שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה קרה, מלחמה?

    קובי ויטמן איבד 13 חברים לוחמים בקרבות בגנ'ין במבצע 'חומת מגן', איבד את האמון במנהיגים כשננטש בסמטאות בלי גיבוי או עזרה, ואיבד את החשק להמשיך להילחם למען ארצנו. מה שכן, הוא מצא בתוך עצמו אופרת רוק בועטת וחדה, "מלחמה"

     

     

    "אדוני כבוד ראש הממשלה, מה יש'ך להגיד? החיים האלה שסידרת לי, זה ככה לתמיד? איך אני אחיה עם התמונות, כבוד ראש הממשלה? עוד כמה מלחמות צודקות, יביאו לנו גאולה?" (מתוך אופרת הרוק "מלחמה") 

     

    כשמבצע 'חומת מגן' פרץ במרץ 2002, היה המוזיקאי קובי ויטמן עמוק בתוך העבודה על אלבום ביכורים. הוא היה נשוי באושר, חודשים ספורים קודם לכן נולדה לו בת. החיים בכללותם נראו מבטיחים, אבל אז הגיעה המעטפה בדואר. "קיבלתי צו 8 ויצאתי לג'נין, למה שהפך מאוחר יותר למבצע 'חומת מגן' והסיוט הגדול שלי", הוא אומר ימים ספורים לפני שעולה המסך בתיאטרון 'צוותא' על "מלחמה", אופרת רוק בועטת והופכת קרביים שכתב על הקרבות בג'נין, מותם של 13 חברים-לוחמים וחזרה לעורף שממהר לשכוח.

     

    "אנחנו היינו במלחמה, בטוחים שכל עם ישראל צמוד לרדיו ומקשיב להתרחשויות, אבל גילינו שזה לא בדיוק ככה, שזה בעצם ממש לא מעניין אף אחד", הוא אומר, "חזרנו הביתה שלושה שבועות אחרי ההיתקלות ונדמה היה ששכחו אותה לגמרי". ויטמן זחל לאולפן ובתהליך איטי של התנקות, הקיא מתוכו שיר ועוד שיר.

     

    לג'נין הוא נשלח  כחייל מילואים, וחזר מרוקן מכוחות והלום קרב, מפחד להירדם בלילה ומתקשה לגרד את עצמו מהמיטה ביום. "ביום השחרור נתנו לי את מספר הטלפון של היחידה לתגובות קרב ב'תל השומר'. אחרי כמה חודשים התקשרתי, התחלתי טיפול ובמקביל התחלתי לכתוב. השמעתי חומרים לחברים ולאנשים שעבדו איתי והתגובות היו מבולבלות, בעט להם בבטן יותר ממה שהם היו מוכנים לספוג בשלב הזה".

     

    למה הכוונה?

     

    "סיפרתי למשפחה שלי שלא היה לנו אוכל בג'נין ושחילקנו סנדביץ' בין 12 לוחמים לארוחת הערב, זה לא נשמע להם הגיוני. כשאמרתי שלא היה לנו ציוד לראיית לילה ושהאפוד שלי היה ריק, הם אמרו שזה לא יכול להיות. אמרו לי: 'אתה לא יודע', 'אתה מגזים', 'אתה ממורמר' כי איך יכול להיות שצה"ל החזק והטוב ישלח ככה אנשים לקרב. היום, בזכות מלחמת לבנון השנייה אנשים מבינים שזה ככה".

     

    ויטמן, שמעולם לא כתב טקסטים שאינם שירים, מצא את עצמו כותב מונולוגים. בהתחלה של עצמו ואחר כך לדמויות אחרות בסיפור. "עדיין לא כיוונתי לאופרת רוק, לא היה לי אפילו מושג איך לדמיין את זה. באתי מהעולם של מועדון הברבי, הופעה מבחינתי זה אנשים שיושבים מול במה, אוכלים צ'יפס ושותים בירה".

     

    בשלב הזה נכנס לתמונה הבמאי איקה זוהר, והשניים התדפקו על דלתות שונות, בהן פסטיבל ישראל. "דפקנו על הדלתות הלא נכונות", הוא אומר ומסביר, "זה חומר בעייתי, לא קל לעיכול שיכול להיתפש כאנטי-ממסדי, למרות שאני באמת מאמין שאנחנו עושים פה את שיא המיינסטרים. זה לא נינט, אבל מה יותר של כולם מצה"ל? כולם עושים צבא, כולם מכירים מישהו שנהרג במהלך מילוי תפקידו, כולנו היינו בסיפור הזה".

     


    זה לא נינט, אבל זה שיא המיינסטרים. מתוך "מלחמה" (צילום: ברני ארדוב)

     

    "שלום עם שלי יקר, כבר עברנו את השש מיליון, לא? מה עוד צריך לקרות לכם כדי שלא תלכו לישון? אולי נריץ בטלוויזיה פרסומות על השלום? עם הספר? עם סגולה? עם החידלון".

     

    רגע לפני שאופרת הרוק של חייו עולה על הבמה מיהר ויטמן לשלוח מכתבים לחבריו לנשק, והתנצל מראש על החיטוט בפצעים. "כתבתי שינסו להיזכר איך יצאנו לג'נין, איך הם הרגישו מול התמונות בטלוויזיה ממלחמת לבנון השנייה. שום לקח לא יושם מבחינת הצבא, הציוד, הלוחמים והמפקדים", הוא אומר.

     

    איך מתמודדים עם הפצע הפתוח באולפן במשך שנים ואחר כך בחדר חזרות?

     

    "אני והקב"ן קראנו לזה 'הסיפור' כחלק מהטיפול. רציתי להגיע למקום שבו אני יכול לספר את זה בלי שזה ילחץ על הפצע. הפצע קיים, לא מחלימים ממנו, אבל אני חושב שבזכות זה שהתעסקתי בזה גם במסגרת הטיפול וגם בכתיבה, משהו קצת השתחרר".

     

    האופרה מתחילה בילדה אחת שקראה לך 'אבא', ומסתיימת באותה הנקודה בדיוק

     

    "הבת שלי היתה בת חצי שנה כשחזרתי. מבנאדם שהיה רגיל לקום נורא מוקדם בבוקר, לנסוע לאולפן ולעבוד נונסטופ, הפכתי לאיש שלא רוצה ללכת לישון ולא רוצה לקום. הילדה הכריחה אותי להיאחז בחיים. היום, אני חייב לומר שמדי פעם, מתעוררות נקיפות מצפון קטנות".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "היו שבתות שהייתי מתעורר בבוקר כשהילדה שכובה לי על החזה, לכאורה התמונה הכי פסטורלית, ואז הרגשתי אשם על זה שאני זכיתי לזה והם לא. אני מחבק את הילדה שלי ומרגיש לא בסדר. הולך איתה למכולת ומרגיש לא בסדר. גם היום יש ימים כאלה שפתאום טוב, ואז זה מגרד".

     

    בטקסט ניכר טון ציני כלפי השפה הצה"לית והדמגוגיה הפוליטית.

     

    "כל המשפטים האלה נאמרו לי אחד לאחד. 'זאת מלחמת אין ברירה' זה טקסט של שאול מופז שהיה אז רמטכ"ל. הוא נאם לנו ביום השחרור וחבר שלי צילם אותו בוידיאו. ישבתי באולפן מול הנאום הזה ונולד שיר. זה טקסט שבחיים לא הייתי מצליח לכתוב. 'זאת מלחמת אין ברירה', 'אין לנו ארץ אחרת', 'זו מלחמה על התודעה'. זה טקסט מדהים בעיני. גם דברים שנאמרו בהמשך כמו למשל שעל פי התחקיר היינו לא בסדר, שהמ"פ שלנו לא ידע את הדרך, שאנחנו מתבכיינים. כל המילים האלה נאמרו בכל מיני שלבים".

     

    במחזה אבא שלך הוא זה שעודד אותך לצאת אל הקרב.

     

    "במובן הזה, זה לא אוטוביוגרפי. ההורים שלי בחיים לא אמרו לי שאני צריך להתגייס או חייב להיות הכי קרבי שיש, להיפך. כשהתקרב הגיוס אמרו לי: 'עזוב, נסדר לך משהו פה ליד בפיקוד'. לא שמעתי אותם בכלל. בגיל 16 וחצי התחלתי לרוץ בהרים ולהתכונן לגיוס, ואז כבר היתה לי להקה והופענו בפאבים. זה היה על אוטומט. אתה חי פה ולומד שיש מדינה שצריך להגן עליה, שחיילים מתים הם גיבורים, שיש יום זיכרון ויום עצמאות. אנחנו גדלים בתוך המיתוסים האלה. ידעתי שהגיע תורי ורציתי להיות הכי קרבי שיש. זה שמופז מייצג אבא על הבמה זו סוג של האשמה, ללא ספק".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "הרגשתי שיורקים לי בפרצוף. כבר ביום של ההיתקלות, כשהבנו את סדר הגודל של האסון, נפל לי האסימון. היינו אחרי 12 יום של לחימה במחנה פליטים עם נעליים על הרגליים וקסדות על הראש, בלי מקלחת בלי אוכל בלי כלום. נלחמנו ואיבדנו את המ"פ ושני מ"מים והפלוגה היתה מפורקת. היינו בטוחים שאנחנו יוצאים החוצה. אולי מתמימות, נאיביות, לא הבנו את המערכת. זה לא שהיינו הבכיינים ממחלקה של 12, נשארנו תשעה וארבעה מהם לא תפקדו. למרות זאת החליטו להשאיר אותנו בקו הקדמי".

     


    נשתדל להבא להיות חיילים יותר טובים. מתוך "מלחמה" (צילום: ברני ארדוב)

     

    "שלום לראש אמ"ן, ראש השב"כ, שלום מפכ"ל המשטרה. אני בן שלושים, איש מילואים, עם ניסיון עשיר כמטרה. אם שוב יוצא לכם לחשוב, רבותי הנכבדים, שצריך להתאמן, רק תודיעו קצת יותר מוקדם כדי שאספיק להתכונן".

     

    עשרה ימים לתוך 'חומת מגן' נשלחו הלוחמים המותשים לנווט במחנה הפליטים בג'נין, עם מפות ותצלומי אוויר לא מעודכנים. אבדות בנפש היו בלתי נמנעות. "קולין פאוול אמור היה לנחות בארץ, והיה לחץ גדול מאד לסיים את כל העניין הזה בג'נין, שהרי לא ייתכן שצה"ל יילחם עשרה ימים במחנה פליטים מול כמה מחבלים ולא ינצח אותם בשעתיים", משחזר ויטמן, ונזכר במחלקה של עודד גולומב, שיצאה עם נשקים ארוכים לסמטאות הצרות. "ירו עלינו מכל עבר. כל מי שהיה בחצר נפגע. כל מי שניסה להיכנס לאזור נהרג או נפצע".

     

    אתה אומר למעשה שעשיתם את העבודה, שילמתם את המחיר ולמרות זאת יצאתם לא בסדר.

     

    "זה מה שנכתב בתחקיר. הם כתבו שעודד לא היה בסדר כי הוא טעה בניווט אל היעד. הם כתבו שהחיילים פינו פצועים במקום להשיב אש".

     

    אז איך ממשיכים מפה הלאה?

     

    "אני לא המשכתי. הלכתי לטיפול. יש אנשים שאמרו שאין מה לעשות, שזה הצבא שלנו ואנחנו צריכים להשתדל להיות חיילים יותר טובים בפעם הבאה. יש אנשים שצעקו וזה נרגע".

     

    חזרת לצבא? למדים?

     

    "לא. בלילה אחרי שירו עלינו מכל הכיוונים ביקשנו מסוק וסיוע בקשר, אבל אף אחד לא דיבר איתנו בכלל. בקרבות בתעלה אמרו להם שהסיוע בדרך, אבל אלינו שתקו. בבוקר המ"מ שלי, רני, ביקש אישור להתקפל בשביל שנגיע להלוויות. לא ענו לנו. בשלב מסוים הוא פשוט אמר לנו שנתארגן. יצאנו ברגל מג'נין, הלכנו ללוויות ובלילה

     אמרו לנו שאנחנו חוזרים לג'נין. היתה לי התפרצות בכי נורא גדולה. אמרתי שאני לג'נין לא חוזר, שמילאתי את החלק שלי במשחק, אבל אחרי שהצבא זרק אותי לכלבים פעם אחת, לא יעבדו עלי שוב.

     

    "חשבתי על שיר של שפי ישי, שאומר שמי שנלחם במלחמה אחת הוא גיבור, מי שנלחם בשתיים אין לו מזל ומי שהולך לשלוש מלחמות הוא אידיוט. אמרו לי שזה לא הזמן למרד, אבל לא היה אכפת לי איך שיקראו לזה, סירוב פקודה או מה שזה לא יהיה, לא רציתי לשחק יותר.

     

    "זה לא שפחדתי, הרגשתי שרימו אותי, שערך חיי האדם של המפקדים שלי היה מבחינתם אפסי. הרגשתי ששולחים אותי סתם על עיוור ולא הסכמתי לזה. הייתי מילואימניק עם כושר בתחת, אפוד חזייה מ-67', מזוקן אחרי שבועיים מלחמה, שלחו אותי לראות מה יש שם כשהיה ברור שיש שם מחבלים. רק כשראו מה המחבלים האלה יודעים לעשות, שלחו לשם את חיילים אמיתיים. זו תחושה שאני לא יודע עד היום איך להתמודד איתה. חיילים צריכים להיות מוכנים למשימה, מצוידים, בכושר. הם שברו את הכלים מבחינתי".

     

    אתה סרבן?

     

    "אני מבין את הצורך בצבא, אבל אני לא סומך על המנהיגים שלנו. ב'חומת מגן' שר הביטחון היה פואד, שזה מגוחך בעיני שבנאדם שלא יכול להגיד משפט שלם בלי לעצור באמצע, הוא שר ביטחון שמחליט מה קורה איתי. יש פה מגמה של התפכחות של אנשים שמבינים שאין על מי לסמוך. מה שקרה לנו קרה קודם בחווה הסינית, בגבעת התחמושת, בעזה ובלבנון, אבל ניסוי וטעייה היא לא שיטה משהו. אני לא מסכים להיות חלק מזה ואני בטח ובטח לא ארצה שהבן שלי יהיה חלק מהשיטה הזו. הייתי, הבנתי את השיטה שלכם, היא לא מקובלת עלי. ברמת ניהול זה עסק שמנוהל רע מאד. ובעסק הזה אם אתה מנהל גרוע, זה לא שאתה מאבד לקוחות, אתה מאבד חיי אדם".

     

    אתה אומר "אל תרוץ קדימה, אל תהיה גיבור", אתה מתכוון לזה?

     

    "זה משפט שאמא שלי אמרה בכל פעם שהתקשרתי אליה משם והוא פשוט נשאר. אין לי תשובות, היתה תקופה שבה הייתי רמבו כי זה היה חזק ממני, אני לא רוצה יותר".

     

    אז מה הסוף?

     

    אין סוף. אנחנו בין מלחמות, זה מעגל שלא נגמר וזו בדיוק הטרגדיה. הסוף שלי, הוא שיום אחד ילדה קטנה קראה לי אבא. החיים יותר חשובים.

     

    "שלום ילדה שלי קטנה, כמה אני מצטער. ביום אבא עייף, כי בלילה אבא ער. עשיתי כל מה שאמרו לי מאז שהייתי בגילך. חשבתי מוכרחים להלחם. חשבתי שזה בשבילך". 

     

    מופע הבכורה של ההצגה יעלה בצוותא ת"א ב-26 באוקטובר בשעה 13:00

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'נין. גילינו שזה לא מענין אף אחד
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים