שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמה אפשר למתוח?
    "הסחת דעת" של הסופר השוודי המצליח הנינג מנקל הוא מותחן יעיל עם חוקר משכנע אבל פתרון התעלומה נמתח בצורה מוגזמת. דורון קורן חושב שהמשבחים ברחבי העולם קצת נסחפו

    הרבה הישגים, שבחים ופרסים מעטרים את סופר המתח השוודי הנינג מנקל: הוא מכר 25 מיליון מספריו ב-33 מדינות וחלקם אף עובדו לקולנוע ולטלוויזיה, הוא הושווה ל"ווירטואוזים דוגמת ז'ורז' סימנון" וספרו "הסחת דעת" נבחר באקדמיה השוודית לרומן המתח של השנה. על שער הספר הזה אף מצוטטת ביקורת מה"טיימס" ולפיה "אין עוררין – הנינג מנקל הוא סופר המתח הטוב בעולם".

     

    אבל נדמה שכמה מבקרים מתוך המקבץ היחצ"ני הזה (המופיע בגב ובשער הספר) נסחפו. "הסחת דעת" הוא אכן מותחן יעיל ועשוי היטב בדרך כלל, אלא שהוא בהחלט לא מבריק או וירטואוזי או עוצר נשימה, לא בעלילה ובפתרונה, לא בהערות הנלוות אשר נוגעות לא אחת בטריוויאלי ובקלישאי, ולא ברוח האפרורית והרגשנית-משהו השורה על הטקסט. מדובר בכתיבה עניינית ופרטנית המצרפת מימצא למימצא בעבודת נמלים משטרתית, כשהפעם החוקרים מגששים את דרכם מול רוצח סדרתי. חלק מהזמן נבנה המתח מכך שהקורא יודע יותר מהבלש והוא עוקב בדריכות אחר טעויותיו ותובנותיו.

     

    המפקח קורט ולאנדר הוא הבלש האנושי, המשכנע ומעורר החיבה לאורך סדרת הספרים של מנקל. גם ב"הסחת דעת" הוא מקדם בחוסר חשק ובייאוש את האלימות שנוחתת על שולחנו שבועיים לפני היציאה המובטחת לחופשה, אם כי בספר הזה נפתרו חלק מבעיותיו המשפחתיות והוא קצת פחות דיכאוני מאשר ב"רוצחים ללא פנים" המוקדם יותר (שהופיע בעברית ב-2003 וכעת הופיע מחדש).

     

    העלילה מתרחשת בימי המונדיאל כשרוב האומה השוודית מרותקת לטלוויזיה, מה שמאפשר לרוצח לפעול ברחובות ביתר קלות. לזכותו של ולאנדר גיבורנו ייאמר, כי הוא עצמו בז לניפוח השכל הכדורגלני וכשהוא מנסה להתחבר לעניין לרגע, למען החבר'ה בתחנת המשטרה, הוא נרדם מול הטלוויזיה.

     

    הסיפור שבקושי נגמר

    למרות האירועים הנוראים המתרחשים בסביבת הרוצח הפסיכופט, הכוללים נערה יפה ומבוהלת שמציתה את עצמה בשדה, ראשים מבוקעים בגרזן ומקורקפים וגם – סליחה על המשך הפירוט - שפיכת חומצה לעיניים (אכן, לאקדח התמים והטוב המצולם בשער הספר אין שום קשר לסיפור), למרות כל אלה זה איננו בדיוק ספר מזוויע במובן הדוחה המוכר, גם משום שמנקל שומר על טון מרוחק בקטעי האלימות, וגם בזכות התגובה המזועזעת למעשים של מפקח המשטרה ועמיתיו, אשר מנטרלת במידת-מה את תחושת הדחייה של הקוראים עצמם.

     

    מצד שני מפגין מנקל לעתים נטייה לדרמטיזציית יתר: כך למשל הוא מתאר את הקושי של הבלש לבשר למישהי בטלפון שבנה נרצח: "ואז הוא עשה צעד, שבדיעבד לעולם לא יוכל להחליט אם היה מוצדק או לא. הוא הניח את השפופרת". ועוד נמצא בספר מיני תובנות בנאליות, כגון זו של הפסיכולוג המשטרתי הקובע כי אלימות חוזרת ונשנית כגון זו של הרוצח מעידה על "חוסר בשלות רגשית או עיוות רגשי". וואלה.

     

    חולשה נוספת, מטרידה קצת יותר, קשורה בתחושה שהמותחן בן 460 העמודים נמתח יותר מדי. בחצי השני, כשהרוצח מתגלה לעיני הקורא אך עדיין לא לעיני השוטרים, נדמה לא אחת שהסופר מסתיר באופן מלאכותי את הפתרון מן הבלש עד שכמעט מתבקשת איזו מקהלת ילדים שתצעק לגיבור כי מה שהוא מחפש מונח תחת עיניו. בשלב המושהה הזה צצים כשלים לא אופייניים לכתיבתו היסודית של מנקל. למשל, כשהרוצח מתחזה למישהו אחר תוך שימוש באינפורמציה שאותו אחר אינו יודע כלל, ומכניס למלכודת את הבלש העירני שלא שם לכך לב, וכנראה שגם מנקל לא.

     

    ואם מוסיפים לכל זה את המוגבלות של הרוצח הסידרתי בספר - עם כל פיקחותו התכנונית - שהיא למעשה המוגבלות והפרימיטיביות הבסיסית של כל רוצח סדרתי (מבחינה זו דווקא רוצח חד-פעמי עשוי להיות דמות ספרותית מורכבת יותר), נדמה שקיצור ניכר היה הופך את הספר כולו למהודק ואפקטיבי יותר.

     

    "הסחת דעת" מאת הנינג מנקל. משוודית: רות שפירא. הוצאת כנרת-זמורה ביתן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים