שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מי היו אבות אבותיו של החתול המודרני?
    טביעות-כף גנומיות ב-DNA של חתולי פרא מכל העולם הבהירו את אילן היוחסין של החתולים, וחשפו בעברם כמה תקופות של נדודים יוצאי דופן

    החתולים, אלגנטיים ומסתוריים, מתעתעים לא רק במי שחולק ספה עם הקטנים שבהם, אלא גם במדענים שמנסים לברר את מוצאם ואת התפתחותם של דודניהם הגדולים. היכן התפתחה משפחת החתולים המודרנית? מדוע ומתי עזבו את ביתם וחצו יבשות בנדודיהם? כמה מינים יש בעצם, ואילו מינים קרובים זה לזה?

     

    המומחים מסכימים, באופן כללי, שמשפחת החתוליים (Felidae) מונה 37 מינים, אבל הם גם הציעו עשרות הצעות שונות לסיווג מיני החתולים: יש המסווגות אותם רק לשני סוגים (genera) ויש המסדרות אותם ב-23 סוגים. קשה לדעת, מפני שמתחת לפרווה,

    .

     

    הם נראים כמו חתולים גדולים, חתולים בינוניים וחתולים קטנים. אפילו מומחה עלול להתקשות להבדיל בין גולגולת של טיגריס לגולגולת של אריה, וגם ניסיונות שעשינו ב-20 השנים האחרונות למיין את החתולים לקבוצות מובהקות מבחינה גנטית, לא צלחו.

     

    ואולם, בזכות פריצת הדרך של פרויקט הגנום האנושי ופיתוח טכנולוגיות יעילות לסריקת DNA חלה בזמן האחרון התקדמות גם בקביעת רצף הגנים של בעלי חיים, שנתנה בידינו כמה כלי מחקר חשובים. בהישען על הטכניקות החדשניות, בנינו שנינו, בעזרת עמיתים ממוסדות מחקר אחרים, את אילן היוחסין הברור הראשון של משפחת החתוליים.

     

    השוונו את הסדר המדויק שבו מופיעים 30 גנים מסוימים ב-DNA של כל אחד ממיני החתולים החיים היום, וסרטטנו באמצעותו את ענפי העץ. ואז, כדי לברר מתי התפצל כל ענף, השתמשנו במאובנים שגילם ידוע בוודאות ובניתוחי "שעון מולקולרי" (הערכת הזמן שבו התפצלו מינים על פי מידת השונוּת של גנים מסוימים). התוצאה אפשרה לסרטט את התמונה הראשונה שמציגה בבירור את הייחוס של החתולים, מכל הגדלים, בינם לבין עצמם, וממנה למדנו איך ומתי התיישבו הטורפים העיליים האלה בחמש יבשות.

     

    חוש סדר

    כבר במבט ראשון העלו בדיקות ה-DNA ש-37 המינים נוטים להתקבץ בשמונה מקבצים או "שושלות" נפרדות. הסתקרנו והתעודדנו לנוכח העובדה ששמונה הקבוצות שהוגדרו על סמך הניתוח המולקולרי לבדו התאימו לתצפיות אחרות, כמו מאפיינים מורפולוגיים, ביולוגיים ופיזיולוגיים משותפים הייחודיים לכל קבוצה.

     

    לדוגמה, שושלת אחת כוללת את כל החתולים השואגים הגדולים (האריה, הטיגריס, הנמר, היגואר, ונמר השלג). עצם הלשון שלהם, שהיא אחת מעצמות הצוואר התומכות בלשון, אינה גרמית כולה, ולכן היא מאפשרת להם לשאוג. עוד נמנים עם קבוצה זו הנמר הערפילי (clouded leopard)

    והנמר הערפילי הבורנאי, שהם חתולים פחות ידועים, בינוניים בגודלם ובעלי פרווה משובצת ונאה. מאחר שמבנה עצמות הצוואר שלהם שונה מעט, הם אינם יכולים לשאוג.

     

    השוואת רצפי גנים הביאה לזיהוי השושלות ולסידור ההתפצלויות, וכן, על סמך כיול בעזרת מאובנים, לקביעת הזמן שבו התרחשו. אבל היינו צריכים עוד שתי פיסות מידע כדי להשלים את התמונה ולברר מהו מוצא החתולים ואיך נפוצו בעולם. ראשית, הגדרנו את תפוצתם של כל המינים החיים היום והיכן נמצאו שרידים מאובנים של אבותיהם. ואז התבוננו בעולם החתולים דרך עיני הגאולוגים שיודעים לפרש את הרכב סלעי המשקע וללמוד מהם על עליות וירידות בגובה פני הים. כשפני הים נמוכים, גשרי יבשה מחברים בין יבשות ויונקים יכולים להגר ולכבוש מרחבי מחיה חדשים.

     

    כשפני הים שבים ועולים, בעלי החיים בכל אחת מן היבשות שוב נעשים מבודדים. מחקרים בחולייתנים מראים שבידוד ביבשת או באי מספק את כל התנאים להתבדלות גנטית של אוכלוסייה.

     

    חבריה של אוכלוסיה כזאת אינם יכולים עוד להעמיד צאצאים עם חברי אוכלוסיה אחרת, בני זמנה, אף על פי שהם צאצאי מין שהיה קרוב בעבר. ריחוק או בידוד רבייתי זה הוא תו ההיכר של הגדרת המינים. חמושים בחלקים אלה של התשבץ, הרכבנו רצף סביר של נדודי החתוליים במרוצת ההיסטוריה.

     

    על פי המאובנים לבדם, הסכימו רוב החוקרים שחתול הקרוי Pseudaelurus שחי באירופה לפני 9 עד 20 מיליון שנה, הוא האב הקדמון המשותף האחרון של החתוליים (הפסוידאלורוס לא היה החתול הראשון.

     

    לפני כ-35 מיליון שנה כבר היו חתולי שן-חרב גדולים, Nimravids, אבל כמעט כל צאצאיהם נכחדו). ואולם, המחקרים המולקולריים שעשינו לאחרונה מרמזים שכל החתולים של ימינו מקורם במין אחד ממיני הפסאודאלורוס השונים, מין שחי באסיה לפני כ-11 מיליון שנה. אף שאיננו יודעים מה היה המין הביולוגי המדויק של אותו אב קדמון לחתולים, אנחנו סבורים שזוג חתולים מסוים מקבוצה קדומה זו היו "אדם וחווה" של 37 מיני החתולים של היום.

     

    בדרכים

    הקבוצה הראשונה התפצלה מן החתול האסיאתי המסתורי הזה, לפני כ-10.8 מיליון שנה, וממנה צמחה שושלת הפנתרים, שכוללת היום את החתולים השואגים הגדולים ואת שני מיני הנמר הערפילי. הפיצול השני, שגם הוא אירע באסיה כ-1.4 מיליון שנה אחר כך, הוליד את שושלת החתולים של מפרץ בורנאו, שכיום חברים בה שלושה מינים של חתולים קטנים שהתפתחו בדרום-מזרח אסיה ועדיין שוכנים שם. בפיצול הבא מן הקבוצה המקורית נוסדה שושלת הקרקלים, שהיום מייצגים אותה שלושה מינים בינוניים שאבות המוצא שלהם עברו לאפריקה לפני 8 עד 10 מיליון שנה בהגירה הבין-יבשתית הראשונה. בימים ההם גובה פני הים היה נמוך ב-60 מטרים ממה שהוא היום, ואפריקה הייתה מחוברת לחצי האי ערב בגשרי יבשה בשני קצותיו של ים סוף, דבר שאפשר את ההגירה לאפריקה.

     

    החתולים נודדים מטבעם מפני שטבוע בהם דפוס התנהגות הדורש התפזרות בכל דור ודור. כשגדלים זכרים צעירים (ולעתים גם נקבות) ונעשים לבוגרים, הם אנוסים לעזוב את המקום שנולדו בו. ולכן, עם חלוף השנים, כשאוכלוסיית חתולים גדלה, היא זקוקה לעוד ועוד שטחים להתפשט בהם. ההתנהגות הזאת, היא והאילוץ לעקוב אחרי מיני טרף נודדים, מסבירים, יש לשער, מה הניע את החתולים להרחיק נדוד. הם גם טורפים מוכשרים מאוד, ועד מהרה מגלים אזורים חדשים המזדמנים בדרכם. אין פלא אפוא שהחתולים חודרים בהצלחה למחוזות שטרם נוצלו.

     

    בזמן שהתחילו חתולים אסיאתיים לעבור לאפריקה, הם גם התפזרו ברחבי אסיה וחצו את גשר ברינג היבשתי לאלסקה. ואז, שכבר היו החתולים משחרים לטרף ברחבי אסיה, אירופה, אפריקה וצפון אמריקה, עלו פני הים והיבשות נפרדו. עקב הבידוד והשתנות בתי הגידול התפתחו 20 מינים חדשים.

     

    בצפון אמריקה התפצלו שושלות האוצלוט (ocelot) והשונר (Lynx) מן המהגרים הראשונים לפני כ-8 וכ-7.2 מיליון שנה, בהתאמה. שושלת האוצלוט התפצלה בסופו של דבר לשני מינים ושושלת השונרים לארבעה מינים. שושלת הפומות התפצלה לפני כ-6.7 מיליון שנה, וממנה צמחו הפומה (או אריה ההרים), היגוארון (חתול בר שחי במרכז אמריקה ובדרומה) והברדלס האמריקני. שרידי מאובנים של כל המינים האלה, שנמצאו במרבצים באמריקה, מבססים היטב את מוצאם בחצי המערבי של כדור הארץ.

     

    לפני שניים עד שלושה מיליוני שנה, גרם עידן קרח חדש לאוקיינוסים לסגת שוב, נסיגה שדי היה בה, ובתזוזת היבשות, לחבר את שתי היבשות של אמריקה במצר היבשה של פנמה. כמה חתולים ניצלו את ההזדמנות, היגרו דרומה ומצאו יבשת שאין בה טורפים שלייתנים (כדוגמת דובים, כלבים, חתולים, בואשים וכולי). עד אז הייתה דרום אמריקה מבודדת מן היבשה הצפונית במשך עשרות מילוני שנים והיו בה הרבה חיות כיס, מקצתן טורפים מוצלחים. אבל כשהגיעו החתולים מעברה השני של פנמה, הם נהיו הטורפים האולטימטיביים: גדולים, זריזים, נבונים, אכזריים וקטלניים. לטורפי הכיס, הצנועים יותר, לא היה סיכוי להתחרות בהם בהצלחה. כמעט כל חיות הכיס המקומיות פינו את מקומן עד מהרה לטורפים מהגרים כגון חתולים משושלת האוצלוט, שהמשיכו להתפצל בביתם החדש וליצור שבעה מינים חדשים שעדיין מצויים בדרום אמריקה.

     

    כששכך עידן הקרח האחרון, לפני כ-12,000 שנה, החלו מפשירות שכבות הקרח העבות שכיסו את כל קנדה ואת צפון ארצות הברית. שממת הקרח של צפון אמריקה הייתה ליערות ולערבות דשא. אחרי ההפשרה הגדולה, אירע אסון שמחה לפתע פתאום 40 מיני יונקים מעל צפון אמריקה.

     

    ההכחדות הפליסטוקניות, כפי שמכנים אותן, חיסלו 75% מבעלי החיים הגדולים שחיו שם. ממוטות, מסטודונים, זאבי דירוס, דובים קצרי חוטם גדולים, עצלני יבשה ענקיים, אריות אמריקניים, נמרי שן-חרב, פומות, וברדלסים, כולם נעלמו מצפון אמריקה. הברדלסים ניצלו מהכחדה, משום שכמה מיליוני שנים קודם לכן, כשהים עוד היה נמוך, חזרו כמה מאבותיהם לאסיה ואחר כך לאפריקה. הפומות התחמקו מהשמדה כוללת בזכות המקלט שמצאו כמה מהן בדרום אמריקה, וחזרו ליישב את צפון אמריקה אחרי דורות רבים. המינים האחרים לא שבו עוד.

     

    המסע נמשך

    בערך באותו זמן שהברדלסים חצו את מיצר ברינג ושבו מאמריקה לאסיה, התנערו אבותיהן הקדמונים של שושלות החתולים הנמריים וחתולי הבית משורשיהם האמריקנים, חצו את גשר היבשה של ברינג, ועברו לאסיה. משעשו כן, שגשגה שושלת

    החתולים הנמריים והתפצלה לחתול הנמרי האסיאתי ולעוד ארבעה מינים קטנים שמצויים היום בהודו (חתול נמרי מצוי), מונגוליה (חתול פאלאס), אינדונזיה (חתול נמרי שטוח ראש) ובעוד כמה מקומות באסיה (חתול דגים נמרי). עוד באסיה באותה תקופה, החתולים השואגים הגדולים, בני שושלת הפנתרים, התפשטו באזורים נרחבים הרבה יותר מבעבר.

     

    טיגריסים גדולים, כ-320 קילוגרם משקלם, נפוצו בכל דרום-מזרח אסיה (הודו, הודו-סין, המדף היבשתי של סונדה, וסין), ואילו בצפון אסיה התיכונה ובמערבה, הסתגלו נמרי השלג לגובהי ההימלאיה והרי אלטאי.

     

    הנמרים נפוצו לא רק באסיה אלא גם באפריקה, שם הם מצויים גם היום. האריות והיגוארים נדדו לצפון אמריקה לקראת סוף תקופת הפליוקן, לפני שלושה עד ארבעה מיליוני שנה.

     

    אף שבהכחדות הפליסטוקניות נספו שני המינים האלה בצפון אמריקה, ברחו היגוארים מבעוד מועד לדרום אמריקה והאריות, שנדדו באותו זמן גם לאפריקה, מצאו יבשת מסבירה פנים יותר מאירופה, מאסיה ומאמריקה הצפונית או הדרומית. מלך החיות שורד עדיין באפריקה והיום חיים בה כ-30,000 אריות. באסיה, נכחדו האריות כמעט כליל. שרדה רק אוכלוסייה זעירה אחת המונה כ-200 פרטים, בני רביית שארים, בשמורת יער גיר שבמחוז גוג'ראט שבמערב הודו.

     

    הניתוח הגנטי שלנו גילה גם שהטיגריסים כמעט נכחדו בעבר. לפני כ-73,000 שנה, השמידה ההתפרצות הגדולה של הר הגעש טובּה שבבורנאו עשרות מיני יונקים במזרח אסיה, וביניהם אוכלוסיית טיגריסים שהייתה פרושה על פני אזורים נרחבים. קבוצה קטנה מאוד של טיגריסים שרדה והם אכלסו מחדש את האזור. ואכן, הדמיון הגנטי של צאצאיהם המודרניים מורה שרוב האוכלוסייה לא שרדה את ההתפרצות הגעשית, ורק קבוצה אחת קטנה שניצלה המשיכה את השושלת. כמו הברדלסים והפומות בצפון אמריקה, ניצלו הטיגריסים בעור שיניהם.

     

    ואל הסלון

    המערכה האחרונה במסע החתולים מן הג'ונגל אל הסלון שלנו, התחילה ביערות העבותים ובמדבריות רחבי הידיים שסביב אגן הים התיכון. שם, קומץ מיני חתולים קטנים (פחות מ-10 קילוגרמים משקלם) התפתחו והופיעו לאט-לאט: חתול הביצות המזרח אסיאתי, חתול החולות המזרח תיכוני, החתול שחור הרגליים האפריקני ומין חתול בר נפוץ שלו ארבעה תתי-מינים (אירופי, מרכז אסיאתי, מזרח תיכוני וסיני). עם תת-מין אחד של אותו חתול בר, התחיל אחד הניסויים המוצלחים בהיסטוריה - ביות החתול. מחקר רחב יריעה בגנטיקה מולקולרית של חתולי בית וחתולי בר בכל העולם שערך קרלוס דריסקול, דוקטורנט מאוניברסיטת אוקספורד, זרה אור על התהליך הזה. כל חתולי הבית נושאים חותמות גנטיות שמתאימות לאלו של חתולי בר אסיאתיים מישראל ומן המזרח התיכון. היום אנו סבורים שהחתולים בויתו כמה פעמים, כולם באזור הסהר הפורה, לפני 8,000 עד 10,000 שנה, בתקופה ששבטי בני אדם נודדים החלו להתכנס בכפרים קטנים - הישובים החקלאיים הראשונים.

     

    החקלאים הראשונים גידלו חיטה ושעורה וחתולי בר מן הסביבה, שריבוי המכרסמים באסמים אולי משך אותם, הציעו את עצמם ככל הנראה כבני לוויה מסויגים שמרוויחים את לחמם בהברחת המכרסמים המזיקים. חתולי הבר הלכו והתבייתו, פרו ורבו וקשרו את גורלם בגורל בני האדם.

     

    בני האדם החלו בסופו של דבר להגר גם הם. בהתחלה ברגל, אחר כך בעגלות ואז בספינות גדולות, ועמם הביאו גם את בני לווייתם, חתולי הבית, לכל מקום בעולם. כ-600 מיליון חתולי בית חיים היום בעולם. על פי הגדרותיהם של ארגוני שמירת הטבע בעולם זהו מין החתול היחיד כמעט שאינו בסכנת הכחדה. במאה ה-19 כבר היו בעלי חתולים מכליאים את חתולי המחמד שלהם באופן בררני ומשביחים גזעים מהודרים. איגוד חובבי החתולים האמריקני מונה 41 גזעי חתולים רשמיים, החל ממיין קון וחתול סיאמי ועד חתול פרסי וקוראט, ולכולם שרשרת יוחסין המובילה לערש התרבות האנושית והחתולית בסהר הפורה.

     

    הסיפור האבולוציוני שעולה ממחקרינו במשפחת החתולים מבשר על הולדתו של תחום חדש - "פרהיסטוריה גנומית", אצלנו, כמו אצל החתולים, נושאים דפוסי הווריאציות הגנטיות עדויות על קרבה, על הגירה, על הישרדות ועל התפשטות בכל רחבי כדור הארץ.

     

    כתב: סטיבן ג' אובריאן ווורן א' ג'ונסון. פורסם במגזין "סיינטיפיק אמריקן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים