למה אנחנו לא מצליחים לשמור על המשקל אחרי הדיאטה?
מה גורם לרוב המכריע של המפחיתים ממשקלם לחזור למימדים הקודמים - זו השאלה שמטרידה את כל מי שהמילה דיאטה אי פעם העסיקה אותו. המומחים מדברים על גורמים פסיכולוגיים שונים, אבל בשורה התחתונה, החידה נותרת בלתי פתורה
למה זה קורה? אילו תנאים צריכים להתקיים כדי שההרזיה תצליח לתמיד? לשאלות אלה, שמעסיקות כל מי שרוצה וכל מי שמנסה לרזות, וכמובן, כל מי שכבר רזה ועלה בחזרה - פשוט אין תשובה. ולא שלא מחפשים אחריה. מומחים עימם שוחחנו מנסים כוחם בהתמודדות עם הסוגיה בהסברים שונים - בעיות של נחישות, פחד, מיאוס עצמי, מבנה אישיותי. ועדיין, המספרים נגדנו. על מאזני השקילה, כמו גם בספרות המקצועית.
בחברת השפע, כשהקשר בין אכילה לרעב מקרי בהחלט, והאוכל ממלא שורה של תפקידים שהם הרבה מעבר לדלק לגוף, ברור שאת הסיבות להשמנה ולשמירה על משקל יש לחפש בנפש. שם, סביר להניח, צריך להתרחש השינוי האמיתי, זה שישמש קרקע ראויה לשינוי החיצוני, הגופני.
"כשתינוק קטן שוכב במיטה ובוכה, הוא נרגע רק כשהוא מרגיש את פטמת אמו בפה," אומר הפסיכולוג יגאל קידר. "עם הזמן, הוא נרגע גם בלי הפטמה, כשרק לוקחים אותו לידיים, ואחר כך, כשבאים אליו לחדר ומלטפים אותו. מאוחר יותר הוא מסוגל להירגע גם בעזרת קולה של אמא מהמטבח. הקשר בין מקור האספקה להירגעות ברור. בכל ההתמכרויות קיים האלמנט הזה, של הכנסת האובייקט לתוכי - באוכל, באלכוהול, בסמים, בסיגריות, בהתאהבות.
"מי שסובל מהתמכרות מכל סוג שהוא, מחפש, כמו בשלב האוראלי, את ההתחברות המרגיעה. כשאדם עם בעיית אכילה לא אוכל, הוא שוכב בלילה במיטה ולא נרגע. הוא חש שאם רק יכניס משהו לפה, הוא יירגע, למרות שרציונלית הוא יודע שזה לא באמת ירגיע אותו. הוא אוכל מתוך רעב פסיכולוגי, ואחר כך שוב לא נרגע ושוב אוכל. אוכל מנצח בתחרות על השגת סיפוק מהיר, שכן ההרגעה שהוא מייצר היא אמנם מדומה, אבל מיידית. לכן, קשה כל כך להיגמל מאוכל, מה עוד שזה צורך ראשוני, שעוצמותיו גבוהות מאוד. אלה שמצליחים להתגבר, יודעים שיצטרכו להמשיך ולהיאבק, והופכים את המאבק לדרך חיים, ממש כמו בפסוק 'לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו."'
מאבק שנמשך לעולמים (צילום: liquidlibrary)
קידר מאמין שאכן אפשר למשול בהתמכרות לאוכל, "אבל זה תמיד שם. הדבר הכי קשה הוא ההרגלים, האסוציאציות שמעוררות את הצורך הישן ובעקבותיו את התחושה של ריק, של 'אין תשובה,' כשנשארים ללא החיבור למקור ההרגעה, אבל עם הצורך הילדותי להתמלא."
האדם הלוחם, המתגבר, הוא בעיני הפסיכולוג קידר זה שמכין לעצמו אלטרנטיבות, אמצעי הרגעה חלופיים. "אלה ש'עושים את זה,' שמצליחים, הם אלה שמוכנים לקבל את העובדה שאין גאולה, שאין להגיע למנוחה ולנחלה, שהמאבק יימשך לעולם, כיוון שתמיד יש בתוכנו כוחות סותרים. הם מקבלים את ההכרה בכך שהם 'נגועים' ופשוט נמנעים מדברים מסוימים. אי אפשר להשתנות בבסיס, אבל אפשר להתפתח, לפתח את הכלים, לחיות אחרת עם המגבלות הנתונות. זה כמו ההבדל בין ריפוי לשיקום. בריפוי, מנסים שלא תהיה מחלה. בשיקום, משתמשים בחלקים החזקים כדי להתמודד עם משימות החיים. לא במקרה הרבה מאלה שמצליחים עוסקים אחר כך באוכל, בלי לאכול אותו, או הופכים למדריכי הרזיה. כך הם בעצם מעבירים את התגובות הרפלקסיביות שלהם לאוכל אל המוח, לחלק הבוגר, שמסוגל להכין תשובות."
נבואה שמגשימה את עצמה
גם הפסיכיאטר ד"ר שלמה לוי, מראשי מרכז "שיטת ד"ר לוי להרזיה," מאמין כי היכולת המחשבתית לשנות את ההתניות עומדת בבסיס ההצלחה. בעיניו, זה מתחיל עוד קודם, במידת הנחישות באשר לשינוי המיוחל. "כשאדם מגיע אליי ואומר שהוא רוצה לרזות, אחת השאלות הראשונות שאני שואל אותו היא, עד כמה הוא נחוש לרדת במשקל, בסקאלה שבין אפס למאה. המטרה שלי היא להביא אותו לבדיקה עצמית שתגביר את המודעות לתהליך. הניסיון שלי מלמד, שהאחוזים שהאדם נוקב בהם יהיו אחוזי ההצלחה שלו. מי שנחוש לגמרי להצליח, יעשה את זה. זו נבואה שמגשימה את עצמה.
"יש הבדל אדיר בין רצון לבין נחישות. כולם רוצים לרזות, אבל רק מי שהחליט להשיג הישג מסוים, להגיע למקום מסוים, מי שרואה מטרה קונקרטית מול העיניים - באמת יעשה הכל כדי להגיע אליה ולא ייעצר ברגעי משבר. רצון הוא עניין תלוי סיטואציה. נחישות - לא. הבעיה היא, שאנשים נחושים צוברים לחצים ומתחים, ובהיעדר כלים נכונים, פורקים את המתח בצורות לא רצויות. העזרה הכי משמעותית בעיניי למי שבאמת נחושים לרזות היא לסייע להם בהשגת שליטה. שליטה בחרדות שלהם, במתחים שלהם, בדרכי הפורקן שלהם.
"האכילה היא בחירה בדרך התמודדות שגויה לשיכוך תחושות רעות ולהפגתן. אבל לאוכל הרי אין תכונות אנושיות, הוא לא באמת יעיל. כשיש כאב ראש ולוקחים אקמול, הכאב נרגע, אין צורך בעוד ועוד כדורים. אבל כשאוכלים כדי להרגיש טוב יותר - אוכלים עוד ועוד. הקשר הלוגי בין אוכל לבין יכולתו לנחם, לפצות, לעודד, הוא שגוי. כשמבינים את זה, מצליחים לרזות ומצליחים לשמור. לומדים לעצור לרגע ולחשוב על דרכי התמודדות נכונות, על המציאות בצורתה הלא מעוותת. האוכל כבר אינו חלק בהתניה אוטומטית של הירגעות. ההתניה מבוקרת, הפעולה מתוקנת וכך מפסיקים לאכול במצבים של בדידות, לחץ, תסכול, כעס, שיעמום, עצבות וכדומה."
להחליף את התוכנה
בראייתה של הד"ר צופי מרום, השינוי בסט החשיבתי כולל גם אימוץ הרגלים חלופיים. "מה שמאפיין את המצליחים הוא ההכרה בכך שזהו מאבק יומיומי ושינוי מחשבתי הכרוך גם ביצירת הרגלי חיים נוקשים," מסבירה מרום, ראש תחום טיפול התנהגותי־קוגניטיבי בבית־החולים "גהה" מקבוצת הכללית .
"זה יכול לקרות מתוך תחושה שנמאס לי להיות שמן, כשמישהו מהמכרים חטף התקף־לב, כשמישהו בסביבה הצליח לרזות משמעותית, או כשיש אירוע חשוב שאני רוצה להיראות בו יפה. הטריגר יכול להיות חיצוני או פנימי, והשינוי קשה בכל מקרה, בשל המורכבות המיוחדת. בניגוד להרגלים אחרים, שאפשר פשוט להפסיק, לאכול תמיד צריך להמשיך, והאוכל גם נתפס כמפצה וכמנחם. לכן, חשוב
לאמץ 'תוכנה' חדשה, להיעזר בהרגלים ברורים. לדוגמה, לא קונים שוקולד, לא אוכלים ליד הטלוויזיה, אוכלים שלוש ארוחות מסודרות ביום וכו.'
מה שנראה מלאכותי בהתחלה, יכול להפוך לטבע שני , טוענת ד"ר מרום. אפשר לעשות שינוי בסט החשיבתי, אבל זה קשה, כמובן - מדובר בסופו של דבר ביצר, ולא פשוט בכלל להשתלט על יצרים ודחפים. זה יכול לקרות בתקופות של לחץ, כששיווי המשקל שלנו מופר, ויש סיכון שדפוסים קודמים יצוצו בחזרה. מי שמצליחים לרזות ולשמור הם בעיניי אלה שמצד אחד עשו את השינוי המחשבתי, וכשהם עומדים מול גירוי חושבים על המחיר שישלמו, ומצד שני לוקחים בחשבון נסיגות ולומדים להתייחס אליהן כאתגר."
ומדובר ללא ספק באתגר. מי שמכיר את טעמה המופלא של גבינת קממבר צרפתית ואוהב אותו, מי שהתענג על סטייק עסיסי, מי שמתיקותה החלקלקה של גלידה משובחת עושה לו את זה - ייאלץ להתמודד שוב ושוב עם ריחם ומראם של המטעמים האלה, לנהל דו־קרב פנימי עם זיכרון טעמם ולהיאבק תמיד בשד הקטן, המסית, בתוכו, שיאמר "לא נורא, רק הפעם".
כשיש נטייה להשמנה (וזו לא נעלמת, גם אצל חמשת האחוזים המצליחים,( מאמין הפסיכולוג הקליני ד"ר גיל גולדצויג מהמרכז לרפואת ספורט במרכז "הדסה אופטימל" בירושלים, צריך לשמור על סוג מסוים של אורח־חיים כדי להימנע ממנה. ולרוב האנשים, למרבה הצער, אין היכולת לשמור על אורח־החיים הזה לאורך זמן.
ד"ר גולדצויג: "אם תופסים את ההשמנה כמחלה כרונית, זה עלול להוריד את המוטיבציה, 'כי הדיאטה ממילא לא תעזור.' ואם לא תופסים אותה ככזו, זה עשוי להעלות את המוטיבציה למבצע הרזיה, אבל לזמן מוגבל. המטרה הפסיכולוגית לפיכך צריכה להיות החלפת האמירה 'צריך לשמור כל החיים' בהחלטה לגבי אימוץ אורח־חיים אחר. המצליחים, כנראה, בנויים אחרת מבחינה אישיותית, כי לרוב האנשים קל להתעלם, או לדחות את ההרזיה. הכיף בדחיינות הוא שאת כאילו עושה דיאטה, לכאורה מתחילה אותה בכל רגע, וגם לא עושה - 'זה בהישג יד, אבל אחר כך.'
ההשמנה ממלאת צורך: לתפוס מקום בעולם, להסתיר את האני האמיתי, להתמלא, לחוש חום. מי שמצליח לקבל את הסיפוקים האלה בצורה אחרת, במקום אחר - בקשר זוגי, בביטחון עצמי, בהצלחה מקצועית, בספורט - מצליח לרזות ולשמור. לא במקרה אנשים אחרי הרזיה משמעותית מתגרשים, מחליפים מקום עבודה וכדומה.
אנשים שבויים במערכת של אמונות, וכשהם רואים ששינו משהו בחייהם והצליחו לעשות אחרת, הם מאמינים ביכולתם לשנות גם בתחומים אחרים."
ההרזיה קשה, סבור ד"ר גולדצויג, בעיקר מהבחינה הפסיכולוגית. תוצאותיה מחייבות לרוב הצגת העצמי כפי שהוא, נטול מסכות בדמות שכבות שומן, ויתור על תירוצים לכישלונות, ויתור על נחמות מוכרות. וגם גולדצויג מאמין בשינוי חשיבתי":ברגע שזה קורה, כשההתייחסות למשקל החדש, למראה החדש, להרגלי האכילה החדשים, היא כאל חלק מאורח־ חיים אחר, בריא, המושג מעידה לא רלוונטי. אדם לומד לאכול כי הוא רעב, ובמצב כזה, גם עם אכילת פיצה אין שום בעיה."
ואם לסמוך על הפסיכולוגים, אסור להיות נוקשים מדי. צריך לדעת גם להתפנק. אפילו באוכל. מסכם יגאל קידר: "המצליחים הם אלה שמכניסים לדיאטה שלהם גם דברים שהם אוהבים, כי מי שנוקשה מדי, כמו שמי שמתאפק יותר מדי, בסוף עושה במכנסיים".
לפנייה לכתב/ת 
