצבן והשעה כבר מאוחרת, זה ממש מיותר.

שוב מטפסים. הפעם אל הר דבורה. אם לא היה תבור, כנראה שהגבעה הזאת היתה זוכה בכבוד ההיסטורי שהעולם הנוצרי העניק להר ממול. בלי זה, יתרונה היחיד הוא התצפית המעניינת שהיא מספקת אל ההר שעליו טיפסת, הדרך שהלכת בה — ובעיקר זאת שעוד נכונה לך בהמשך.

כיוון שעלינו, עכשיו אנחנו צריכים לרדת. אני מחליט להתעלם מהכאב בברך שמאל, לשכוח את העקצוץ בקרסול וללכת בלי לעצור. גם ככה אין ספק שניכנס לשעות החשכה. השמש כבר מזמן החלה בגלישה היומית שלה לעבר הים. הצבעים השתנו, ואנחנו מקבלים עכשיו את התאורה היפה והמחמיאה של שעות אחר הצהריים. הירוק הוא ירוק, האפור אפור, ופרטי הנוף מופיעים כפרטים ולא כמקשה אחת. זה בהחלט יפה, וכמו שהיה משמח לצלם סרטים רק בשעות כאלה, היה גם נחמד ללכת ברגל רק מארבע אחרי הצהריים ועד שש או שבע בערב. וכשלא כואבת לך הברך.

הצלם ואני הולכים כבר חמש שעות זה לצד זה, ואני עדיין תוהה מתי יהיה הזמן המתאים לדבר על מי שהיתה הסיבה לנתק הארוך בינינו. קראו לה פמלה (היה לה שם אחר, אבל זה לא משנה), והיא היתה החברה של הצלם. היינו אז בני 30 בערך, היא היתה בת 25, והיה בה משהו מפתה ומתגרה שלא היה אפשר להתעלם ממנו. הצלם ידע את זה, היא ידעה את זה, ואני בטח ידעתי את זה.

ואז הצלם נסע לאוסטרליה, הדביק טפטים ושטיחי קיר כדי להתנתק מהצילום שהפך מאהבה לעול ופרנסה נטולת חדווה. יותר משנה הוא היה שם, ויום אחד שאלה מי שהיתה החברה שלו אם אני יכול לבוא לעזור לה להחליף נורה שנשרפה. יותר בנאלי מזה אין, אם כי לזכותה ייאמר שהיא לפחות חסכה ממני את הצורך לעשות את עצמי כמי שבאמת בא להחליף נורה.

ברור שהרגשתי איום ונורא. כשהצלם חזר לישראל יכולתי בקושי לדבר איתו, ועבר הרבה זמן עד שהיה לנו שוב איזה סוג של קשר. חברים של ממש כבר לא חזרנו להיות, וההליכה הזאת בשביל היא ללא ספק הליכה עם תיקון. אני חושב שמיד אחרי העיקול הבא נשב ונשים את הכל על השולחן, או על מדף סלע.

טוב, זה לא חייב להיות ממש העיקול הבא. זה יכול להיות גם זה שאחריו, או מיד בסוף הירידה, או בזאת שאחריה. אבל זה בטח יהיה היום, כי אחרת בשביל מה יצאנו לדרך, ומי יודע מתי נלך ככה שוב, אם בכלל.

כך אנחנו הולכים מתחתית הר דבורה לעבר יישוב שנקרא עין מאהל. ומשם, בין ערוגות חקלאיות ומרבצי ניילון, לאיזה מגרש כדורגל נטול דשא ושמוט שערים. וממנו אל עוד מזבלה, ואל אחותה התאומה בקצה כפר אחר. ומשם אל ערוץ נחל שמזמן הפך לביוב, וכלל לא מופיע במפה. ואיכשהו, פתאום, אין אף מקום מתאים לשיחה שתכננתי מתחילת היום. אם כי אני מודה שאולי זה לא רק בגלל האתרים המכוערים.

מקרה צעד

מערוץ הביוב אנחנו משרכים רגלינו אל שדה חרוש, וממנו אל קצה אזור תעשייה, ומאזור תעשייה אל שיכון ענק וחדש שזוחל מלב נצרת עילית אל הגבעות שממערב לה. אני מניח שהיו פה גבעות ופרחים כשתכננו את שביל ישראל, והנתיב התנהל ביניהם. עכשיו הוא עובר בין תחנת האוטובוס של מי שגר בשיכונים במעלה הגבעה־לשעבר לסופר־סנטר שמשרת אותו בתחתית אותה גבעה ז"ל. כשאנחנו מגיעים לשם, כבר אין טיפת אור.

עוד חצי שעה של הליכה בחושך מביאה אותנו לפתח נחל ציפורי. השרירים של הצלם תפוסים כהוגן, הברכיים שלי הרוסות. אנחנו לוחצים ידיים וטופחים זה לזה על השכם כמי שסיימו דרך ארוכה ביחד. והרי זה בדיוק מה שעשינו — סיימנו דרך ארוכה כהוגן. עכשיו פותחים בקבוק יין אדום, ובאיזשהו אופן ברור לנו שחזרנו להיות חברים. ובאמת, מאז אנחנו שבים ונפגשים. אולי הוא אפילו יצטרף אלי לעוד קטע בחלק הדרומי של השביל. ואז בטח שנדבר על פמלה, או איך שבאמת קראו לה.

למחרת אני מתעורר, מכניס את הרגליים לנעלי ההליכה, עושה שתי פסיעות — ומבין שאני בבעיה קשה. לא בגלל הברכיים; הן כואבות, אבל זה לא משהו שאי אפשר להכניע בעזרת קצת כוח סבל והרבה תחבושות אלסטיות. זה העקצוץ ההוא בקרסול שהפך לכאב חד ובלתי נסבל. אף פעם לא היו לי בעיות בקרסול, ואני לא מומחה גדול באורתופדיה, אבל לא צריך ניסיון או הבנה רבה כדי לדעת שאני סובל מדלקת חמורה בגיד אכילס. אין שום סיכוי שאוכל להמשיך ללכת. לא היום, בכל מקרה.