שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לא נתתי לה הזדמנות להתאהב בי בחזרה

    כל חלל קטנטן בינינו מילאתי בתרכיז רגשות דחוס עוד לפני שהספיקה אפילו לנסות. כל ניצוץ שנדמה היה שניצת אצלה אחרי חצי יום שלא התקשרתי, הצלחתי לכבות בסמס רומנטי. אם היו מחלקים פרס נובל על הרס עצמי נראה שהייתי מביא הרבה כבוד למדינה. כרונולוגיה של החמצה קולוסאלית

    חודש לקח לי להתקשר לרעות אחרי שגנבתי את מספר הנייד שלה. היא קנתה אצלי, שילמה באשראי, חתמה, והשאירה מספר טלפון. העתקתי אותו, אזרתי עוז, ולבסוף צלצלתי. חודש וחצי נוסף עבר, ואני שרוע מדמם על קרקעית התהום הרגשי שנפערה בין שנינו.

     

    חוויתי התרסקויות בעבר, אבל נדמה שהפעם הנפילה היתה כואבת במיוחד. כואבת כי דהרתי לעברה בעיניים פקוחות. ידעתי שהיא עומדת לבוא. ראיתי אותה מתקרבת, ויותר מזה, את התהום העמוקה הזו שזינקתי לתוכה חפרתי במו ידיי. אז לא רק שסיימתי בלי אהבה, אלא גם עם שברי מאמץ בידיים. ודווקא כשאני זקוק להן יותר מתמיד.

     

    בשיחת הטלפון הראשונה היא היתה קצת המומה. ניסיתי להיות מצחיק וחמוד, ונראה שהצלחתי. עובדה. למחרת בצהריים אנחנו יושבים ב"ארומה" ליד העבודה שלה ושותים אייס קפה שהזמנתי. לא בדיוק התרחיש האוטופי לדייט ראשון, אבל במבחן התוצאה הוא עמד, אז קבענו שאאסוף אותה בערב לארוחה ב"מינה טומיי". היא הגיעה יפה בדיוק כמו שהיתה בצהריים, וכנראה שגם ב-28 השנים שלפני כן. העברנו ערב בכיף. אל תקרבו את הראש למסך כדי לחפש ניצוצות, כי בפיסקה הזאת לא תמצאו אותם. היה נחמד ותו לא. מגיעים אל מתחת לבית שלה אחרי שיחה זורמת בדרך, מנשק אותה וקונה כך לעצמי את כרטיס הכניסה לדייט הבא. נשמע שפוי, לא?

     

    החלטתי שמתחשק לי להתאהב בילדה הזאת

    חשבתי עליה בלילה, ובבוקר שלמחרת. יש בה משהו, בחיוך, במבט, בשילוב הבלתי אפשרי בין סארקזם מהסוג המחוספס לאופטימיות ותום של נערת מקהלה. החלטתי באופן רציונאלי לגמרי (בינתיים), שמתחשק לי להתאהב בילדה הזאת. נכון שאני מחליט את זה אחרי כל דייט ראשון מוצלח עם כל אחת שנונה, אלא שהרצון הזה שלי מתפוגג בדרך כלל בדייט השני, כשאני מתחיל לחפש בכוח, ולמצוא, פגמים. גם כשאני לא מוצא, אני אף פעם לא באמת מצליח לפתח רגש, והלב נשאר כבוי. דומם. אז יאללה, מה אכפת להתלהב קצת בינתיים? זרקתי בבוז את "מדריך המשחקים השלם", תוך התעלמות מופגנת מהפרק שנקרא "תמתין יומיים". עשיתי זאת מתוך מחשבה שאהבה אמיתית ראוי לה שתתחיל בלי הרפש הזה. למחרת כבר חייגתי שוב. תרצה תענה, לא תרצה, יכולה לקפוץ.

     

    בערב לקחתי אותה לאכול סושי בדיזנגוף. כשנפגשנו הדבקתי לה נשיקת המשך כמתחייב. רגש? לא ידעתי אם הוא סתם מאחר, או שממש דפק ברז. כך או כך ,בינתיים לא ממש רואים אותו באופק. הסושי הגיע. בשניה שהיא דחפה לפה את הפוטומאקי הראשון בשלמותו, כבו האורות והדלת נפתחה.

     

    את צלילי המוזיקה החליף קול משק כנפיים מתגבר. משב רוח קייצי פרץ פנימה, מביא איתו נחיל פרפרים ענק שהתיישב לי במרכז הבטן ולא זז. לא ידעתי שאני מסוגל להפוך מאדיש על גבול האפאתי למאוהב על גבול הפתטי בתוך שניות ובאיבחת פוטומאקי אחד, שאפילו לא בא אל פי. נפלתי.

     

    איפה אני ואיפה הפאסון

    מדייט שני עם גבר העסוק בחישובי פרק הזמן שיעבור עד שימצא את עצמו גוהר מעליה במאוזן, היא קיבלה דייט עם נער מתבגר שמאוהב בה עד אובדן הנשימה, בלי שבכלל יש לה מושג ועוד לפני שהספיקה לבלוע את ביס הסושי הראשון. מה לא הייתי נותן כדי להחזיר לאחור את הגלגל ולהצליח לשמור על פאסון למרות נחשול האמוציות שהפתיע אותי כל כך. איפה אני ואיפה הפאסון.  

