שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אז מה ההרגל המגונה שלך?

    כמעט כל אחד מאיתנו מחביא בארסנל הפרטי הרגל מגונה אחד או שניים. מה המקור שלהם, איך מתנהגים איתם בציבור והאם יש דרך להתגבר על העניין

    אילן ג. (34) הוא איש מחשבים המתגורר בארסוף. במסגרת עבודתו הוא נדרש לפחות פעם בחודש לישיבות בהן הוא מציג את עבודתו. אין לו בעיה עם זה, נהפוך הוא: מדובר בבחור נאה, רהוט וגם בקודקוד לא חסר לו. אבל מה? בכל פעם שהוא מרגיש מבוכה, נשלחת ידו הימנית ללחיו הימנית וצובטת אותה ממושכות בחוסר אונים. וכדי להחמיר את העניין עוד יותר, נסביר רק שמדובר בלחי הימנית של ישבנו. אם היה מדובר בפעוט ביישן, היה בזה משהו מכמיר לב, אך כשמלבישים את התנועה המתוקה הזו על מתכנת מחשבים שניצב מול לקוחות פוטנציאליים מחויטים... איך נאמר בעדינות? לא מדובר במחווה עסקית מנצחת.

     

    אבל בינינו, זו חוכמה קטנה מאוד לגחך על אילן. כמעט כל מי ששמע על נושא הכתבה הזו, הגיב באותה צורה: "הרגלים מגונים?" (צחקוק קל, מופתע משהו, ואז המבט נודד ל 2-3 שניות) "יש לי חבר (חבר. בטח שחבר) שיש לו הרגל הזוי לגמרי": ופה הגיע תיאור, ביזארי יותר או פחות: האחד לא מסוגל להיות באותו חדר עם שעון מתקתק. השני לועס את ציפורניו בתיאבון מעורר השתאות. השלישית לא מסוגלת לגעת בקוביות קרח, והרביעי? אה, הוא מעשן. לא ביזארי אבל בהחלט מגונה.

     

    קנאק באצבעות: בעד ונגד

    אז מה הסיפור של ההרגלים המגונים האלה? מה פתאום הם נדבקים אלינו במלוא חוסר-ייצוגם, משתרשים לנו בדפנות הוורידים ומגיחים בדיוק, אבל בדיוק, ברגע הכי לא מתאים?

     

    עד כמה שהתשובה תפתיע את בעליהם הנאמנים של אותם הרגלים, קיים כאן היגיון, וישנה תבניתיות ועם קצת תשומת לב אפשר לפרק את האינסטינקט לשלבים ברי-שליטה.


    איך אפשר לחיות איתו? (צילום: סי די בנק)

     

    אבל לפני הכל, בואו נגדיר את המושג "הרגל מגונה": ראשית, בודאי תסכימו ש"הרגל" הוא כל צורת התנהגות שנטמעה בנו עד כדי כך שאנו עושים אותה באופן אוטומטי, כתגובה לגירוי חיצוני שלרוב לא מגיע כלל לרמת המודע. ו"מגונה"? זו כבר החלטה שלכם, שתלויה בתשובה שתתנו לשלוש שאלות פשוטות: מה לוקח מכם ההרגל הזה, מה הוא נותן לכם ועד כמה הוא מפריע לכם או לסביבה.

     

    כי כמו שאומר (בתרגום חופשי) הפתגם האמריקאי הידוע 'הזבל של אדם אחד הוא האוצר של השני'. אותו הרגל בדיוק אצל שני אנשים שונים יעורר אצל כל אחד מהם תגובות שונות: פקיקת מפרקי האצבעות, למשל. האחד יהיה אדיש לגמרי למבטי הסביבה, והשני? ברגע שתתפלק לו תנועת המשיכה של פרקי האצבעות, הוא ימהר לשלוח מבטים מפוחדים לכל עבר, כשהוא משוכנע שכל הנוכחים לועגים לו ולהרגלו.

     

    רותי סמרטוטי בחדר הישיבות

    מבחינתה של תמי לנצוט-לייבוביץ', כוהנת הנימוסים הבלתי מעורערת, הרגל מגונה הוא כל מנהג שגורם לאדם שמולך להרגיש לא נוח. בקליניקה שלה היא מחזיקה מצלמת וידאו ובעזרתה היא משקפת ללקוחותיה את

    התנהגותם בזמן אמת. כמעט תמיד הם מופתעים לרעה. "אחד ההרגלים הנפוצים והמתונים, כביכול, שמופיע בעיקר אצל גברים, הוא הצורך למולל פיסת נייר או בד בין אצבעות הידיים. ממש כמו הרותי-סמרטוטי שהיה לנו כשהיינו ילדים. מבחינתם, מדובר בהרגל לא מזיק וחלק מהם אפילו חושבים שהוא חמוד. ברגע שאני מראה להם את עצמם בוידאו, הם מבינים עד משבשת תנועה מונוטונית זו את המסר שהם רוצים להעביר".

     

    אבל זה עוד כסף קטן, יחסית. רשימת ההרגלים המגונים שעברו אצל תמי בקליניקה מצריכה גיליון בפני עצמו: לעיסה של קצה העיפרון, תקתוק מונוטוני עם העט על השולחן, הרעדת כף הרגל, התעסקות עם השיער או עם הציפורניים או, במקרים אקזוטיים במיוחד, עם אצבעות הרגליים.

     

    וזה עוד לפני שהגענו לשולחן האוכל או לישיבה נינוחה בסלון, שפשוט מזמינה גירוד ארוך ויסודי בשלל חלקי הגוף, אינטימיים פחות או יותר.

     

    "מה שהופך את ההתנהגות למגונה" אומרת תמי "היא העובדה שאנו מרגישים שאנו נחשפים למידע אישי מדי על האדם שמולנו. אפילו לראות מישהו כוסס מולנו ציפורניים, שזה הרגל נפוץ יחסית, זה לראות אותו בחוסר בטחונו ובפעולה פיזית חסרת מודעות. אגב, גם במקרים בהם אנחנו לא יודעים להצביע על הסיבה המיוחדת בגללה הבנאדם הזה מפריע לנו, אנו קולטים שהוא מתעסק במשהו שלא קשור אלינו בשום צורה אבל עדיין פולשני מדי עבורנו"

     

    אז איך אני יכולה לדעת מתי אני מביכה את האדם שמולי?

    "מכיוון שמדובר בהרגל, לרוב אין לך את היכולת לדעת מתי את מפעילה אותו. לכן, כדאי לבדוק את הדברים על פי מבחן התוצאה: אם את מנסה שוב ושוב להעביר מסר, לנהל מו"מ, להכיר אנשים חדשים, ומרגישה שאת לא

    מצליחה להשיג את יעדייך, נסי להסתכל על עצמך מהצד. והכי טוב – לצלם. במקרה הזה, גם מיליון מילים לא ישוו לתמונה אחת. אני, כמטפלת, לא מצליחה להעביר לאף אחד שום דבר עד שאני מראה לו את עצמו מהצד, בעד למצלמת הוידאו".

     

    דרך נוספת לסיגול התנהגות חברתית נאותה היא, פשוט, לחקות: "ברגע שיש איתנו בבית או במקום העבודה אדם שאנו מעריכים את גינוניו, בשלב מסוים נתחיל לחקות אותו, במודע או שלא במודע. אנחנו נסגל לעצמנו את תנועות הגוף שלו, את טון הדיבור ואת גינוניו, וכך נחליף הרגלים שלנו בהרגלים חיוביים ונעימים יותר, שלו".

     

    המכניקה העדינה של ההרגל

    1000 סטודנטים, לא פחות, השתתפו במחקר שערכה אוניברסיטת קנדה בנושא הרגלים מגונים. בשאלונים שקיבלו לידיהם, התבקשו הסטודנטים לדרג את ההרגלים המגונים המזיקים ביותר לאדם. שקלול התוצאות לא הפיל אף אחד מהכיסא: עישון, שתיית אלכוהול ואכילת יתר התמקמו מיד בצמרת המצעד.

     

    אבל אז כונסו שוב הסטודנטים, ונתבקשו למלא שאלון נוסף: מהם ההרגלים המגונים שלהם עצמם. ובכן, נחשו מהם שלושת ההרגלים שכבשו (שוב) את הטבלה בסערה.

     

    מחקר זה, ראוי לו שיופץ בין כל שוחרי הטוב שסובבים את בעל המנהג המגונה, ובטוחים שאם רק יסבירו לו, בפירוט ובעקשנות, מה לא בסדר בהתנהגותו, הוא בודאי יחדל ממנה מיד. ההרגל המגונה, ופה נעוץ המפתח האמיתי להבנתו, הוא רק ביטוי לתחושה שמציפה אותנו: לחץ, כעס, שעמום או חרדה, וכמעט בלתי אפשרי להיגמל מההרגל המגונה ללא פירוק אותו מוקש שמפעיל אותו. למעשה, כל הרגל כזה מפעיל את כל מערכות הגוף: הרגשית, הפיזית, והאינטלקטואלית. התעלמות מאחת המערכות מבטיחה לנו, בביטחון כמעט מלא, שהמנהג המגונה לא ייעלם מחיינו.

     

    אבל גם אלה שמצהירים כי "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", יודעים עמוק בפנים שלא כך הדבר.

     

    למה זה כל כך קשה, עד כדי כך שאנשים רבים פשוט לא מצליחים לעשות זאת? כיום מסכימים כל אנשי המקצוע שלהרכב הגנטי ולמבנה המוח יש חלק נכבד בעניין: לפני שנים ספורות פרסמו מעבדות ייל מחקר המוכיח כי ההרגלים המגונים שמשתרשים אצלנו משנים, פשוטו כמשמעו, דפוסי התנהגות ומרכזי בקרה במוח. במקרים מסוימים (וליתר דיוק: אצל אחד מכל חמישים איש) מדובר בתסמונת OCD (Obsessive-compulsive disorder). ואל תצקצקו בחוסר אמון: גם כסיסת ציפורניים, מריטת שיער (טריכוטילומניה), או נשיכת שפתיים נכללות בקבוצה זו.

     

    גורם נוסף שעלול להקשות על היפטרות ממנהגים מגונים הוא התבגרות פיזית. שינוי של הרגל מחייב את המוח ליצור מרכז בקרה חדש, ומחקרים שנעשו הוכיחו שעם הגיל פוחתת יכולתנו המוחית לייצר מרכזי בקרה חדשים שכאלה.

     

    כדי לייאש אתכם סופית, רק נוסיף שגם לאחר שנגמלנו מאותו הרגל, ולא משנה אם מדובר בגמילה בת שבוע או תריסר שנים, שומר המוח זיכרון של אותו דפוס התנהגות. ברגע שיגיע הטריגר המתאים, לרוב לחץ, כעס, שעמום או חרדה, יתעורר ההרגל המגונה לחיים כאילו לא מוגר מעולם.

     

    ההפסקה הגדולה

    "רצון, מחויבות ותמיכה מהסביבה" מונה צביה גל, ראש תחום אימון אישי ב'תות', את שלושת הכללים לגמילה מוצלחת מהרגל עקשן. "כמעט כל מי שמגיע אלינו סובל ממנהג מגונה כזה או אחר, שהוא לא מצליח להיפטר

    ממנו בכוחות עצמו. זה יכול להיות מריטת שיער, או ענייני אוכל למיניהם ובעצם כל דפוס שנדבק למטופל ולא מוכן לעזוב אותו. במסגרת הטיפול, אנחנו מעבירים אותו כמה שלבים: קודם כל אנחנו בודקים איתו עד כמה הוא רוצה לשנות את התנהגותו ועד מה הוא מרגיש מחויב לתהליך. שני אלה חייבים לבוא יד ביד: הפסקת עישון, למשל. יש הבדל בין לומר "אני רוצה להפסיק לעשן" ובין האמירה "אני מעשן עכשיו את הסיגריה האחרונה שלי".

     

    אחרי שוידא המטפל עם המטופל שהוא אכן רוצה להפסיק ומוכן להקדיש לזה את הזמן ואת האנרגיה, מגיע מבחן התוצאה. "כשהוא יחזור אלינו אחרי שבוע" אומרת צביה "נבדוק איתו האם הצליח להפסיק לעשן או לפחות להוריד את המינון. בשלב הזה נכנס לתמונה נושא ההוקרות, שהוא חשוב מאין כמוהו. גם אם אותו אדם חשב שיצליח להימנע לגמרי מסיגריות, אך בפועל חטא בשתיים שלוש כל יום, נתמקד בחלק של ההצלחה ולא ברגעי החולשה. הגישה הזו עובדת ממש כמו פלא: אותו אדם, במקום שיהיה מתוסכל מכך שלא הצליח להפסיק לגמרי וכפועל יוצא יזנח לגמרי את התהליך, יוצא מהפגישה כשהוא משוכנע ביכולות שלו, מפרגן לחלק החזק שבו וכך מאפשר לו לתפוס יותר ויותר פיקוד על התנהגותו".

     

    גורם חשוב נוסף הוא האנשים שסובבים אותנו. הגיוס של הסביבה הקרובה לנו לתהליך יכול לקבוע, ממש כך, את הצלחת התהליך או את כשלונו. כדוגמה לכך מביאה צביה את אחד ממטופליה, וורקוהוליק שמבלה 12 שעות ביום

    במשרד, שהגיע אליה עם אשתו במצב של ייאוש מתקדם. התוכנית שנבנתה היתה פשוטה וחד משמעית: כל ערב, בשעה 20:00, לקחה האישה בייביסיטר לילדים, נכנסה לאוטו ונסעה לאסוף את בעלה מהמשרד.

     

    אז אחרי שהחלטנו שאנחנו רוצים, ומחויבים, וגם המשפחה גויסה, מגיע השלב הבא: מציאת הרגל חלופי. בשלב הזה נבדוק מה הטריגר שמפעיל את ההרגל, ונמצא לו מוצא חלופי: הרי לא סתם אנחנו נושכים את השפה התחתונה עד כדי פציעה בכל פעם שמשהו מרגיז אותנו. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו נותנים לעצמנו להתרגז בגלוי, ואנחנו יכולים להחליט שאנחנו נושמים שלוש נשימות עמוקות ואנחנו גם יכולים להחליט שאנחנו צועקים חזק חזק, אבל בלב "חסמבה חסמבה חסמבה", וסוגרים עניין.

     

    • ייעוץ מקצועי: פרופ' רובי דר, מומחה בתחום המחקר והטיפול בהפרעת חרדה אובססיבית קומפולסיבית וראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה בתל אביב; דר' גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט; דר' אורן קפלן, פסיכולוג קליני; מרכז רפואי הדסה


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרגל, לא בהכרח מגונה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים