אנחנו לא אנשים של דרמות, אתה ואני
לא אפול לרגליך, לא אכבוש פניי במכנסיך, לא תשמע לעד את צעקות בכיי בראשך. אתה לא תרים אותי מהרצפה, לא תמחה את דמעותיי ולא תסדר את הבלגן. הכל יעבור בשתיקה. מדברים בשקט. על הנטישות, על הבגידות ועל הכעס האיום הנורא. אז למה בכל זאת אני עומדת עם הטלפון ביד בוכה?
אני לא אפול לרגליך, לא אכבוש פניי במכנסיך, לא תשמע לעד את צעקות בכיי בראשך. אתה לא תרים אותי מהרצפה, לא תמחה את דמעותיי ולא תסדר את הבלגן. הכל יעבור בשתיקה. מדברים בשקט. על הנטישות, על הבגידות ועל הכעס האיום הנורא, על רגשי האשם ועל החלומות שלא נותנים מנוחה, על ייסורי המצפון והסחיטות הרגשיות, מדברים בשקט, מבטים לרצפה.
מוזיקה מדירה אחרת חודרת אל השתיקה הזו ומרימה מן הרצפה שאריות מהאומללות הזו. הצלילים נאבקים בתחתית עם הצער, מנסים להכניס חיים אל הריק הנורא.
בטלוויזיה הגבר אוחז באשה בחוזקה, מנער אותה, היא צורחת עליו ובוכה, הוא מחבק אותה ונשבע לה כל מיני שבועות מגוחכות של אהבה, אני צופה בהם מהמיטה, מכרסמת חפיסת שוקולד. אנחנו לא אנשים של דרמות, אתה ואני.
אז למה בכל זאת אני עומדת עם הטלפון ביד בוכה, שעה שלמה במרפסת בקור המקפיא, נועצת עיניי בנקודה רחוקה, צומת הרחובות גורדון שלמה המלך, מחכה? כי משם תמיד אתה בא, לשם תמיד הולך. אולי אנחנו לא אנשים של דרמות כי אתה לא יודע איך כל פעם אתה מוחץ אותי ואני נשברת ובוכה. אתה חייב לצערי, אני חייבת לצערה? לצערך?
ירדת למכולת לקנות סיגריות. כאן ממש מתחת לבית. אני מתפשטת בדרך למקלחת, מתקשרת, אתה לא עונה. במקלחת המים שוטפים אותי, רותחים, מהבילים על הזכוכית ועל פניי, כשאני עוצמת עיניים אני יכולה להיעלם כך, בשאון המים שנשמעים כהמיית מפלים, רק צריך לעצום עיניים ולהעצים בראש את רעש המים הקולחים על הרצפה. כשאני יוצאת הבית שומם, בחוץ דרך החלונות הגדולים השמיים מאפירים, ואתה איננו.
אני מתיישבת על המיטה ומתקשרת, פעמיים, אתה לא עונה. שולחת הודעה, "איפה אתה?" ואתה לא עונה. מתלבשת בשקט, לוחצת על הקומקום החשמלי במטבח וחוזרת אל החדר. מתקשרת שוב, מתקשה להאמין כשעונה המזכירה. בבת אחת תופסת את הראש בשתי הידיים, זורקת את הטלפון על המיטה. אתה לא חוזר.
זה קרה בעבר, זה קורה עכשיו, אתה לא תבין אף פעם. התחושה הזו, הנוראית, שאין עם מי לדבר, כשאתה לא עונה, נעלם, כמו בבת אחת מתפוגג מהעולם הזה בשבילי, מתרוקן מכל מי שהיית לי, אני יכולה לחפש אחריך, לרוץ למטה, לחפש בין האנשים, במקומות המוכרים, לא אמצא אותך גם אם תעבור ממש בקרבת מקום, ממש במרחק נגיעה, מרחק צעקה.
אני לא צועקת, ואתה לא בא
אם אצעק תשמע, אבל אנחנו לא אנשים של דרמות, אני ואתה. אנחנו לא צועקים, לא רבים, לא בוכים, לא נפרדים באמת, אף פעם לא באמת נוטשים. כך שאני לא צועקת, ואתה לא בא. האושר והצער זולגים דרך אצבעות ידינו אל המדרכה, ואני עולה הביתה, מתפרקת אל הרווח שבין הארון למיטה. זו לא דרמה אם אתה לא כאן להרים אותי, זו לא דרמה אם זה כל כך שקט, כאילו זה לא באמת קרה.
אולי יש סיבה הגיונית, אבל אני כבר יודעת שלא. איזה עלה שנשר ועורב שקרא ושמי ערב אפורים מהרגיל וסממנים שבלב שאפשר לתרגם לסימפוניית רוחות מפחידה אבל לא למילים כבר רמזו לי לפני ימים שהנה זה בא. אז בלית ברירה אני מתלבשת, מכניסה ראשי אל הסווטשרט הגדול ומתחילה לבכות, מרימה את הטלפון מביטה דקות ארוכות בעיניים זגוגיות על המספרים וחושבת, מה הטעם?
אתה כמו תמיד בשליטה, קובע זמנים וחוקים וכללים
כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שקרים וסודות, אני לפעמים מתחלחלת, המומה בעצמי, אומללה, אבל אתה כמו תמיד בשליטה, קובע זמנים וחוקים וכללים, מרגיע אותי מלטף אותי מחבק אותי, הבובה שלך. שאלות מטומטמות שחשבתי שלא אשאל בפעם הבאה עדיין צצות בי כמו זיקוקין, מכאיבות ומוציאות זעקה. ומה עם אהבה???
"די עוד הפעם את מתחילה..." הנה אני שומעת את זה בא, כמו תמיד, "הרי אני כאן, לא?" כך אתה אומר כל פעם מחדש, צוחק לי כשאני מושכת לך בשרוול, סוחטת הודאות כתובות על רגשותיך, מבקשת ממך לחתום לפני עורך דין על זכרון דברים בנוגע לאהבתך. אתה מסכים וצוחק משרבט בגדול את שמך בעט כחול על גב ידי. שנינו ידענו שזה ימחק במקלחת הבאה.
אולי יש סיבה הגיונית, אבל עוברת שעה ועובר כל הערב ומגיע הלילה - ואין קול ממך. בחוץ להקות שלמות של ציפורים הסתודדו בין ענפי העצים ברחוב וכעת צמרות עצים שלמות מצייצות בקול את הדרמה השקטה שלי, שרק הן צופות בה. חסרות אונים מולי, ואני חסרת אונים מולך. הטלפון מצלצל, זה לא אתה. אין שום סיבה הגיונית, רק אנוכיות נקיה וטהורה, ואיזו אמונה בי, שלא משנה מה, אני לעולם לא אפגע בך.
אקום עכשיו ואגש לשטוף פנים ואשטוף גם אותך עם המים
משעה לשעה זה מתבהר. היינו עושים מנוי על דואר שליחים, הבשורה היתה מגיעה יותר מהר. אחרי שעות אני עדיין קפואה בחדר באותה התנוחה, כאילו משהו איום ונורא קרה לעולם כולו, לא רק לי, מנסה לדמיין איך זה יהיה בלעדיך. באמת בלעדיך. איך זה יהיה כשאתה לא תהיה במחשבותיי, לא תהיה זה שישמע על כל דבר מרגש וירגיע על כל דבר שירגיז, איך זה יהיה כשנחלוף זה על פני זה כזרים, כי לא נוכל יותר להעמיד פנים או כי נפחד להביט בעיניים. איך זה יהיה כשבמקום לדמיין כמה אבכה לך וכמה אבטיח לך התנהגות טובה, פשוט אקום עכשיו ואגש לשטוף פנים ואשטוף גם אותך עם המים.
אנחנו לא אנשים של דרמות, אני ואתה.ובעיקר רוצים לדעת תמיד שהכל יהיה בסדר. שלא נפגע ולא ניפגע, שלא יהיה קשה מדי ושלא נהיה עצובים מדי, שנצליח לצחוק את זה החוצה ולמצוא שבילים של מחבואים אחד אל השניה, ולהבטיח הבטחות מטומטמות של אהבה, בכל אלה אנחנו דומים, אני ואתה.
כמה רחוק הלכתי בשביל פירורי האהבה שלך, ולמרות כל זה, אנחנו לא אנשים של דרמות, וכשזה ייגמר, זה ייגמר שקט, בשקט מופתי כמו בשעות של לפני הזריחה, כששום קול לא נשמע, אחרי הבכי והצחוק והאושר והצער שזולגים לנו בין האצבעות אל השעות והימים שלמטה.
העלבון המוכתם הזה אמור להתנפץ לך בפנים. אבל זה לא מה שיקרה, ואתה יודע את זה. אתה הרי מכיר את השתיקות האלה שלי, כשאני בוכה בלעדיך ומנהלת את כל המשברים בלעדיך. אחר כך, כשנפגשים לדבר או נתקלים אחד בשני מתחת לבית, אתה מביט בי ויודע שאני עייפה מכדי לריב, אפילו מיואשת, ניצחון מוחץ מספר מי-יודע-כמה לך. תבוסתי. לרגליך.
ולא, אנחנו לא אנשים של דרמות, אני כעת רק מסכמת מספרים, טבלה של עזיבות ובגידות ומי אוהב יותר, והלוואי שהיה לך האומץ לומר לי שאתה כבר המון זמן לא איתי ואני פשוט לא רואה את זה. שיש לך חיים שלמים מושלמים בלעדי, שעשינו טעות, שאתה רוצה ללכת.
השחקן הראשי ברח, קשה לו עם עימותים
שוב, אפילו את הצד שלך בדרמה אני מציגה. השחקן הראשי ברח, קשה לו עם עימותים, הוא כתב על גב ידה של השחקנית כשישנה, "סלחי לי, אני לא יכול יותר, יש אשה אחרת שאני אוהב הרבה יותר, את כבר ילדה גדולה, לא באמת צריכה אותי, סליחה". היא פשוט ישנה כל כך הרבה זמן עד שהמכתב שעל גב ידה דהה.
אולי אני אצא לרוץ את זה. ארוץ כל כך מהר וכל כך רחוק עד שזה ייעלם. כשאחזור אהיה חזקה יותר, מהירה יותר, הדם יזרום מהר יותר בעורקיי. אולי אם אשכב הפוך על הספה הוא יזרום גם מהר יותר לראש, והתמונה השבורה הזו תתבהר לעיניי סוף סוף.
כותבים על זה ושרים את זה ומדברים על זה, ויש גם כאלה שבוכים את זה וצועקים את זה. מה זה משנה? אנחנו לא אנשים של דרמות, אני ואתה. וכמו שאומר הרב, כשאין ברירה, הרי שמיום זה ואילך אין לכם דבר וחצי דבר אחד על השניה.
ואין לי ברירה, אני עייפה. אז בבקשה אם תרצה אני אכתוב את זה בעט על גב ידך: מיום זה ואילך אין לנו דבר וחצי דבר אחד על השניה. אני משחררת אותך.
לפנייה לכתב/ת 
