פטיש ספרותי

סופר ושמו חיים באר, אשר כתב בין היתר את הספרים המוערכים "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים" ו"גם אהבתם גם שנאתם" ומתקשה כעת בכתיבת רומן חדש - הוא שעומד במרכז ספרו של חיים באר. בעוד הסופר שוקל לזנוח את ספרו, שנקלע למבוי סתום, פונה אליו איל נדל"ן בהצעה נדיבה במיוחד: בעקבות מות בתו הוא ייסד מכון מחקר המתכנס פעמיים בשנה, "נבחרת של משיבי טעם, מלומדים, סופרים ואמנים שישפיעו עליו מחוכמתם", ובתמורה הוא מעתיר עליהם מענקי מחקר (במזומן, מודגש).

לקראת הכינוס הרחב תתקיים על חוף אגם ואנזה פגישה מכינה מצומצמת של קומץ אנשי רוח שנבחרו בקפידה, שהסופר באר מוזמן לתרום לה מחריפות שכלו. חמישה ישתפו במפגש המצומצם, שיתפוס את עיקר הספר: אספן ספרים זקן וחביב בשם שלמה רפופורט, פרופסור יהיר לספרות, חוקרת גרמניה של שירת אלזה לסקר-שילר, איל הנדל"ן והסופר באר. אלה ינהלו שיחות ארוכות, שופעות חידודי לשון תלמודיים וסיפורי מעשיות, חלקן טרחניות ותפלות במידת מה, על ספרים וסופרים, על מכרים משותפים ועל ביבליופיליה.

הרבה מאוד מדברים כאן על ביבליופיליה. הספר הזה ספוג באהבה, כמעט תאווה, לספרים גופם, על ישותם "השברירית ופגיעה עד כאב המתגלמת בניירות מודפסים וכרוכים יחד", תאווה שחולקות רבות מהדמויות, ובמיוחד הסופר באר והאספן הזקן רפופורט. אבל בהמשך יסתבר עד כמה, למעשה, הם רודפים אחר ספרים ממניעים שונים, כמעט הפוכים.

בשמו של היינריך היינה 

מקרה קיצוני של רדיפת ספרים מציג הסופר באר, דרך סיפורו של גיבור ספרו העומד-להיגנז ששמו (ולא בכדי) "מלים ללא ארץ". במרכזו של הספר-בתוך-ספר הזה עומד בוקיניסט שמקים רשת להצלת ספרים מפני הכישלון הצפוי של "הציוויליזציה הציונית", וחלומו הגדול הוא "להקים מחוץ לגבולות ישראל ספרייה (...) שתהיה מעין תוכנת גיבוי למקרה שהמחשב שלנו יקרוס בשל מפלה צבאית או קטסטרופה קיומית אחרת".

אבל האספן הכפייתי, ככל שהוא תאב לספרי הישות הציונית ההולכת לדעתו אל כיליונה – אדיש לגמרי לגורלם של אנשיה. עד כדי כך, שגם לנוכח הפיגוע בדולפינריום, המחשבות העולות בראשו נסבות דווקא על ספרים שרופים: "בקול חרישי אמר כי מה שחוללו גבלס ובריוניו בליל 10 במאי 1933 בערים האוניברסיטאיות של גרמניה הוא רק הפרלוד, כדברי היינה, למה שיקרה בעתיד, בשעה שיצאו נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשועפאט,

אל-ערוב וענאתא ויפשטו על הקמפוס בגבעת רם. עמוד האש שיעלה ממרתפי הספרייה הלאומית ייגע בשמים, הגווילים יישרפו אבל האותיות לא תפרחנה". נדמה כאילו החזון האפוקליפטי שיבש בראשו של הביבליופיל את אותה נבואה ידועה של היינריך היינה, עד ששני חלקי המשוואה ההיא, זה הנוגע ל"ספרים" וזה הנוגע ל"אנשים", נקשרו אצלו, במקום בקשר של סיבה-ומסובב, בסימן שוויון.

האספן הזקן רפופורט מתקומם נגד רדיפת הספרים הקיצונית הזאת, העיוורת לתלותם של הספרים בעולם תרבותי חיצוני – עולם חי ונושם, שמעניק גם להם חיים, כלומר סביבת פעולה מיידית. "ספרייה לעולם אינה קיימת בזכות עצמה", הוא טוען, "היא בסך הכל קיר מראות המוצב לפני בני אדם חיים ופועלים"; "מספריות אי אפשר להקים לתחייה עם". מסתבר כי עבור רפופורט, ה"ביבליופיל" המושבע, רדיפת הספרים מונעת דווקא משנאת ספרים יוקדת. ויש לו סיבות אישיות מוצדקות לטינה הזו: בגלל ספריו היקרים סירב אביו להצטרף אליו ואל אמו שברחו מגרמניה, והוא נספה במלחמה (כלומר, כבר לקחו ממנו הספרים פעם אחת אהוב בשר ודם).

אז איך זה שהוא רודף אחרי ספרים למחייתו? "לולא היו האנטיקווארים שונאי ספרים", הוא מסביר, "היו שומרים אותם לעצמם ולא היו מציעים אותם למכירה". ואפשר להוסיף: לא היו עוסקים במסחר בספרים כמו בקריאתם.

הנעל יותר מעניינת מהאישה

אבל את הרדיפה אחרי ספרים ברומן אפשר לבקר מזווית נוספת, שרלוונטית גם לספרים נוספים שראו אור בזמן האחרון (נדמה שרדיפת-ספרים נעשתה אופנתית למדי. כך למשל, רב המכר ההיסטרי "צלה של הרוח", על "דמי מפתח" של יהלי סובול ועל "אקס ליבריס" של אן פדימן, ויש נוספים). הביבליופילים הספרותיים האלה, שתשוקתם היא אל הספר הפיסי, בחפציותו, ואחריו הם רודפים בלהט, מזכירים מאוד את הפטישיסט של פרויד, החושק בנעל, כפפה, או כף רגל – והאישה עצמה פחות מעניינת.

כמו הפטיש, שנוצר, על פי פרויד, כאשר הפטישיסט תר במבטו אחר איבר המין הנשי אבל נמנע מלהסתכל עליו, ובמקומו מתמקד בחפצים הסמוכים אליו – כדי לא להיווכח שלאישה אין פין, ולהכיר באיום הסירוס עליו עצמו – כך גם קדחת הביבליופיליה, לפעמים נדמה שלא מתוך תשוקה ספרותית גדולה או קומפטנטיות יתרה היא באה. ודווקא שפע "חפצי הנוי הספרותיים", שמות ספרים וסופרים, אומרים את אותה הכרה מוסווית בחולשה.

והנה, ממש בסופו של הרומן, מתברר שגם הרומן עצמו מכיר בחולשתו: "מכיוון שנאמנים עליי דברי הגמרא בבבא קמא 'מילתא גנאה דאית בך, קדים אמרה', כלומר, דבר של גנאי שיש בך, הקדם ואמור קודם שיבואו אחרים ויאמרו",כותב באר, "לא אנסה לטשטש את הליקויים שמצאתי באותם הימים בכתב היד ואמנה אותם אחד לאחד. האין הכניסה לספר איטית יתר על המידה מרוב סטיות? האין עלילות המשנה הרבות המתפצלות מן העלילה המרכזית, במקום שתיפרדנה מעליה ותאפשרנה לה להתפתח, דווקא משתרגות עליה ומכריעות אותה תחת כובד משאן? האין בספר עודף דידקטיות הפגנה מוגזמת של למדנות (...)? האין האמירות הפרשניות הפנימיות הזרועות לאורך הספר, דוגמת דברים אלה עצמם, בבחינת ניסיון מתחכם, אבל ילדותי, לחמוק מלשאת באחריות לפגמיו של הספר?"

אבל ללא לקיחת אחריות (מה ניתן לעשות לנוכח פגמים כאלה? למה לא לתקנם?) הדברים נקראים כאפולוגטיקה מתחכמת, כניסיון לקדם פני ביקורת שלילית ולהקהות מעוקצה.

טפיחה עצמית על שכם

ואי אפשר בלי להזכיר עוד עניין אחד: לכל אורך הרומן שש הסופר הבדיוני באר להפגין את עדיפות בקיאותו על אחרים, והוא מקבל בהבנה וכעניין שבשגרה אינספור מחמאות שמרעיפות עליו הדמויות האחרות, שאינן חדלות להתפעל מידענותו וכישרונו ולהזכיר לו את הישגי העבר שלו, אחד לאחד.

הנה כמה דוגמאות: רפופורט שותה כוסית לכבוד ספרו הבא של באר, "שנזכה לרוות ממנו רוב נחת כמאחיו הקודמים" ומזכיר, כבדרך אגב, "כתב עת מעניין שאפילו מנה את 'נוצות' שלך בין מאה הספרים היהודיים החשובים של המאה", ומכריז "חבל שהטור שלך חדל להופיע" (לאחר מכן צוין כי כוונתו ל"זיכרונותיה של תולעת ספרים" שפורסם ב"דבר"). הפרופסור "מחמיא לי כערכי על שהוצאתי לאור ב'ספריה לעם' את 'שלכת', קובץ סיפוריו המרכז-אירופיים של ג. שופמן, סיפורים שבחרתי בתבונה וברגישות ואף צירפתי להם אחרית דבר מרתקת ומאירת עיניים המתבססת על רשימותיי שנדפסו ב'דבר השבוע'". איל הנדל"ן מברך: "מי ייתן ונזכה כולנו לשאוב מלוא דליים מים חיים מבארך המבורכת, היא הבאר ממנה ישקו העדרים". ובהמשך מסופר על אישה אחת שניגשה אל שולחנו בבית קפה ו"הודתה לי על סדרת ההרצאות שנתתי בשעתו באוניברסיטת תל אביב, הרצאות שעסקו ביחסי ילדים והוריהם ובהשתקפויותיהם בספרות, ושאליהן הקפידה לבוא כל שבוע מירושלים".