אני חושב שבשבילך היא אבודה
יממה מסעירה עם הקאובויים של הגולן, דגל ישראל המחבר בין אביגדור קהלני ובני-נוער ספקני גיוס, שיחה מהוססת על היעלמה של המסורת הדרוזית - והתגלות שמימית מעל חורבות בית כנסת. יואל שרון נפגש עם אנשי רמת הגולן, ומסכם את השבוע השני במסע החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
אום אל-קנאטיר: ישו קם לתחייה ומשקיף לכינרת ממעלה עגורן. בית הכנסת העתיק, המשוחזר בימים אלה באתר הקשתות (אום אל-קנאטיר), הוא אחד המקומות היותר קסומים בארץ. מרבית חלקי המבנה עצמו נותרו בשטח, כולל גולת כותרת בדמות ארון קודש המתנשא לגובה חמישה וחצי מטרים. החפירה, שהחלה לפני שנה, עתידה להסתיים בשחזור בית הכנסת ובהשמשתו לתפילה, ותהפוך אותו לבית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בעולם כולו.
את פניי מקבל מנהל האתר, ישו בכבודו ובעצמו (עד לשירותו בנח"ל קראו לו יהושע דריי, אלא שמאז דבק בו הכינוי). ישו זה, שאינו ארכיאולוג בהסמכתו, פיתח טכניקות חדשניות לשחזור בית הכנסת. "בהתחלה אנשים חשבו שאני מטורף", הוא נזכר. "מי שמע על עגורן באתר ארכיאולוגי? אבל בסופו של דבר, יושמו כאן טכנולוגיות של פינוי חפירות באמצעות עגורן, וסימון ממצאים בעזרת לייזר ושבבים אלקטרוניים". טרם פרידה, ישו מזמין אותי לסיבוב בעגורן. לאור שקיעה מרהיבה, כשברקע מבצבצת הכינרת, קל להבין איך בנאדם מתחרפן בקלות וחווה התגלות אלוהית.
מג'דל שמס: אני רואה אותה בדרך לגימנסיה. גגותיה הראשונים של מג'דל נגלים מאחורי עיקול הכביש היורד מהחרמון. מבית הספר התיכון נשפך אל הרחובות נחיל תלמידים בתלבושת אחידה. הבנות מטופחות, עיניהן הירוקות מודגשות בקווים של שחור. עם היציאה מתחומי בית הספר הן משחררות כפתור בחולצת התכלת, פורמות סיכות וגומיות ונותנות לשפעת השיער המעוטר בגוונים בהירים לפרוץ. בנים ובנות מהלכים יד ביד, דינמיט של תשוקה משתחרר ברעמי צחוק פרועים. עד לסצנת החיזורים הראשונית, משהו בין טלנובלה דרום-אמריקנית לסיום עוד יום לימודים תל-אביבי, איני יכול שלא להתחיל לפזם "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה...". ברכב שמאחוריי נעתקת הנשימה מגרונם של הפנסיונרים אמנון שוורץ ויחיאל כהן המלווים את המסע. "...אני חושב שבשבילך היא אבודה", הם מצטרפים.
משהו דוחף אותי להתגלגל אל לב הבעיה של רמת הגולן, האזור שנכבש ב-1967 ומאז יש בו פלונטר אנושי לא פשוט, לפחות עבור הדרוזים. בקשתי להגיע לגבעת הצעקות, שממרומה משוחחים בני משפחה דרוזים עם קרוביהם שמעבר לגדר הגבול הסורי, אך דווח לי שהיא עומדת מיותמת ושוממה מזה זמן. האינטרנט
והטלפונים הסלולריים החליפו את מיתרי הקול הצרודים. "כל הכבוד לקדמה", אומרים יחיאל ואמנון, אבל אני לא יכול שלא לחוש שהקדמה הרסה סצנה אנושית כואבת.
אני מחליט לדלג על מג'דל וברכת רם המתויירים ויורד לעבר כפר קטן ובלתי מוכר - בוקעתה. "אלה פרימיטיביים", אמרו לנו תושבי מג'דל על אנשי הכפר. "אלה הלכו רחוק מדי", ישיבו אנשי בוקעתה. מאיפה מתחילים? בקצה הכפר ממוקמת מסעדת האחים זיאדן. "תפאדל, תפאדל. תשב, תנוח קצת", מזמין באסם זיאדן. אין לי כוונה לסרב. שריקה - והחבר'ה מצטרפים. בינתיים קופצים עלינו ילדי משפחת זיאדן, משתוממים נוכח האופניים המשונות. יחיאל מצטרף לחבורה ומלהטט בטבעת שעל אצבעו, ואמנון מדהים את הילדים בכרסו המרשימה. תוך כדי ניגוב החומוס העשיר אני שואל את באסם אם הוא מכיר מקום בו נוכל ללון. "בטח. בן דוד שלי בנה צימר ראשון בכפר", הוא משיב. חמש דקות מאוחר יותר, חזאעי אבו-עוואד מגיע במזדה חדשה ומהודרת. "יש מקום ללילה", הוא מרגיע, ואנחנו מבטיחים לחזור.
עמק הבכא: יכול להיות שבכל-אחד מכם טמון קהלני קטן? אנחנו ממהרים לעמק הבכא, שם תא"ל במיל' אביגדור קהלני מארח אלפי בני-נוער במסגרת פרויקט לעידוד הגיוס. מאות נערות ונערים מסתופפים באמפיתיאטרון הסמוך לאנדרטת הזיכרון של גדוד עוז 77. "יש לי פטור מהצבא אבל אני מערערת עליו", מודיעה לי טליה, בלונדינית מוחצנת מיוקנעם. "אני לא רוצה להתגייס. אין לי חשק", פוסקת לעומתה נסטיה מקרית-ים. "אני רוצה להתגייס למשמר הגבול", מפרט שמבל מגדרה, שעלה לארץ מאתיופיה לפני שש שנים. "אני מוכן לשפוך את דמי על המדינה הזאת".
חבוש במגבעת בוקרים קהלני עולה לבסוף לבמה. "בוקר טוב", הוא אומר. שקט באצטדיון. "בתרבות שלנו עונים 'בוקר טוב' למי שאומר בוקר טוב", הוא מוסיף - והאצטדיון שואג. אצל קהלני אין חוכמות. הוא דופק תרגילי משמעת לנוער הפטפטן והם בידיו. הוא מדבר איתם על מלחמת יום הכיפורים, מוסיף קצת 'חשופים בצריח' ממלחמת ששת הימים ומתאר את הקרב בעמק הבכא, זה שלאחריו הוענק לו אות הגבורה. "אני רוצה לתת לכם מתנה", הוא מסיים, פונה לעבר הכיסא שמאחוריו, עליו מונח דגל גדול, ומניף אותו באוויר. "על דגל וסמל נלחמים! כשאני נלחמתי ראיתי את הדגל מול העיניים. היום אני מגיש לכם את הדגל ואומר לכם:
ידידיי, תחזיקו אותו בשתי הידיים. אם תפתחו את הידיים הדגל הזה ייפול, ואם הדגל הזה ייפול תלך לי המדינה, ילך לי הבית. יש לי שאלה - ואני רוצה שאסד ישמע את התשובה: אני יכול לסמוך עליכם?". 'כן' ענק מהדהד בשיפולי עמק הבכא, בואכה דמשק.
בסוף היום הודיעו למאות בני-הנוער שהנשיא יפגוש אותם. באוויר היתה התרגשות כששמעון פרס עלה לבמה, הנערים והנערות נעמדו על רגליהם ומחאו כפיים. לא כי ביקשו ממנו, כי הם אוהבים אותו. "קראתי הרבה על קצינים וגנרלים", הוא אמר להם, "אבל קשה לי להיזכר במעשה גבורה כמו זה של קהלני. למה אני אומר לכם את זה? כי יכול להיות שבכל-אחד מכם טמון אביגדור קהלני קטן. בכל-אחד מכם גנוזות עוצמות שאתם יכולים לבנות מקרבכם. אל תקשיבו לסביבה, תסתכלו פנימה ותדעו שעוצמתכם כעוצמת אביגדור. אל תתחילו את השירות הצבאי בגלל שאתם מוכרחים, אלא בגלל שאין בלעדיכם".
אין, אין עליו. באיזה קלילות הוא יודע לבחור את המילים הנכונות. אחרי שפרס ירד מהבמה, בין אלפי התלמידים התרגשתי לפגוש לפתע את נסטיה. "נו, מה קרה בהמשך היום?", חקרתי אותה. "היום הזה שכנע אותי מבפנים להתגייס ולתת משהו למדינה", היא השיבה. חיבקתי את נסטיה. בשבילי, בשבילה, בשביל כולנו.
בוקעתה: הכרם שהפך למטע תפוחים. חזרנו לבוקעתה, לצימר של חזאעי, נופלים למיטות אחרי עוד יום ארוך ומפרך. התעוררנו לארוחת בוקר דרוזית אסלית מעשה ימי אימו של חזאעי, ואחריה יצאנו שנינו לטייל במטע התפוחים בחצרו. חזאעי, בן 28, הוא גבר נאה. לבוש בג'ינס ממותג וטי שירט מעוצבת, נעול במגפיים מסוגננות, הוא מספר לי על אשתו ובתו בת השנה וחצי.
"באתי מתל אביב לבוקעתה ומה אני רואה? דרוזי סטייליסט..."
"אתה מתכוון לאיך שאנחנו היינו ואיך אנחנו היום. איך התקדמנו. פעם היינו ממש חיים את המסורת הדרוזית, אנשים טובים, אחד עוזר לשני, כולם אוהבים את כולם. אבל היום הכל השתנה, הלבוש, המסורת, ההתנהגות."
"מה סבא שלך ז"ל היה אומר?"
"אי אפשר לדעת. הרבה דברים השתנו. הוא היה בנאדם דתי, מכובד, שאהב לעשות לפי המסורת שלנו."
"אתה יכול להעלות בדעתך דרוזי שילך אחרי הלב שלו בניגוד למסורת?"
"תמיד בנאדם הולך עם הלב שלו, והלב אומר לו ללכת עם המסורת. בלי זה אין חיים טובים. זה מייחד אותנו, הדרוזים."
"אני מוכרח לשאול איך ההרגשה להיות בין סוריה לישראל."
"איך ההרגשה? ההרגשה היא שאנשים חולמים על שלום. נמאס מכל המלחמות, נמאס מכל הרעש, הבלגן. פה בכפרים כולם רוצים שיהיה שלום, שכולם יחיו בשקט. זו התקווה שלנו."
אנו יוצאים מהמטע ומטיילים בניחותא ברחובות הכפר, ואני חושב לעצמי על האלגנטיות בה חזאעי התחמק מהשאלות. לא היה טעם להמשיך ללחוץ עליו. הבנתי את המסר.
קיבוץ מרום גולן: קלינט איסטווד מבזלת. לילה לא שקט עבר על כוחותינו. לאחר חצי שעה של חיפושים עקרים התמקמנו בקצה חורשה באמצע שום מקום וחיכינו לבוקר. עוד טרם זריחה התעוררנו בפעם המי יודע כמה, ועם שמש ראשונה אנחנו יוצאים לכיוון חוות הבקר שבשטחי המרעה של קיבוץ מרום גולן. לא רחוק מהמכלאות, מתחת לעץ אלון, קבוצת בוקרים יושבת לקפה של בוקר. שי זרביב, אבשי פרסצמן ועומר ויינר, מנהל החווה, מציגים את עצמם בחביבות לקונית ומזמינים אותנו להצטרף. כובעים רחבי שוליים, ג'ינסים משופשפים באמת ולא
מהמפעל ועל המותניים אקדחים עכשוויים. מכירים את הילדים שלא משנה איזו תחפושת תכין להם אימא, הם תמיד ידרשו גם אקדח וכובע בוקרים? החבורה שמולי לא הורידה את התחפושת מעולם. בשבילם - כל יום פורים.
הבוקרים רותמים סוסים ומתרחקים בשעטה, נעלמים במרחבים, ועומר מזמין אותי לצאת איתו לשטח. הוא מסביר לי שהעדר שלהם הוא אחד מעדרי הבקר הגדולים החיים בשטח פתוח ברמת הגולן. הכלבים שומרים עליו מפני זאבים, הפרות ממליטות במרחבים והעגלים שאך נולדו מועברים לאזור מגודר. "הסטייקים שאנחנו אוכלים בתל-אביב מגיעים מכאן?", אני תוהה. "בהחלט, והטובים והעסיסיים שבהם", מתגאה עומר. "ואין לכם בעיה עם זה? אתם לא נקשרים לפרות?", אני מתעקש. "גם אנחנו אוהבים לאכול בשר, אבל לעולם לא נשחט פרה", הוא מודיע. "יש להן נשמה?", אני מקשה - והתשובה מפתיעה. "תתפלא, הן הרבה יותר חכמות ממה שרגילים לחשוב".
עם ערב אנחנו חוזרים לחווה. רגע לפני פרידה אני יושב עם עומר ליד הגדרות המקיפות את המכלאה, ברקע הפרים משתוללים ומעלים אבק. שי ואבשי עומדים במרכז המהומה, עושים סדר. אי אפשר היה שלא להעריץ אותם. שיא הגבריות. בינתיים, אני שומע מעומר שיש לו חמישה ילדים וחמישה נכדים, אף-אחד מהם לא חי ברמת הגולן. "כן, אף אחד", הוא אומר בעצב. "אני חושב שזה מצב טבעי. אני פה כי ההורים שלי ברחו מההורים שלהם באירופה והגיעו לכאן, לפלסטינה. אני הסתלקתי ועליתי לרמת הגולן, ואין שום סיבה שילדיי ימשיכו את הדרך שלי. כל-אחד מחפש את הדרך שלו, את המקום שלו, וכולנו חיים בישראל בגלל אידיאולוגיה."
שמורת גמלא: "עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך. רק אך תשכח, יש נשר בשמיים, גור לך". הייתי חייב לבקר בשמורת הנשרים של גמלא. לא הלכתי לגלות את אמריקה, אבל הלכתי לבקר בחצר האחורית של אריק ולצפות בנשרים שמאיימים על הגוזלים של אינשטיין. יעל חורש מרשות הטבע והגנים קיבלה את פנינו בחיוכים אינסופיים. היא אוהבת את הנשרים, מטפלת בהם,
מאכילה וממספרת אותם, דואגת לשלומם כאילו היו גוזליה שלה. והם? כלל אינם מכירים אותה ואינם מחזירים לה אהבה. למרות זאת היא מוחה על האבחנה של אריק: נשר אינו תוקף ציפורים, הוא ניזון אך ורק מפגרים.
בגמלא נחשפתי לנוער הכי יפה שיש לנו. עדת הגוזלים של יעל, המורכבת מחניכי המכינה הקדם הצבאית ממיצר שבגולן, שנותנים שנה מחייהם לחברה. הדגל של קהלני מתנפנף מול עיניהם מבלי שפגשו את אביגדור מעולם. "זו תחילת דרך חיים של עשייה", מתארת סיוון מבית אריה. "ההסתכלות שלנו עתידית. אנחנו תורמים לעצמנו כדי שהתמורה תהיה גדולה יותר בעתיד". לדברי ירדן מתל-אביב, "זו הזדמנות להסתכל לתוך עצמך, לא לברוח או להיכנס למרוץ החיים, לעשות צבא, ללמוד, להתחתן וללדת ילדים - אלא לעשות פוס. לשאול את עצמך מי אני, איפה אני חי ולהיות מודע למה שקורה במדינה שלנו".
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. רכוב על אופני היד שלו הוא מתגלגל בישראל, נפגש עם אנשי הארץ - וביומן מסע שבועי מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
