שכחתי מזמן איך זה מרגיש "לעשות אהבה"
אחרי אמיר הפכתי לאשה שונה. משהו בתוכי מת. כמעט כל דייט שהיה קצת מוצלח נגמר במיטה עוד באותו ערב. אני חיפשתי חום לנפש, והם חיפשו אשה חמה וכיפית. הם קיבלו מה שרצו ואני קיבלתי מה שהייתי צריכה. רגש מזויף. רונן השאיר אותי בחדרו ונתן לי בעצם מפתח לעולמו. הצד של רווית, פרק 4
בפרקים הקודמים: רווית ורונן הכירו באינטרנט. רווית מפתיעה את רונן כשהיא מחכה לו ליד ביתו. הם מתחילים להתרגל לנוכחות הפיזית, אבל עדיין לא נוגעים זה בזו. רונן מתחיל להתגעגע לנוכחות נשית בחייו, אחרי תקופה של בילויים פרועים וחסרי רגש בעקבות גירושיו.
אני נשענת על הדלת עוד מספר דקות, לא בטוחה מה אני צריכה לעשות. הוא השאיר אותי לבדי, בבית זר. בעצם, הוא היה הדבר היחידי שהיה מוכר לי. ניצבת מול מיטתו, מביטה מסביבי ומנסה להבין איך הגעתי לשם בכלל. ניגשת למיטה ומתיישבת בזהירות בקצה שלה, כאילו מחכה לאישור כלשהו שמותר לי לשבת. השאיר אותי בחדרו, ונתן לי בעצם מפתח לעולמו.
מלטפת את כיסוי המיטה, מרימה מעט ומציצה במצעים. מחייכת לעצמי... גברים. מתלבטת מה לעשות, אם ללכת לרחוץ פנים, להיכנס למיטה ולבהות בתקרה, או שאולי עליי לקרוא לו שישב איתי עוד קצת, עד שאתרגל, עד שארדם. אני יודעת שזה לא חכם לעשות זאת, אבל לפתע כל מה שרציתי זה להרגיש אותו קרוב אליי. אני נזכרת בנסיעה הארוכה לביתו, בישיבה מורטת העצבים על המדרגות בחוץ, בקור ובלב המפרפר. נראה כאילו הכל קרה בזמן אחר, בעולם אחר. נראה רחוק. מתקשה להאמין שזו אכן הייתי אני. אבל זו הייתי אני.
אני לא רגילה לבלות לילות במיטות של גברים כשהם לא שוכבים לצידי. אחרי אמיר, הפכתי לאשה שונה. משהו בתוכי מת, כבר לא הייתי אותה רווית. מערכות יחסים הפכו להיות סתמיות, ואני לא נתתי את הדעת על פרטים "קטנים" כמו התאמה, כוונות ומטרות בחיים. הם לא עניינו אותי, ולא באמת חיפשתי ליצוק תוכן ומשמעות לחיי. כמעט כל דייט שהיה קצת מוצלח, או אפילו רק נחמד, נגמר במיטה עוד באותו ערב. לא היתה לי בעיה להתפשט בפני גברים, להיכנס איתם למיטה ולהזדיין. אני חיפשתי חום לנפש, והם חיפשו אשה חמה וכיפית. הם קיבלו מה שרצו ואני קיבלתי מה שהייתי צריכה. רגש מזויף. לאותו פרק זמן שהקשר נמשך, זה מילא אותי. מזמן שכחתי איך זה מרגיש "לעשות אהבה".
לא אוהבת את המונח הזה, "לעשות אהבה". אני מאמינה שסקס זה סקס. הטכניקה תמיד זהה, מקסימום מה שמשתנה זה התפאורה, השחקנים, התנוחות, המשחקים אבל בשורה התחתונה זה נשאר אותו דבר. אמיר לא היה הראשון שלי, אבל הוא בהחלט היה הסקס הכי טוב שידעתי. לקח לי די הרבה זמן, שבמהלכו הייתי עם גברים אחרים, להבין שמה שעבד כל כך טוב בינינו היה התוסף הרגשי מעבר להתאמה הפיזית. התוסף שלא הייתי מוכנה להוסיף.
חיפשתי משמעות, מעבר למגע של גוף בגוף
מותשת מהכלום של חיי, הרפיתי מעט מהפחד וגיליתי קמצוץ של מוכנות לחזור לחיים. התחלתי לחפש את הרגש בחיי, לאחר שהבנתי שחייתי שנים ללא, ולמרות כל מה שקרה הגיע הזמן להמשיך הלאה. חיפשתי משמעות, מעבר למגע של גוף בגוף. לצאת, לבלות, לצחוק, להזדיין ולישון יחד, זה נחמד, אבל ריקני בסופו של דבר. הגברים האלה לא באמת אהבו אותי, הם פשוט אהבו להיות איתי. אני נהניתי, כי הייתי בתרדמת. למעשה הייתי אשה בת 31, שלא נתנה לאף גבר בחצי העשור האחרון לחדור לנשמתה, אלא רק לגופה. הגברים גם לא ניסו. היה להם נוח, ואני לא דרשתי.
עכשיו אני רוצה להסיר מעליי את הבגדים, מרגישה איתותים מתקדמים נשלחים מגופי למוחי ולהפך, שצועקים לי "את עייפה!". מרגישה לא נוח להתפשט בחדרו. כאילו רונן עומד בחדר ומתבונן בי. מרגישה את עיניו ננעצות בגופי ואודם מכסה את לחיי, רק מהמחשבה. מהרגע שהבנתי שאני רוצה שייגעו בי בנפש, כל הקונספט של עירום פיזי ומגע נעשה מסובך עבורי, בדיוק כמו אחרי אמיר. התחלתי לחבר את ההתפשטות האחת לשניה, והבנתי שאני צריכה זמן. הרשיתי לעצמי לקחת את הזמן הזה.
רונן שונה מכל גבר שהכרתי. עד לא מזמן, אם מישהו היה אומר לי שאמצא עצמי מעורבת בקשר כזה או אחר עם גבר המבוגר ממני בעשור, גרוש עם ילדים, שלא לומר מפתחת רגשות כלפיו, גם אם התבססו על העולם הווירטואלי, הייתי צוחקת. היו לי קווים ברורים של מה אני רוצה ומה אני לא. מבוגר ממני, גרוש עם ילדים, היה ברשימה של "לא מוחלט". רגשות לא היו בשום רשימה.
תמיד נמשכתי לכוח, או מה שתורגם בראשי לכוח
יצאתי רק עם גברים בגילי, מקסימום שנים בודדות מעליי. גברים שרק התחילו את חייהם המקצועיים והאישיים, חדורי מוטיבציה וחלומות ענק. לא היה להם הרבה ניסיון מלבד כמה תעודות שמפזרים בשביל הרושם. הם רצו להגיע רחוק, לעשות הרבה דברים, להשפיע ולהיות חזקים. תמיד נמשכתי לכוח, או מה שתורגם בראשי לכוח. אהבתי את העובדה שאיתם אני צומחת ביחד. פחדתי מאדם מנוסה יותר ממני. לא רציתי להרגיש נחותה, להרגיש מפגרת אחריו.
אבל רונן היה אחר. הוא לא פיזר דבר, אבל יכול היה למלא חדר שלם. הוא כבר הוכיח את עצמו בחיים המקצועיים. התקדם, עבר מתפקיד לתפקיד, ואז, יום אחד, החליט לעזוב הכל בשביל חלום. אני עוד הייתי עסוקה בלבנות עצמי בעולם המקצועי, לא בטוחה, גם אחרי שנים של עבודה, מה באמת אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. הדבר היחידי שהיה לי ברור הוא שמה שאני עושה בשנתיים האחרונות זה בהחלט לא התשובה. לרונן היה ניסיון חיים שונה משלי, היה לו זיכרון של טבעת על האצבע.
אולי זה מה שהיה לי חסר כל השנים האלה, הניסיון והביטחון, הקיימים בגבר שלא מחפש עצמו, אלא שמצא עצמו מזמן וכעת רק עסוק בחיזוקים ותוספות. אולי כל הזמן פחדתי ממשהו שיכול להיות הפתרון האמיתי עבורי. במקום לצמוח עם מישהו - לצמוח ליד מישהו. מישהו שיכסה, יגן, יעזור, יעודד, ימשוך למעלה ויכוון אותי. אני מניחה שזה מה שמשך אותי אליו, תחושת הביטחון שהעניק, עוד בשלב שהוא היה רק מילים על המסך. גבר שמוכן לחשוף עצמו בצורה כה טוטאלית, לא מפחד להראות את הפגיעות שבו, הכאב שהוא סוחב איתו – זה קסם לי. כמה חזק צריך להיות אדם, בשביל לקום ולומר "תראו אותי ואת חולשותיי".
מצחיק. העיקר שהוא חושב שאני החזקה מבין שנינו. הכוח שלי, זה שהוא כל הזמן דיבר עליו, היה למעשה הצגה אחת גדולה והרבה מסיכות יפות. אבל מי אני שאשבור לו את המילה.
למה הוא לא נגע בי?
המחשבה הבלתי נמנעת, שהעסיקה אותי בעבר וגרמה לי לרוץ לחדרי שינה של גברים, צצה בראשי: למה הוא לא נגע בי? אני מנסה להיאבק בזה בתקופה האחרונה, אבל שינוי לוקח זמן. דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלי מוטבעים בי עמוק בנשמה. למדתי לתרגם מגע לרגש, לא הצלחתי לקבל את המנה היומית שלי בצורה אחרת, והייתי בהחלט מכורה. תחושת הבטן, זו שלמדתי להשתיק כי לא סמכתי עליה יותר, אמרה לי שהכל היה נכון ומתאים. ובכל זאת רונן בחר לסיים את הלילה ב"לילה טוב" ולסגור את הדלת.
אני ניגשת לדלת החדר, פותחת אותה באיטיות ויוצאת אל המסדרון. רוצה לראות את פניו שוב לפני שאלך לישון. אני צועדת בשקט, מפחדת לעשות רעש שיבהיל אותו. מתקרבת לדלת הסגורה. נצמדת אליה ומרימה את ידי להקיש, אבל אז נשמע צלצול טלפון שמקפיץ אותי. למזלי אני נשארת לעמוד קפואה במקום, לא באמת יודעת מה אני עוד עושה שם. ואז אני שומעת אותו.
"אני לא יכול לדבר עכשיו, אכפת לך שנדבר מחר?" אמר למישהי מהצד השני של הקו. "אני יודע שאנחנו צריכים לדבר, אבל עכשיו זה לא זמן טוב. כבר מאוחר ואני עייף".
שיחה קצרה, שהסתיימה כמה משפטים אחרי. למען האמת אני בעיקר שומעת את פעימות ליבי. אני ממהרת בחזרה לחדר השינה שלו וסוגרת את הדלת מאחוריי.
ביום רביעי הבא - הצד של רונן
