שכחתי כמה נעים כשהבית מתמלא נוכחות נשית

בפרקים הקודמים: רווית ורונן, שהכירו באינטרנט, נפגשים בפעם הראשונה במציאות. היא מתחילה להכיר אותו גם מעבר למילים הכתובות, דרך הדירה שלו, המוזיקה שלו. וכשמגיע הזמן ללכת לישון, הוא מציע לה את חדרו.

היד שלי על ידית הדלת שהרגע סגרתי בינינו. רווית נשארה מאחורי הדלת, ואני כאן, שוב לבד. הריח שלה עוד נישא במסדרון. להיכנס או לא להיכנס, לקרוא לה שתצא אליי, או להסתער מחדש על החדר שלי. אני לוקח צעד לאחור, מתרחק מהדלת, מכריח עצמי להתרחק ממנה, מסתובב ונכנס לחדר השני, החדר שהלילה יהיה חדר השינה שלי.

אני מסדר את הבלגן שהשאירו אתמול הילדים שלי, הפיג'מות הקטנות שלהם עוד מונחות על המיטה. הביקורים הקצרים שלהם לפעמים עושים לי יותר רע מאשר טוב. לא משנה כמה אחבק אותם חזק, תמיד יחסר לי החיבוק שלהם. הנשמה מתישהו תשתחרר, אבל הג'יפה האמיתית היא בגללם. מה הם אשמים שההורים שלהם לא הצליחו להמשיך לאהוב ולהישאר יחד? ילדים תמיד משלמים את מחיר הטעויות שלנו. תקופה ארוכה ניסיתי להימנע מהפרידה, אבל היא לא השאירה לנו ברירה. הורים אמורים להיות מודל לזוגיות, אהבה ומשפחה, איזה מודל היינו אנחנו? מודל רקוב. בסוף לא נשאר לי כוח לנסות להילחם ולתקן משהו שלא ניתן היה לתקן. אמרתי – עד כאן. היא לא נלחמה בהחלטה שלי.

אני מפנה מקום ונשכב על המיטה הקטנה מדי לאדם גדול, מניח את הידיים מתחת לעורף, בוהה בתקרה. שכחתי כמה נעים כשהבית מתמלא בנוכחות של אשה. כיף שיש ריחות שלה בכל מיני פינות נסתרות בבית, סימנים קטנים שהיא משאירה אחריה: על ספלי הקפה של הבוקר נשארים עקבות האודם שלה, מושב האסלה אינו מורם כמו תמיד, ולצד האפטרשייב שלי מונחים דברים פרחוניים בשלל צבעים וריחות. האיפור שלה מפוזר בכל מקום, הבשמים שלה ממלאים את המדפים וחפציי נדחקים לפינות הקטנות.

הבית כולו מלא במגע של אשה, מהדברים הקטנים עד הגדולים. לא הבנתי בזה מעולם ולא ממש רציתי להבין. שתעשה מה שהיא רוצה עם הבית, העיקר שיהיה לה נעים וטוב, ואז גם לי. כשהאשה מרוצה, הגבר מרוצה. הכל משתנה כשיש אשה בבית. היו ימים בהם הדברים הקטנים פשוט עיצבנו ודחו אותי, סימלו את כל מה שעושה לי רע בחיים.

כן, היא אשה, לא ילדה

הדברים הקטנים שאני מוצא את עצמי מתגעגע אליהם. גם אליהם. אני חושב על רווית שבחדר הסמוך. היא לבשה מכנסיים צמודים לירכיה ומתרחבים למטה וחולצה עם פתח עמוק, כזה שלא מותיר מקום לטעויות. כן, היא אשה, לא ילדה. קשה שלא להבחין בנשיות הפורצת ממנה גם כשאצבעותיה מחזיקות בספל השוקו והיא מכורבלת על הספה.

המחשבות שלי נודדות לחדר הסמוך. מדמיין אותה במיטה עם החולצה שלי לגופה. התמונה של גופה בתוך החולצה שלי לא מרפה. שדיה ממלאים את הבד, נלחצים כנגדו בצורה שטרם הכיר, מעצבים אותו מחדש. הייתי נותן הרבה רק להביט בה עכשיו בתוך החולצה שלי. רק להביט. יאיר, חבר שלי, בטח היה אומר "תזיין אותה, מה אתה חושב כמו כוסית! מחר תתמודד עם מחר".

אבל יש סיבה שאני שוכב כאן במיטה, ולא שוכב איתה בחדר הסמוך. כל כך הרבה זמן לא נגעתי באשה או נתתי לאשה לגעת בי, אבל באמת לגעת. האשה היחידה שידעתי בחיי עד לפני כמה זמן היתה האקסית שלי. לא האמנתי שיבוא יום ואצטרך להתחיל מחדש, עם נשים אחרות. הכרנו בצבא ומאז היינו ביחד, כל מה שלמדתי, למדתי יחד איתה. לדעת אשה אחת כל החיים, לעזאזל, זה בטח נחשב למשהו בימינו, כשכולם מתרברבים ברשימות הכיבושים שלהם.

עם הזמן התעורר הצורך, ואיתו חזרתי קצת לחיים

את מי עניין בכלל סקס בהתחלה? בטח לא אותי. הכל התקשר לי אליה, אל האקסית, והמחשבה עליה היתה turn off עצבני. היא מצצה ממני את טיפת החשק האחרונה. עם הזמן התעורר הצורך, ואיתו חזרתי קצת לחיים. יצאתי עם כמה נשים בתקופה ההיא. הצורך הפיזי והרצון להחזיר לעצמי את השליטה בחיי איפיינו את מערכות היחסים ההן. עם הנשים ההן לא הרגשתי דבר, רק רציתי להתפרק ולשכוח. הסקס היה טכני, חזק וקולע, הצדדים יצאו מסופקים פיזית. חוץ מזה, אוננות היא אמנות בסיסית, ולא מילה גסה, מי כמוני יודע.

לקח לי הרבה זמן להבין שלא באתי על סיפוקי האמיתי. אף אחת מהן לא נתנה לי את מה שבאמת היה לי חסר בשנה וחצי האחרונות - החיבוק. אחרי כמה קשרים כושלים למדי, התחלתי להרגיש גועל עצמי והחלטתי שאני עוצר הכל. לא רוצה להרגיש ולא רוצה לזיין. ועכשיו, אני גבר בן 41, שבחדר לידו שוכבת אשה בת 31. ומה אני יודע על החיים בכלל.

רציתי לגעת בה, אבל לא יכולתי. פחדתי. בטח הייתי מחרבש ממילא את כל העסק. יש יותר מדי סימני שאלה שעוד לא נגענו בהם, אני לא נכנס לשום דבר חדש בלי להבין איך אצא ממנו. מה אני צריך כאבי ראש. יש סיבה שהיא לא נאבקה בהחלטה שלי, ואני לא פתחתי את הדלת אחרי שסגרתי אותה. אבל המחשבות עליה בחולצה שלי עכשיו מקשות עליי; אני לא מצליח לנער אותן מראשי, והגוף שלי מסרב להיפרד מהן.

מוזר, כל כך הרבה זמן אנחנו מכירים, וכעת אני מצליח לשחזר בראש רק את קימורי גופה העגול והנשי, הריח העדין של הבושם שלה, משולב עם ריח השמפו משיערה, גומת החן שלה, עיניה הנוצצות כשהיא צוחקת, הקול המלטף שלה.

משהו בה משך אותי, הרבה לפני שידעתי

חודשים רבים אני חי במנזר החברתי הזה שהקמתי סביבי. לא נותן לאף אחד להיכנס ולא מזמין איש. השקעתי את כל כולי בחברה שהקמנו, לא היה לי זמן וחשק לשום דבר אחר בחיי. פשוט רציתי לכתוב לה, אחרי תקופה ארוכה של תגובות והארות שפיזרה אצלי. לא חשבתי על מעשיי ועל ההשלכות, בטח לא חשבתי שתנחת בביתי ערב אחד. משהו בה משך אותי, הרבה לפני שידעתי. מילים, מי חשב שממילים יכול לצאת בלגן כזה. עכשיו היא כאן, בבית שלי, שוכבת על המצעים שלי ומתכסה בשמיכה שלי. מחר החדר שלי יהיה מלא בריח שלה וכבר לא ניתן יהיה למחוק עקבות.

אני לא בטוח שאני יכול להתחיל משהו, או רוצה בכלל. הסיפור עם איריס עוד מעיב עליי, ורווית יודעת זאת. יותר מדי צלקות וזכרונות. רווית צעירה, כל החיים לפניה, כל החלומות הנאיביים שפעם היו לי. היא בכלל תרצה מישהו כמוני, שאין לו הרבה מה להציע לה מלבד שק ענק של בעיות, פחדים וחוסר אמון?

האם באמת יש חיבור מעבר למסך המחשב? מאחורי המסך הכל נראה שונה, קל, אפשרי ופשוט באופן המעורר קינאה. כעת, ללא מסך בינינו, האמת תתגלה - ואני לא בטוח מה האמת. "רק אומר לך שאתה בשל", המשפט שאמרה לי בתחילת הערב. על מה היא מדברת בכלל? נשים עם המשפטים שלהן, יכולות לשגע לפעמים!

ראבק! נשבר הזין מהמחשבות האלו. מי ביקש את זה בכלל?

צלצול טלפון קוטע את המחשבות שלי, אני כמעט מתגלגל מהמיטה לרצפה בדרכי להרים את השפופרת כמה שיותר מהר, מי זה יכול להיות בשעה כה מאוחרת?

הצד של רווית - מחר