שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מהשקם לשקמים
    את חתיכה #6 של שביל ישראל עשה איל חלפון עם חבר'ה מהצבא, שהפכו לימים לחלק מפורום החווה. כן, של אריק שרון. למה חשבתם שאנחנו מתכוונים, לאנשים שנכנסים לאינטרנט ומדברים על עיזים?

    שביל ישראל מהתל בהולכים בו. מתעתע בהם. מתנהל בכיוון כללי צפון־דרום, ופתאום שובר בפראות מזרחה ובלי שהות שב וחותך, הפעם הרחק למערב עד הים. רק שלשום היית על פסגת הר מירון, הנקודה הכי גבוהה בפיסת האדמה הזאת, למחרת הגעת לשפת הכנרת - אחד המקומות הנמוכים על פני כדור הארץ - והנה כבר אתה נדרש לטפס בחזרה אל המדרונות שמעליה. אל הרי יבנאל, רמת ישככר והצ'ופצ'יק של מצפה אלות. חורשה קטנה, אלות אטלנטיות, שרידי קבר שיח', ואם מותר לגלות אז גם עמדה צבאית שכנראה יש לה חשיבות אסטרטגית.

     

    גם בלי לטפס עד למעלה, אפשר לנחש שאם יש לך ציוד מתאים אפשר לראות משם את כל מי שהולך לעשות פיפי במוצבים הירדניים שממול. אפשר גם לראות דברים נוספים, וזה מה שעשינו שם - חברי לצוות המילואים ואני - במהלך כמה תעסוקות מבצעיות. עכשיו מטפסים איתי למעלה, על אזרחי, השניים שהיו חברי הקרובים בצוות: הדרשן והאינסטלטור. לא הלכנו יותר מחמש דקות וכבר אנחנו עוצרים לעשות קפה, שחס וחלילה לא נשכח מאיפה אנחנו מכירים ומה מעמדה של הגזייה בפק"ל שלנו.

     

    הצטרף לצנחנים יא בן זומא

    אם מישהו יגיד שהייתי חייל גרוע, אני האחרון שיתווכח איתו. אם כי זה לא מדויק שהייתי גרוע; הייתי ממש גרוע. השירות הסדיר שלי נראה כמו טופס טיולים ארוך ומתמשך: מיחידה ליחידה, מחיל אחד לאחר, עם הרבה גימ"לים, ביקורי רופאים, קורסים שלא הגיעו לסיומם, שהות לא קצרה בבית חולים, נפקדות, כמה ימים בכלא 6, ושחרור בבקו"ם בערך בדרגה שבה הגעתי אליו.

     

    כל זה השתנה כשהגעתי לצוות שבו היו הדרשן, האינסטלטור ועוד כמה לוחמים די נחשבים. איך הגעתי זה כבר סיפור אחר, אבל אין ספק ששם נמצא עבורי תפקיד צבאי הולם: מש"ק איכות חיים. אחראי כיבודים ופינוקים. היה לנו קשר, והיה נהג ג'יפ. היו כאלה שלמדו ציר לניווט, והיו אחרים שהתמחו בשיטות הסוואה. היו בצוות לוחמים שפעלו מעבר לקווי אויב, וכאלה שישבו פעם במטוסים בדרך לפעולה לשחרור החטופים במשחקים האולימפיים במינכן. ואני דאגתי שבחיים לא נשתה קפה שחור בלי איזה עוגה טובה ליד. שלא נהיה במוצב כמו טמבלים, בלי כורסה נוחה לשבת עליה בהפסקות. שלא נגיע למצב שיש משחק כדורסל חשוב ולא נדע מה התוצאה בשידור ישיר. ושתמיד יהיה בקבוק משקה בהישג יד. עם דף מטלות כזה, הקריירה הצבאית שלי נסקה.