     

    גם לי זה נשמע אידיוטי. הלוואי שיכולתי לקרוא את השורות האלה ולעטות כמוכם חצי חיוך מלגלג. אבל לא. אני זה שהיה שם. אני זה שהרגיש שכל עולמו מצטמצם בהבזק רגעי לכדי מי שיושבת מולו, כשכל השאר הופך חסר חשיבות. אני זה שחווה התאהבות מהירה יותר מהזמן שייקח לטוקבקיסט הראשון להסתלבט עליי פה. התאהבות עוצמתית כמו שלא ידעתי מעולם. מה שידעתי בוודאות היה שאשלם את מחיר הרגשות נטולי הרסן שלי. אשלם אותו עד טיפת הרגש האחרונה.

     

    טראגי מאוד הוא רצף ההתרחשויות מאותה נקודת זמן. אין לי ספק שאילו הייתי משכיל להפנים את הוולקאנו הרגשי הזה, אילו הייתי נשאר אדיש כהרגלי וחוסך ממנה את גינוני ההתאהבות הדביקים-מלחיצים שלי, אלמלא הייתי מאבד את השפיות ומתחיל לעשות כל טעות אפשרית בספר, הייתי זוכה בה. אבל זרקתי את הספר, זוכרים? נראה שזרקתי אותו טיפה רחוק מדי.

     

    חנקתי אותה בנשיקות כמו סוטה מין אימפוטנט

    כשצעדנו מהאוטו לפאב, כבר בערב שלמחרת, היא אמרה שנדמה לה שגבהתי מאתמול. אילו היתה מביטה למטה היא היתה מבינה שאני פשוט מרחף מרוב אושר מזוקק. התנשקנו כל הדרך בנסיעה חזרה, כל הדרך מהאוטו לבית וכל הדרך למיטה. חנקתי אותה בנשיקות כמו סוטה מין אימפוטנט עד שנרדמה. נשארתי ער, בהיתי בה וליטפתי אותה כל הלילה, ולא, לא ניסיתי כלום. גמרתי אומר בליבי שעד שלא ארגיש הדדיות, לפחות חלקית, של הרגש המטלטל הזה - לא יהיה שום דבר. ידעתי שאני מסתכן בכך שהיא תחשוב שאני באמת אימפוטנט. ידעתי שהיא רוצה שיקרה משהו בינינו, אחרת לא היתה באה לישון אצלי מלכתחילה. ידעתי שאני משחק באש ושלאורך זמן עשויות להיות לטקטיקה הזו שלי השלכות הרות אסון. החלטתי להמר על הכל ולהמתין.

     

    למחרת בערב נשברתי. מתחת לעיסה הרומנטית הזו שעוטפת אותי, נראה שבכל זאת מסתתר סוג של גבר. כשליבי בועט כמו מנסה לצאת אליה רק כדי ללחוש באוזנה שאוהב, שניה לפני שהוא מתבקע לאינספור רסיסי ריגוש קטנטנים, חדרתי לתוכה. הרגשתי איך האורגזמה האמוציונאלית המתמשכת שלא עוזבת אותי מאז אותו סושי ארור עוטפת אותי בחום ממכר. עוטפת, מלטפת וקוראת לי לטפס רק עוד טיפה לעבר פיסגה חדשה בהר הרגשות המתעצמים שלי.

     

    קשה להעביר בכתב את מה שחוויתי שם, יש תחושות שצריך, כנראה, לראות את העיניים הבורקות שלי גם אחרי חודשים, כדי להבין את עוצמתן. כל מה שנאגר אצלי במשך השבוע הכי רגשי ויצרי בחיי מתנקז אל תוך שניה אחת שקרבה ובאה. התמסרתי לשכרון החושים האינסופי הזה, שילבנו את אצבעות הידיים וטיפסנו מעלה בצעד בוטח ובקצב מתגבר. הגענו לפסגה ביחד, מתנשמים בכבדות. הייתי נפעם למראה העולם הפרוש לרגליי, שנראה פתאום קטן וחסר חשיבות. כל מה שחשוב לי באמת הרי נמצא מתנשף וחבוק תחת זרועי עכשיו. הבטתי בחיוך הקסמים המתעתע שלה, נשקתי על מצחה המיוזע, ממש מעל עין ימין, וזינקתי מקצה ההר למטה, לבד. באימפולסיביות האינפנטילית שאופיינית לי כל כך, באובדן שליטה רגעי מיותר, הרסתי הכל: "אני אוהב אותך רעות", והיא?

     

    היא שותקת. שם הכל נגמר.

     

    כשאקדח הרגש שלי מופיע במערכה הראשונה ויורה, אל לי לצפות לסיום אופטימי. עם הידיעה הזו נרדמתי בעצב, ואיתה התעוררתי למחרת אל תוך מציאות מלנכולית. בנקודה הזו בחיי טרם הייתי. פגיע וחשוף כל כך אחרי שהארטילריה הסודית שלי נורתה והחטיאה. רציתי שנמשיך לצאת כאילו כלום. ניסיתי לסגת מגמה אחת לאחור ולעצור את עצמי מטעויות נוספות. אבל לא. נדמה שאין טעות אחת שפסחתי עליה, מתכיפות פגישות מלחיצה דרך הצפה במתנות דביקות ועד שליחת הפתעות למשרד באמצע יום עבודה. רעות קיבלה את חבילת החנק השלמה בדיוור ישיר, מהיצרן לצרכן. חבילה שרק עיוור לא יראה את ההרסנות שטמונה בה. עיוור או מאוהב. או אידיוט. או שילוב מושלם של השניים האחרונים.

     

    חודש המשכנו להיות "ביחד". ביחד בודד וריקני כמו שלא היה לי מעולם. כמעט ולא היו לילות שלא ישנו בהם מחובקים. היו ארוחות במסעדות וצחוקים מתגלגלים, היו צעידות ליליות על שובר הגלים, רק שנינו, הים, וחיוך הסתרים התמידי שלה, היו ארוחות בוקר ביחד לפני יום עבודה, היה סקס במקלחת בצהריים. הייתי מוותר על הכל. על ה-כ-ל שומעים? הייתי מוותר על חודש מדהים עם הבחורה שהכי אהבתי מעודי, בשביל שתנשק אותי פעם אחת בצורה שתגרום לי להרגיש נאהב. בשביל להרגיש אותה איתי באמת לרגע אחד קטן.

     

    לא זכיתי לזה.

     

    היינו הכי ביחד שאפשר, אבל עמוק בפנים ידעתי שהיא לא באמת שם איתי. בגילוי לב אופייני, שרק גרם לי להעריך אותה יותר, היא הסבירה שאני לא נותן לה הזדמנות לאהוב. כל חלל קטנטן בינינו מילאתי בתרכיז רגשות דחוס עוד לפני שהספיקה אפילו לנסות. כל ניצוץ שנדמה היה שניצת אצלה אחרי חצי יום שלא התקשרתי, הצלחתי לכבות בסמס נוזלי מקיטש רומנטי. אם היו מחלקים פרס נובל בקטגוריה של הרס עצמי נראה שהייתי מביא הרבה כבוד למדינה.

     

    התקשרתי בשעת ערב וביקשתי ממנה שתתכונן. הצעתי אפשרות שאאסוף אותה בעוד שעה לשחייה לילית בבריכה, משם לארוחה במסעדה ואליי. החלטתי לחרוג ממנהגי הפעם ולהשאיר את הצעתי כאופציה בלבד. אין רע בלהעביר לידיה את המושכות אחרי חודש ולתת לה ליזום קצת. היא חשבה דקה מה הכי מתחשק לה וביקשה שאקפוץ אליה לשיחת סיכום. נחמד. נחמד כמו החור השחור שנפער לי באותה שנייה בדיוק בחזה ושאב לתוכו את כולי. את ההתלהבות מהצעתי האחרונה שעוד הדהדה באוויר, את זיק התקווה הנאיבי שהפך לחבר קרוב בתקופה איתה, את חלומות החודש שעבר ואת כל החיוכים של החודש הבא. אפילו את הפרפרים המזויינים מהפיסקה עם הסושי. הכל קרס לי.

     

    את שיחת הסיכום עברתי בגבורה. הצלחתי אפילו לשמור על שאריות גבריותי, ותוך פחות מחמש דקות אספתי את עצמי מהריצפה, עזבתי לה את הרגליים, ניגבתי את הדמעות ויצאתי.

     

    לא באמת. היתה שם אמנם דמעה תורנית ששיוועה לזלוג, אבל לא. החזקתי את עצמי נתתי לה נשיקה אחרונה במצח, ועזבתי לתמיד. משאיר מאחור את הנסיכה הזאת ואיתה את התקווה שסיבוב ההתאהבות החד שנתי שלי יסתיים הפעם אחרת.

     

    מעולם לא ניסיתי לבקש שנחזור

    כמעט חצי שנה עברה מאז, במהלכה לא יצרתי עם רעות שום קשר. תחושת ההחמצה לא דעכה. להפך. עם הזמן רק התחדד אצלי האובדן. רעות זכאית היתה לקבל את הגבר שאני יודע להיות רק כשאני לא באמת צריך. מעולם לא ניסיתי לבקש שנחזור, מעולם לא ביקשתי צ'אנס נוסף. הייתי מוכר את נשמתי בשביל עוד סיבוב עם הנסיכה המושלמת הזאת, אלא שכל קריאה חוזרת שלי את השורות שקראתם כרגע, מחזקת אצלי את ההבנה שפשוט לא מגיע לי.

     

    הייתי אידיוט והפעם אשלם כמו גבר. עד טיפת הרגש האחרונה.

     

    האימייל של רון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חוויתי התרסקויות בעבר, אבל נדמה שהפעם הנפילה היתה כואבת במיוחד
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים