תוכנית כבקשתן

אחסוך לכם את המתח ואת כל הקטע המנדנד של לקרוא קטע שהמילה "דגדגן" מופיעה בו רק פעם אחת (הנה, הפעם הזאת), ואמסור מראש שיש כזה דבר טלוויזיה לגברים. לא סגור על שמו של הערוץ ואיפה הוא משודר, אבל הוא מקרין בלופ סרטי פורנו של נשים על נשים: סקס הארדקור, פטמות, יניקות, שדי סיליקון בקלוז־אפ ושחור בעיניים שלא מושפע כלל ממידת הקרבה של הפה הנשי המענג לאזור הלח שם למטה. ברור, יש גם כמה לסביות שצופות בתוכן המשובח הזה, אבל מספרן נמוך ממספרם של הגברים שמנויים על ערוץ "בית וגן", ככה שזה מתקזז בסוף. אגב, בסוף, בכלל - קחו את זה כעובדת חיים בסיסית להעביר הלאה - הכל מתקזז.

בכל אופן, עלתה השאלה אם יש חיה כזאת טלוויזיה לגברים, ואם יש אז איפה היא גרה ומה הקטע שלה. וראשית צריך להסביר שבעיקרון, כל הטלוויזיה בעולם נועדה לנשים. זאת לא קונספירציה, זאת היסטוריה: הטלוויזיה היא יציר כפיה של אמריקה, וההתנחלות שלה בכל סלון בארה"ב התחילה בשנות ה־50. הנרטיב של התקופה סיפר על גבר שיוצא לעבודה ואישה שנשארת בבית לגדל את הילדים ולעשות תספורת בצורת קסדה שעמידה בכל תנאי לחות וטמפרטורה. בתווך - בין להיות אשתו של צ'רלס אינגלס או מאמא בריידי ובין רקיחת פשטידת אוכמניות תוך שהיא מספרת לארבעה צאצאים בלונדיניים על עץ הדובדבנים של וושינגטון או שו איסמו - היה מותר לרעיה הכל־אמריקאית לצפות בטלוויזיה, אז עשו טלוויזיה שמיועדת לנשים. למשל "איי לאב לוסי". כמה יכולה חצי שעה עם שם כזה לעניין גברים?

ככה זה התחיל וככה זה נמשך, גם אם לפעמים נדמה שאולי לא: אפילו חדשות אינן טלוויזיה לגברים (גם לא לנשים, אגב; נדמה לי שחדשות הן בכלל לא טלוויזיה. לא, חדשות הן דרכו של הממשל לסדר לעצמו פוטו־אופ בתנועה ובקול, זה הכל). היוצא מן הכלל הוא שידורי הספורט - רק שהוא בכלל אינו מעיד על הכלל, או איך שאומרים את הביטוי הזה.

הראשונה בשער

באמריקה ובאירופה יש את הקטע של "ספורט הוא בילוי פנאי לכל המשפחה". גם נדב יעקבי נוהג לציין בשידורים של הליגה הספרדית שיש המון נשים ביציע, ותמיד כשיש תמונה של סבתא סורגת ביציע ולידה נכדה בת שמונה עם קוקיות, הדפקט שיושב איתך בסלון יזרוק "אתה רואה מה זה תרבות ספורט?". באופן אישי, כל זה די לא מעניין אותי. אבל בשנים האחרונות זה תפס תאוצה והגיע לשיאו בתופעה הנלוזה של שדרניות הקווים - שזה האמא של לשלוח אישה לעשות עבודה של גבר. כאילו מה, מישהו באמת חושב שאם שמים שמים מישהי על הספסל של בית"ר ליד שומי, זה יגרום לו להגיד משהו שהוא לא היה אומר לציון נאנוס? או שאולי הבבונים מהיציע יתחילו פתאום לשיר: "לילך סונין/ אני תנין/ אותך מזמין/ לדוגי וחמין"?

ולא מאוד קשור, אבל חשוב לומר: נכון שהכי מעצבנות הן אלה שאוהדות את מכבי תל אביב, הולכות לכל המשחקים וחולות על אבי נמני הנשמה? נכון שהכי מבאס זה כשהחבר'ה במשרד מדברים על רוני מאנה הכריש וההיא אומרת ש"עד שניר לוין לא יפתור את הבעיה בעמדה של שפונגין, מכבי לא הולכת לשום מקום העונה"? נכון שבא להעיף לה ולפוזת ה"אישה שמבינה בכדורגל" שלה ראסיה לתוך עצם הבריח?

מה שאני מנסה לומר הוא שספורט - בטלוויזיה ובכלל - אמור להיות לגמרי עניין לגברים. ולראייה, תמיד כשיש מונדיאל משבצים מולו מנהלי התוכניות איזה מרתון סרטי יו־גראנט־מנסה־להשכיב־את־סנדרה־בולוק (ולא מבין שאין לה בכלל איך לשכב איתו - כי גם אם היא מוצאת את הפיש־בלי־צ'יפס הזה מושך, היא בכלל לא אישה זאתי. היא שקית ניילון). רק מה, לומר ששידורי ספורט בטלוויזיה מיועדים לגברים זה כמו לומר שאף אחד לא הצטער כשהילארי סוונק חטפה את הבומבה שהכניסה אותה לתרדמת - הכי ברור. וחוץ מזה, נשים מתחילות לנכס לעצמן גם את הנדל"ן הזול הזה. ככה שגם ספורט בטלוויזיה ירד מהרשימה.

אגב, זה לא רק הן שנכנסות לנו לטריטוריה: במקביל, יש גברים שאשכרה מנסים לצפות ב"עקרות בית נואשות" ו"סקס והעיר הגדולה". זאת תופעה חברתית מזעזעת שמנציחה את השרלטנות ואת עליבות הנפש של הגברים, שמנסים לפענח באמצעות הסדרות האלה את "השיח הנשי". או לשחק אותה "רב מגדריים". או "להתחבר" לאיזה צד אחר שלהם. שלא נדע.

עכשיו, אני לא אומר שאופציות הצפייה היחידות שלנו הן טריטוריות גבריות עם נוכחות נשית או טריטוריות נשיות עם נוכחות גברית. אחרי הכל, יש עוד קבוצה שעושים טלוויזיה במיוחד בשבילה: הילדים. למעשה, כמעט כל הטלוויזיה שלא עושים היום לנשים, עושים לילדים.

שיהיה ברור, אני לא מדבר רק על "בוב־ספוג מכנס מרובע" (באמא שלי עליה השלום, אף פעם לא הצלחתי להבין למה קוראים ככה למכנסי שבע שמיניות ומה הקטע איתם) ועל "שלוש ארבע חמש וחצי" וכאלה. כי טלוויזיה לילדים זה "אבודים", "באטלסטאר גלאקטיקה", "גיבורים", "המופע של ג'יי לנו", "ארץ נהדרת", "אחד נגד מאה". בעצם, זה כמעט על כל תוכנית שאתם מסוגלים להגריל מלוח השידורים.

תראו, זה פשוט: כל התוכניות האלה מעבירות מסרים בנאליים בדרכי מבע דביליות לקהל אינפנטילי, מעוכב רגשית ונחות מבחינת יכולת ההתמודדות שלו עם כל טקסט מורכב יותר מהפרסומת של מייקל לואיס ואסתי גינזבורג. על פניו, העולם הנושאי של התוכניות האלה פונה למבוגרים; בפועל הוא פונה לקטינים ולקטינים ברוחם באמצעי גרייה פרימיטיביים. ככה זה עובד בטלוויזיה מאז ועד היום, וכנראה שגם עד מחר.

שידורי אשת

לאורך השנים עשו בעולם גם טלוויזיה שהיא לא לילדים, לנשים או לסייקו־סקסואליים. למשל, אין בנמצא הרבה בחורות שמסוגלות לצפות לאורך זמן ביצירה כמו "אוז". וכשבודקים את "המשרד", ברור שזאת בכלל סדרה על משבר ההתעוררות המינית המאוחרת של גברים בתוך מציאות אורבנית־ניהליסטית־קפיטליסטית־מסרסת. אבל "אוז" מתה מזמן, ולגבי "המשרד" - גם אם ברור שרק גברים מסוגלים להבין אותה וליהנות ממנה לעומק, המון בנות צופות בה. אז הלך עליה ועל החן המחוספס שלה.

גם "הסופרנוס" - ההוכחה לכך שלא משנה מה יגידו כל הקלישאות, לגברים יש יותר גדול גם בקטע הזה של אונת הרגישות והעומק הפסיכולוגי - היא טלוויזיה שאף אישה בעולם לא מסוגלת לתפוס עד הסוף. אפילו לא דריאה דה־מטאו. ועדיין, בפרק הסיום שלה צפו יותר נשים בסביבה הקרובה שלי מאשר בפרק האיחוד של ניר שלמון ויעל בר־זוהר ברמת אביב ג'. אז הכיף הזה הלך לפח.

בעצם, כשמסתכלים על זה, אין טלוויזיה שגברים עושים במודע לגברים אחרים. משהו שמהווה מועדון סגור לגברים בלבד - וסליחה, אבל גם לא "הפמליה". הרי ארי גולד, עם המונוגמיה החולנית שלו ומערכת היחסים המפותחת עם העוזר שלו, הוא יותר קלפטע מכל הנשים על כדור הארץ ביחד.

אין מונופול גברי גם בתוכניות אקסטרים ספורט (אלוהים, טל מן היא כוהנת האקסטרים הישראלית!). ולא בתחרויות "האיש החזק בעולם" (הידעתם? הלסביות בסקנדינביה חולות על זה). ולא בערוץ הביוגרפיה (בספיישל על חייה של ג'קלין קנדי אונאסיס כבר צפיתם?), או בערוץ הכנסת (צופים בו רק עוזרים פרלמנטריים, ואין דבר כזה "עוזרים פרלמנטריים" ממין זכר. עוזרים פרלמנטריים זה או בחורות דתיות או אשכנזים שמאלניים, שזה בטוח לא זכר), או בערוץ בלומברג (כסף ונשים הולך ביחד. היש קלישאה עתיקת יומין מזאת?). כך שבשורה התחתונה, אין דבר כזה טלוויזיה לגברים.

אז מה עושים? איך זה מתיישב עם הטענה הבומבסטית מפיסקת הפתיחה? ובכן, זה לא. חוזר בי. מה תעשו לי. לאחר עיון ממושך בדברים, אני, שי גולדן - מבקר טלוויזיה בינוני ומטה (ובכלל, לשעבר) - מבקש להבהיר שעושים טלוויזיה רק לשתי קבוצות באוכלוסייה: נשים וילדים. ומכיוון שמיד יקפצו כל האובר־חוכמיות ויגידו שגברים הם בעצם ילדים שלא התבגרו, ומכאן שטלוויזיה לילדים היא טלוויזיה לגברים, יש לסיים בנחירת ייאוש ארוכה ולומר "יה, רייט". ואפשר גם לשמור על תשוקה במיטה בחיי הנישואים, נכון?

תסלחו לי, אבל עכשיו אני הולך לצפות קצת בטוני פארקר משחק כדורסל ובאווה לונגוריה עושה לו מהיציע תנועות של שואבת עם השפתיים. זה הדבר הכי קרוב ל"עקרות בית נואשות" שאצפה בו אי פעם.