שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אש? על הפנים

    לא ברור אם זה החום, העייפות או היתושים - פאקו דה לוסיה לא היה במיטבו בהופעה בנחל זוהר. טוב שחבורת הנגנים המופלאה כיסתה על הפגמים

     

     

    אי אפשר היה לבקש תפאורה טובה יותר להופעה של פאקו דה לוסיה מאשר זו שסידרו לו הטבע ומפיקי פסטיבל התמר בוואדי החרב של נחל זוהר. מדבר וגיטרה הם שני אלמנטים שאיכשהו תמיד מתחברים. תוסיפו לזה ערב חם עם משבי רוח מזדמנים, חבורה של נגנים מצוינים, זמרות פלמנקו שחודרות אל הלב ופאקו דה לוסיה אחד, וקיבלתם ערב קסם מענג.

     


    כשפאקו היה על אוטומט, הנגנים סחבו את המופע (צילום: עוז מועלם)

     

    3000 איש הגיעו אמש לראות את האיש שאילף את הגיטרה הספרדית ומאז שהניח את ידיו עליה לראשונה, לפני יותר מיובל, הפכו שליטתו בכלי ומיומנויותיו השראה לדורות רבים של נגני גיטרה, מוזיקאים וחובבי מוזיקה בכל העולם. הקהל הישראלי, אין ספק, היה מוכן ומזומן לקבל פני הדר ומלכות ולמרות זאת, משהו היה חסר. אולי זה החום, אולי זו ההמראה בשעת לילה מאוחרת והנחיתה לפנות בוקר, אולי היו אלה היתושים שטרדו את מנוחתו של המאסטר. כך או כך צריך להודות על האמת, דה לוסיה לא היה אמש במיטבו. הוא עלה לבמה עייף ולמרות החיבוק החם שקיבל מהקהל, מהרגע הראשון ועד לסוף ההופעה שמר על איפוק וריחוק שנסדקו לרגעים בודדים בלבד. דקות ספורות לאחר תחילת המופע דה לוסיה מבקש סליחה מהקהל, מנפנף בכף ידו ואומר: "יש לנו עוד לילה ארוך, אני לא יכול לנגן כך. תנו לי שתי דקות". הוא יורד מהבמה וחוזר אחרי שקיצץ ציפורן ארוכה מדי שהפריעה לפריטה. המופע נמשך מהנקודה בה נפסק.

     


    רשת ביטחון תומכת. זמרות הליווי (צילום: עוז מועלם)

     

    איפה הלהט?

    על הווירטואוזיות של דה לוסיה נאמר כבר הכל. מיני מינים של סופרלטיבים מתוחכמים יותר ופחות נשפכו על דפי עיתונים בשלל שפות בכדי לתאר את אותו Je Ne Sais Quoi שהופך אותו ליחיד ומיוחד. זה נכון, הגיטרה היא מגרש המשחקים הביתי של דה לוסיה, הוא בטוח ובוטח בה ומצבי הרוח השונים שהוא מצליח לשלות מהכלי שבידיו ותוך כך לפרוט על נימי הרגשות של המאזינים לה, הם תופעה שההסבר לה מצוי הרבה מעבר ליכולות טכניות. זו בדיוק הסיבה שכשסופסוף הוא עולה לבמה, קשה מאוד להסתפק בטכניקה בלבד. בשיר הצוענים Naci En Alamo מספר הדובר על אצבעות ידיו של הצועני שמבעירות אש. האש הזו השורפת חסרה אמש לדה לוסיה על הבמה בנחל זוהר.

     

    לעומת זאת, אפשר היה למצוא אותה ובשפע אצל הגיטריסט ניניו חוסלה, שאילתר, בער וסער על הבמה או אצל הבסיסט אלן פרז שכיוון את הגלים התת קרקעיים של המופע, ג'ימג'ם והביא גם נגיעות מעולמות מוזיקליים אחרים כמו פאנקי ג'אז. אפשר היה למצוא אותה גם אצל נגן החליל, דומינגו פטריסיו אך בעיקר אצל אל פיריניה, נגן כלי ההקשה של דה לוסיה שהוא חגיגה של מקצבים ואנרגיות בפני עצמו. ביחד איתם סחבו את המופע, ובעיקר את חלקו השני, על הגב, קונצ'י הרדיה, זמרת ענקית עם קול חולי, מחוספס ובעל גוון ייחודי והזמרת מונסיטה קורטס, בת טיפוחיו של דה לוסיה שבוערת גם היא למרחוק על הבמה.

     

    בהפקות, כמו בכל עסק, חשוב לא פחות מלספק את הסחורה בעצמך, להקיף את עצמך ברשת ביטחון תומכת למקרי חירום. זה פחות או יותר מה שהיה אמש בנחל זוהר. בשעה שפאקו דה לוסיה שייט על אוטומט, כל השאר הצליחו בכישרון רב לכסות על הפגמים והמעידות. דה לוסיה שולתתתת, כמו שנהוג בימים אלה להתבטא, ולכן מביקור כמו זה של הנגן הווירטואוז, מתעוררות ציפיות גדולות. המופע אמש היה טוב אבל מאכזב מכיוון שחסר בו הלהט המדבק של מוזיקת הפלמנקו בפרט והמוזיקה הספרדית ככלל. אולי בפעם הבאה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פאקו דה לוסיה. שמר על איפוק וריחוק
    צילום: עוז מועלם
    לאתר ההטבות
    מומלצים