     

    צוות טל, כך נקראנו. טל גרוסמן, ג'ינג'י רזה וממושקף עם מראה מושלם של מה שפעם נקרא "יורם", היה המפקד שלנו. אם יש בעיתון מקום לדקת דומייה, הרי היא כאן: דקה לזכרו של קצין נפלא, נווט מושלם ופיזיקאי מבריק, שנהרג בתאונת דרכים בלוס אלמוס רגע לפני שהשלים שם את עבודת הדוקטורט שלו. את מקומו של גרוסמן תפס קצין צעיר בשם גלעד. גלעד שרון. את המשמרת האחרונה שלי בשירות מילואים אמיתי, בין שתיים בלילה לארבע לפנות בוקר, העברנו יחד בעמדה כאן למעלה במצפה אלות. ידעתי שהוא הבן של, אבל זה לא כל כך עניין אותי. קצת כי אבא שלו לא היה משהו באותם ימים, והרבה כי הייתי במרחק נגיעה מפרידה סופית מפלנליות ותורנויות שמירה.

     

    לקצין השני בצוות קראו אילן כהן. איש עסקים, ממציא "המכרז של המדינה", ולימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לחייל הכי מצחיק בצוות קראו רוני סחייק; בעיתונות הוא יתואר כבנו המאומץ של אריאל שרון וייחשב לאחד המשפיעים הגדולים עליו, בוודאי בכל הנוגע לביקור המפורסם בהר הבית שהצית את אינתיפאדת אל אקצה. הדרשן עדיין עושה את ימי העצמאות המשפחתיים שלו בחוות השקמים; האינסטלטור, בלי שום קשר, היה המאבטח האישי גם של שאול מופז וגם של דן חלוץ. בקיצור, שמעתם על פורום החווה? זה אנחנו. זאת אומרת, זה הם. אני כבר לא בעסק, ובקושי הספקתי להיות.

     

    בשנים האחרונות, מאז שהפסקנו להיות חלק מאותו צוות במילואים, אנחנו נפגשים רק פעמיים בכל ארבע שנים: פעם במונדיאל ופעם באליפות אירופה. ואולי עוד פעם או פעמיים, כשיש לי סתימה בכיור או צורך דחוף לברר סוגיה במחשבת ישראל. אני לא זוכר מתי, אם בכלל, הלכנו סתם לשתות משהו ביחד. אפילו לא קפה. שנים עברו מאז שביקרתי אצל מי מהם בבית, ואפילו להקרנות הבכורה של סרטים שאני עושה הם לא תמיד מגיעים. ובכל זאת, אם אתבקש למנות את חברי הטובים - את אלה שאפשר לסמוך עליהם - הדרשן והאינסטלטור יהיו מהראשונים ברשימה. אם אצטרך פעם מישהו שיעזור לי לסחוב משהו כבד, לצאת מצרה, לשלוף מהבוץ, זה כנראה יהיה אחד מהם.

     


    "אם אצטרך פעם מישהו שיעזור לי לסחוב משהו כבד, לצאת מצרה, לשלוף מהבוץ, זה כנראה יהיה אחד מהם"

     

    אחרי גיל מסוים, 25 או מקסימום 30, חברויות חדשות הופכות לנדירות יותר ויותר. ההיכרויות הן ענייניות: עבודה משותפת, נסיעה משותפת, הורים מגן ילדים, מבית הספר. אלה חברויות שכמעט תמיד מתחילות ונגמרות בתיאום עם לוח הזמנים של הפרויקט, או המוסד החינוכי, שבהם התוודענו זה לזה. כמה שזה לא היה נחמד, קרוב או מוצלח, אין בזה שום הבטחה להמשכיות. כמובן שתמיד נקבע לשוב ולהיפגש, אולי אפילו כבר בשבוע הבא או בחופשה הבאה; אבל תמיד יימצאו סיבות טובות, אמיתיות, למה זה לא יצליח. מה שלוקח לילד שלי חמש דקות בגן המשחקים, מה שהילדים שלכם עושים בשתי פגישות של חוג כזה או אחר, ידרוש מאתנו המבוגרים זמן ואנרגיה ממלאי מידלדל. ויותר מזמן ומאנרגיה, תידרש פתיחות שבוודאי כבר אין לנו. לא לי, בכל אופן. בטח לא כמו פעם. אם בכלל.

     

    הצבא ואולי השנה־שנתיים שאחריו הם ההזדמנות הכמעט אחרונה לאסוף ולאמץ אל חייך חברים שיהיו איתך עד סוף הדרך. ודרכי המשותפת עם כמעט כל מי שהולך איתי כאן, בקטע זה או אחר של השביל, התחילה בערך אז: לפני 20־30 שנה.

     

    אבל אתה יכול לקרוא לי שבילי

    אנחנו הולכים בעלייה ארוכה ומתמשכת על תוואי שנקרא פעם "דרך החורנים". בתקופה העות'מאנית עברו פה עשרות שיירות שנשאו חיטה, דוחן ודורה מאסם התבואה בחורן (דרום סוריה של היום) אל נמל עכו. מי שאכל באותם ימים פסטה באיטליה, סביר להניח שקיבל את הבסיס לייצורה מסחורה שעברה בדרך הזאת. אז היה הנתיב עמוס בתנועה ובחיים; היום מובטחות לכם כאן שעתיים־שלוש, ואפילו יותר, של פסטורליה. טבע נטול הפרעות, ובדרך כלל גם נטול מטיילים. עניין מבורך כשחושבים על שדרות רכבי השטח שנפגוש ברמה שמעבר לפסגה.

     

    הדרשן, בן קיבוץ דתי בעמק בית שאן, עסוק בהקמת ישיבה תיכונית חילונית. אחרי שבזבז שנים בניסיונות חסרי סיכוי להפוך לעוסק זעיר במגוון תחומים, חזר למקורות ולמה שהוא באמת יודע: מדרש וחינוך. האינסטלטור לקח את עסקי הצנרת מהקיבוץ שבו נולד בנגב הצפוני, ודי מהר הפכו כרטיסי הביקור שלו למבוקשים בעיר: מרפאות שיניים, בתי מידות, מסעדות ידועות, הכל זורם בצנרת שהוא הניח. פעם קראו לו "הג'ינג'י", והיום הוא צריך להסביר על מה ולמה. גם לדרשן לא נשאר הרבה מרעמת התלתלים שליוותה אותו כסמל מסחרי מתחת לקסדה. אכן, נעורינו חלפו. לא רק אני מתקרב לגיל 50.

     

    אנחנו עוצרים לנוח בעין פטל. זרזיף מים עם אקליפטוסים, הרדופים וברכת אגירה ביזנטינית. עוד מעט נחנה שוב, הפעם בעין יעלה. עוד זרזיף, הפעם עם כמה עצי שיזף עתיקים. שום דבר מסעיר, שום דבר מיוחד. אם לא הייתי שב ומביט עכשיו במפה, ספק אם הייתי זוכר שהיה מקום כזה. וזה בסדר גמור: קסמו של השביל הוא באפקט המצטבר שלו, לא בשיאים ופסגות של יופי והוד. אחת השאלות הנפוצות שמופנות אל מי שסיים את השביל היא "נו, מה היה החלק שהכי אהבת?", ולכל אחד יש תשובה. גם לי יש, אפילו כמה, אבל זה ממש לא העניין פה. אל המקומות המדהימים אפשר להגיע - ויש שיאמרו צריך להגיע - גם ביום או יומיים של טיול בסביבתם. קילומטרים של סתם דרך הם החוויה האמיתית של הליכה בשביל ישראל.

     

    השביל נחשב, ובצדק, לבייבי של אורי דביר - מר סימון שבילים, שהגיע הזמן שיקבל על פועלו את פרס ישראל - אבל הרעיון שייך לעיתונאי בשם אברהם תמיר ז"ל. הוא כתב על טבע וארץ ב"דבר" ובעיקר ב"דבר לילדים", ואחרי שחזר מסיור בשביל האפלצ'ים בארה"ב חשב שמן הראוי שגם אנחנו נתהדר בשביל חוצה מדינה שהולך מקצה לקצה. זה שהקצה שלנו די קרוב לקצה השני, לא אומר שאין לנו מה להציע בנתיבי ההולכים הגדולים. אפשר להתחכם קצת, ללכת סחור־סחור, קצת מזרחה ואז מערבה, כפי שכבר צוין כאן. יהודים אנחנו, גם בתכנון שביל.

     

    כשתמיר פגש את דביר והעביר אליו את מושכות ניהול המשימה, היתה לו רק בקשה אחת: להספיק ולצעוד בשביל המסומן עוד בחייו. תמיר היה אז כבר בן יותר מ־70, ומר סימון שבילים ידע שלהבטיח דבר כזה יהיה כמו לסמן נתיב בגיר צבעוני: יפה, אבל חסר אחיזה. הוויכוחים, הדיונים, הרי כל אלה עוד לא התחילו.

     

    אבל בקשה היא בקשה, בוודאי כשהיא מגיעה מאדם קשיש שיש לו חלום. אז דביר יצא לשטח הרבה לפני שהתכנונים והדיונים הסתיימו, וסימן נחל אחד - את נחל תבור, קצת צפונה מאיפה שאנחנו הולכים עכשיו. הנחל סומן כהלכה בצבעי שביל ישראל, ואברהם תמיר הוזמן לבקר והלך בנתיב המסומן מתחילת הוואדי ועד סופו. מבחינתו חלומו התגשם, והוא בהחלט זכה לצעוד עליו. הוא היה מאושר. שביל ישראל בנתיבו הרציף והרשמי מעולם לא עבר בנחל תבור. הוא עובר כאן, בנחל יבנאל. כך הוחלט לבסוף, אבל זה כבר ממש לא משנה לאיש שהמציא אותו.

     

    אחרי שבעה־שמונה ימי הליכה, קל להבין איך הרגיש תמיר בנחל תבור: אתה מפתח יחסי קירבה עם השביל. הוא הופך לחלק משגרת יומך. הסימונים, שבתחילת המסלול עוד בלשת אחריהם, קופצים עכשיו ומתגלים במהירות שבה עולים ברווזי מטרה ביריד. הנה הוא, והנה עוד אחד ועוד אחד (האמת, קצת יותר מדי. הלו, לא חייבים להעביר מברשת על כל סלע). וכמו עם כל דבר שהופך לטבעי וקבוע, אתה מפסיק להיות שיפוטי גם כלפי השביל. אז פה הוא משעמם, שם הוא טרחני, ואין ספק שהחלק הזה ממש מיותר. בסדר, יכול להיות, אבל גם בני הזוג שלנו הם כאלה - ואנחנו בוודאי ובוודאי. אז מה, בגלל זה מישהו מדלג וחי איתנו רק בפסגות?

     

    איזה קרועים האבותינו האלה

    החלטה עקרונית שניצבת בפני כל מי שעומד ללכת בשביל ישראל היא קביעת כיוון ההליכה, מדרום לצפון או מצפון לדרום. להליכה דרומה יש יתרון: אתה הולך בירידה. לא שאתה ממש מרגיש את זה, אבל במניין מצטבר של זוויות ושיפועים יוצא שהרווחת כמה עשרות מטרים של עליות מפרכות. גם להליכה צפונה מעלות משלה: היא מאפשרת לך לנוע בתיאום מוצלח יותר עם עונות השנה - מסוף חורף במדבר לאביב בהרים - והיא קובעת תנועה עם הגב לשמש במשך רוב שעות היום. זה לא עניין פעוט כשהיום שלך נמשך שעות רבות, ויום מצטבר לעוד יום ועוד יום. שמש קופחת בפנים היא מהדברים המעיקים בהליכה הזאת.

     

    אני, כמובן, בחרתי ללכת מצפון לדרום. התניות פסיכולוגיות קובעות בחיי מהלכים חשובים מכיווני תנועה, ומעשיות אינה הצד החזק שלי.

     

    בלי קשר לדיון המאוד עקרוני הזה, בקטע שבו אנחנו הולכים היום אין ספק שהליכה מדרום לצפון פירושה רווח כפול: גם שמש בגב וגם כנרת מול העיניים. אנחנו, בשביל לראות משהו, צריכים להסתכל לאחור. מלפנים, חרדונים ושממה. קוצים ודרדרים. אדמת בור ועוד אדמת בור. שעה ארוכה של טיפוס חדגוני עד למצפה אלות.

     

    האלות הן בעצם אלה אחת (השנייה עלתה באש לפני שנים רבות ונשארה ממנה רק מזכרת חרוכה): אלה אטלנטית, פיסטשיה אטלנטיקה. אחותה החורגת של האלה האמיתית, זאת שאת פירותיה אפשר לקבל בכל פיצוצייה כשמבקשים 200 גרם פיסטוקים. נמצאו פה שרידי קירות, קברים וחציבות בני 4,000 שנה, וכשמחבר ספר הושע כתב "על ראשי ההרים ייזבחו ועל הגבעות ייקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה", הוא התכוון ללא ספק למסיבות פריצות ולטקסי פולחן שהתקיימו בדיוק מתחת לאלה כזאת. עם גזע ראוי, ונוף רחב עם צל למתהוללים.

     

    במיתולוגיה הישראלית המאוחרת בהרבה, יש הטוענים שזאת האלה ששימשה מודל לעץ של גולני. אולי, ואולי לא; אני מכיר לפחות עוד ארבעה עצים דומים, במקומות אחרים, שמיוחס להם אותו תפקיד היסטורי. אבל אין ספק שאטלנטית זאת מסדרת ליושב תחתיה נוף ללא מתחרים.

     

    הרבה זיכרונות וחוויות משותפות יש לנו לגלגל פה, מתחת לפיסטשיה. סיפורי מילואים שכוחם וחינם הוא במחזורם האינסופי: איך נתקענו בניווט ההוא, איך קפאנו מקור בתעסוקה בלבנון, איך התעקשתי לבשל לכל הפלוגה עוף בעארק, ואיך המסוק מבסיס רמון הרים לנו את העמדה באוויר כי באמצע תרגיל ההסתוות קפצתי לבריכת השחייה בקיבוץ סמוך. סיפורים שכבר סופרו מאה פעם, ובכל זאת, בכל פעם נוספים להם פרטים חדשים.

     

    הדרשן, שעדיין שייך לצוות שהיה פעם צוות טל, מספק חוויות מהמלחמה האחרונה. האינסטלטור אומר שלזכות הרמטכ"ל המתפטר ייאמר שהוא מכין אספרסו מצוין, ושניהם קובעים שאם אני באמת הולך את כל דרך הארוכה הזאת, אני חייב לעלות לקבר של גרוסמן ולבקש ממנו סליחה. "הרי בחיים לא היית הולך יותר מחמישה קילומטר בלי להתלונן"; "שיגעת אותו בקיטורים שלך", הם מזכירים את מה שאני זוכר היטב, ולא מוכנים לקבל את גירסתי הנוכחית - זאת שמסיימת את ההפסקה בחטף ופוסקת "קדימה, יש לנו עוד 20 קילומטר".

     

    בסוף נגמרים אפילו לנו הסיפורים. ואז אנחנו קמים והולכים עוד 20 קילומטר, עד למרגלות התבור.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איור: צחי פרבר
    "להליכה דרומה יש יתרון: אתה הולך בירידה"
    איור: צחי פרבר
    הישיבון
    מומלצים