שתף קטע נבחר

יותר מדי עצמאות

פסטיבל חיפה הולך וממצב את עצמו כבמה של סרטי אינדי ישראליים. הכוונה טובה ורעננה, אבל התוצאה לפעמים בוסרית מדי

"בוסריות" היא המילה לתאר באמצעותה את מרבית הסרטים הישראליים שהוקרנו עד עתה במסגרת התחרות העלילתית בפסטיבל חיפה. השימוש כאן במילה זו אינו בא בהכרח לגנאי. היא מבטאת את הרעננות נטולת היומרה של "ג'וליה מיה", שכתב וביים יובל גרנות, מעין ניסיון נדיר לעצב קומדיה רומנטית ישראלית; כשם שהיא מתייחסת להליכה כנגד כל הסיכויים של סרט הפשע "מפטיר" שייצר דוד דזאנאשווילי; ואפילו ליומרה המביכה של "רק כלבים רצים חופשי", שאמנם חתום עליו במאי בעל ותק, ארנון צדוק, אך הוא מבוסס על תסריט נושן של אסי דיין.

 

אבל בעיקר היא מתייחסת לעובדה, ששניים מבין ששת סרטי התחרות השנה הופקו והושלמו באופן עצמאי לחלוטין, כלומר ללא כל מעורבות מצד הקרנות המוסדיות. זוהי תופעה שראוי, על פניה, לברך עליה – ופסטיבל חיפה הולך וממצב עצמו כבמה של סרטי "אינדי" ישראליים שכאלה (זיכרו את "ימים קפואים" של דני לרנר, הזוכה המפתיע מלפני שנתיים). אך בהתחשב במה שנראה על הבד, התוצאה לרוב מביסה את הכוונות הטובות.

 

לרוב – כי היה זה "ג'וליה מיה", שאף כי הוא רחוק מלהיות סרט מושלם, לפחות לא עורר תחושה של מבוכה או את הצורך להתנצל בפני כמה מהאורחים הזרים בפסטיבל, שהשמועות על נפלאותיו של הקולנוע הישראלי נראו להם לפתע מנותקות מהמציאות. היה זה גם המורכב יחסית מבין התוצרת כחול-לבן שריצדה בחיפה, שכן יוצרו, בוגר "קאמרה אובסקורה" גרנות, ביקש לעסוק בו בקשר שבין פנטזיה וגבריות ישראלית. לא בדיוק נושא שסרטים רבים מדי – בארץ, זאת אומרת – נדרשים אליו. הסיפור הוא על "במאי קסטות" משכונת התקווה שפוגש בסוכנת מכירות של חברת הלוויין הדומה לג'וליה רוברטס, ומחליט אגב כך לביים את הגרסה הישראלית של "אישה יפה". התוצאה חיננית, אך כמו כן משכילה לפעול מחוץ לגבולות הקוריוז – כלומר, הדמיון שאכן ניכר בין השחקנית הראשית כאן, הגר בן אשר (במאית הסרט הקצר, “משעולים”), לרוברטס הצעירה.

 

 

הקרנתו של סרט זה, כמו גם זו של "מפטיר" של דזאנאשווילי, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, לוותה

בדבריהם הנרגשים של יוצריהם, שעמלו על סרטיהם משך שנים, והקפידו להודות לכל הנוגעים בדבר שנטלו בהם חלק בהתנדבות. עובדה זו מעוררת הערכה במיוחד אגב "מפטיר", שעל משתתפיו נמנים שרון אלכסנדר, לירון לבו, עמוס לביא וצחי נוי – כלומר כוכבי בד מקצועיים וותיקים שנכבשו, מן הסתם, על ידי להיטותו ותשוקתו של היוצר הצעיר. הסרט עצמו הוא מותחן פשע מסוגנן, שניכרת עליו השפעתם של חקייני טרנטינו כגאי ריצ'י ושות', ועלילתו הסבוכה – שנפתוליה ברורים אולי רק לבמאי-תסריטאי עצמו – מתרחשת על רקע העולם התחתון של דרום תל-אביב, והמאפייה הרוסית.

 

אמש נחשף גם "רחמים", סרטו של יניב אמודאי, המוכר יותר כעורך. זוהי קומדיה שחורה המזכירה, על הנייר לפחות, את הפרסות העממיות של פרנסיס ובר הצרפתי (“סתום ת'פה"). במרכזה – עובד ניקיון (יגאל עדיקא) המעביר את זמנו בחלומות בהקיץ על הלוויה המפוארת שתיערך לו, ומסתבך עם רוצח שכיר שלומיאל (שלום אסייג), נשוי, ולא באושר, לאישה הממררת את חייו, שמחליט להפוך את חלומו של ה"לוזר" למציאות. הבעיה היא, שהסרט מאבד את דרכו בערך אחרי 20 דקות, ומשם והלאה הוא הולך ומסתבך סביב זנבו עד לסיום שאינו מתחבר לשום דבר שקדם לו. ניכר כאן, אם הבנו נכון, ניסיון לומר משהו על פולחן המוות ההרואי, בעל המשמעות הקולקטיבית, שמתקיים בחברה הישראלית, אבל דבר מזה לא נותר במה שמוקרן בסופו של דבר על הבד.

 


"רחמים". לא מתחבר

 

והיה גם סרטו החדש של עמוס גיתאי, “התנתקות", שפתח את הפסטיבל בשבוע שעבר. על סרט זה ירחיב הכתוב בעתיד, עם צאתו לאקרנים, אך בשלב זה יצוין, שזהו סרט של עמוס גיתאי, לטוב ולרע. ציניקנים יאמרו שאינם מבינים כיצד השתרבבה המילה "טוב" למשפט הקודם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גיתאי וז'ולייט בינוש. עליו עוד נדבר בהמשך
צילום: פיליפ קס
לאתר ההטבות
מומלצים