שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    טירוף נוסח הונגריה

    יאנוש סאס, במאי מבריק שמבקר בפסטיבל חיפה לרגל הקרנת סרטו "אופיום: יומנה של משוגעת", הופך בסרטיו את הטירוף לאלגוריה פוליטית. ראיון

    אחד הסרטים המדוברים ביותר על הכרמל השנה הוא "אופיום: יומנה של משוגעת" של הבמאי ההונגרי המבריק, יאנוש סאס. סיפור המתרחש במרפאה פסיכיאטרית בהונגריה, ב-1913, ובמרכזו מערכת יחסים בין רופא מכור לאופיום המתמודד עם מחסום יצירתי לבין מטופלת צעירה בעלת אובססיה של כתיבה (בהיעדר נייר היא עוברת לכתוב על קירות). “אפשר לראות בסרט אלגוריה על סופר והמוזה שלו", אומר לי סאס, מאורחי פסטיבל הסרטים בחיפה. “הגיבור לא יכול לכתוב, ומוצא בה את הנושא שלו. זה מה שמשך אותי לסיפור".

     

    והסיפור כאן בהחלט לא פשוט. “אופיום" מבוסס על יומנים שכתב גזה צ'אט, שם העט של הנוירולוג, הסופר, המוזיקאי והפסיכיאטר ההונגרי, יוזף ברנר, שנודע בהתמכרותו למורפיום. הוא גם עבד כרופא במרחצאות מרפא בסלובקיה – שם נהג לשכב עם מטופלותיו – וסופו שרצח את אשתו היהודייה, והתאבד. אני מתנצל בפני סאס בפתח שיחתנו, ומודה שמעולם לא שמעתי על "וויליאם בורוז" ההונגרי, אבל סאס ממהר להרגיע: “גם בהונגריה הוא לא היה מוכר עד לפני 15 שנה. זה היה בגלל ההתמכרות שלו, רצח אשתו ואורח חייו. אבל היום הוא מפורסם ואפילו מלמדים אותו. הוא היה חלוץ. אחד הראשונים שהחלו לטפל בחולי נפש באמצעות שיחות, ולא בעינויים". התמכרותו של ברנר למורפיום, מסביר סאס, נבעה מטעות. “הוא חשש שלקה בשחפת, וכדי להתגבר על הפחד מפני המוות החל לטפל בעצמו בסם. הוא גם כתב סיפורים, אבל קצרים מאוד. לא היתה לו סבלנות לכתוב".

     

    יחסי ניצול 

    אין זו הפעם הראשונה שסאס, יליד 1958, עוסק בסרטיו בטירוף ובדיכוי מוסדי. סרטו השני, “ווייצק" (1994), עיבוד

    מדהים, בשחור לבן אקספרסיבי, למחזהו הלא גמור של גאורג ביכנר, שעלילתו הועתקה לשנות ה-60 בהונגריה הקומוניסטית, וגיבורו הוא עתה עובד זוטר בתחנת רכבת. אני שואל את סאס על השימוש בסרטיו בטירוף האנושי כאלגוריה פוליטית. “נולדתי בתקופה הקומוניסטית בהונגריה", הוא עונה, “כך שאם אתה רואה קשר, אתה צודק. אבל אני שונא פוליטיקה".

     

    סרטו הקודם של סאס, “נערי ויטמן" (1997), על שני אחים תאומים השוקעים בפסיכוזה ורוצחים את אמם, מתרחש ב-1914 ומבוסס על כתביו של ברנר, ומתבקש על כן לשאול אותו מנין המשיכה הזו שלו אל האיש. “אני לא מחובר אליו או לדמויות שלו", עונה סאס, “אלא לחשיפה האמיצה שלו את הנפש האנושית. היומנים שלו מעצבים אותו כאדם שמביט במראה ולא מתבייש בזה שהוא חרא. הוא אמיתי לעצמו עד כאב, וזה מה שמושך אותי".

     


    מתוך הסרט. סוג של וויליאם בורוז

     

    קשה שלא להתפעל מהגלריה הפטישיסטית המוצגת כאן של כלי טיפול רפואיים ביזאריים, שמזכירה מאוד את זו ב"תאומי המריבה" של דיוויד קרוננברג (סרט שסאס, אגב, לא הכיר), וכוללת, בין היתר, אזמלים מוזהבים לניתוק אונה שמחדירים אותם דרך העין אל המוח. “המוסד אכן מזכיר את חדרי העינויים ב'סאלו' של פזוליני”, מסכים סאס, “אבל טיפולים כאלה היו קיימים, והמעצבים של הסרט ערכו תחקיר מדוקדק. עוד השראה שימשה לנו הקליניקה של שארקו, שפעלה בפריז במחצית השנייה של המאה ה-19. שארקו נהג לטפל בחולים שלו באמצעות צלילים, שגרמו להם להיסטריה. הוא היה מטפל בהם בנוכחות קהל, ואפילו צילם אותם כשהיו בהיסטריה, בדומה לצילומים המדעיים של אדוארד מייברידג'”.

     

    קשה גם שלא לראות ביחסים המתפתחים בין המטפל והמטופלת ב"אופיום" דיון מעורר ומרתק בקשר שבין במאי

    לשחקנית שלו, שיש בו לא מעט אלמנטים "ערפדיים" של ניצול וסדיזם. הדוגמה שעולה באופן מיידי במחשבה היא זו של קרל דרייר הדני ומריה פלקונטי, שגילמה את דמותה של ז'אן ד'ארק המעונה ביצירת המופת האילמת שלו מ-1928. סאס מודה שהם היו לגמרי במחשבתו: “יש אפילו שוט בסרט שבו צילמתי אותה בדיוק כמו פלקונטי ב'ז'אן ד'ארק'. אבל גם ראיתי הרבה סרטים של ברגמן לפני שהתחלתי בעבודה". הסרט, הוא מוסיף, הוא לא רק תיאור של מקרה רפואי, אלא גם סוג של סיפור אהבה, והנושא שלו הוא החטא – חטא, במובן של יחסי שליטה וכוח. סאס מציין, שהכל מתחיל, כמובן, מדוסטוייבסקי, אחד הסופרים האהובים עליו.

     

    סאס מבהיר לי, שברנר מעולם לא ניהל יחסים עם החולות שלו, למעט הנשים שבאו למרחצאות המרפא: “הוא אמנם לא שכב עם מטופלות, אבל לחלוטין לא היה אתי. זו הסיבה שלא מעט רופאים שונאים את הסרט, בגלל האתיקה שלו". לדבריו, אחת הקונוטציות שהצפייה בסרט אמורה להעלות היא זו של אושוויץ – התלבושות, למשל, עוצבו באופן שיזכיר את מדי האסירים במחנה, ואתר הצילומים שימש בתקופת מלחמת העולם השנייה כבית מעצר ליהודים.

     

    אגב כך, סאס היה אחד מחמישה במאים שהשתתפו בפרויקט ההיסטוריה הוויזואלית של ניצולי השואה של סטיבן שפילברג. “פנו אלינו בהצעה להשתמש בספריית העדויות, וכל אחד התבקש להכין סרט תיעודי של כשעה המבוסס על החומרים שמצויים שם. אני הבאתי את נקודת המבט ההונגרית. אני גאה שמלמדים את הסרט 'Eyes of the Holocaust' בבתי ספר בהונגריה".

     

    לסיום, מתבקש לשאול אותך מה אתה חושב על הבמאים הבולטים של הקולנוע ההונגרי היום – בלה טאר ("הרמוניות ורקמייסטר") וגיורגי פאלפי (“טקסידרמיה”).

     

    "אני אוהב את סרטיו המוקדמים של בלה טאר. הוא, בעיני, במאי גאון. פאלפי הוא יוצא דופן צעיר, במאי אמיץ. אפילו נאבקתי כדי להעניק ל'טקסידרמיה' (ניתן להשאלה בספריות 'האוזן השלישית') את הפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע ההונגרי, שבו הייתי שופט. שניהם אוהבים לצאת למסע מבלי לדעת את סופו".

     

    "אופיום" יוקרן שוב ביום רביעי, 3.10, בשעה 15:00 וביום חמישי, 4.10, בשעה 19:00
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סאס. השתתף בפרויקט של שפילברג
    צילום: גוסטבו הוכמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים