שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היהודי הנודד
    יותר מ-130 שנים לאחר כתיבתה, הסאטירה של מנדלי מוכר ספרים היא עדיין על זמנית, מפעימה, משעשעת עד דמעות ומכמירת לב. עמרי הרצוג על המהדורה החדשה והמוערת של "מסעות בנימין השלישי וסיפורים אחרים"

    המהדורה חדשה והמוערכת של כמה מכתבי מנדלי מוכר ספרים, ובראשן יצירת המופת "מסעות בנימין השלישי", מזמנת את הקורא העברי לחזור אל הטקסטים הנפלאים של הסבא של הספרות העברית, ולהתענג על שנינותם ועל הפואטיקה שלהם. הקריאה בסיפוריו של מנדלי מפיקה התפרצויות צחוק וריגוש של הנפש: מנדלי היה סטיריקן מופתי, משום שחיצי הלעג האירוניים שסיפוריו משלחים אל החברה היהודית, ושעוקצם לא דהה עד היום, אינם מטשטשים את החמלה ואת האהבה לקהילה שבה חי ושעל שגיונותיה ואורחותיה כתב.

     

    "מסעות בנימין השלישי" – יצירתו הידועה ביותר – היא רומאן סאטירי, שנטוע בז'אנר של ספרות המסעות, ו"מגייר" אותו אל תחום המושב היהודי ברוסיה. בנימין "השלישי" הוא חוליה ברצף של נוסעים מפורסמים, ועלילת הרומאן נעה במסלול המוכר של ההכנות לדרך, היציאה, ההרפתקאות השונות שעוברים הגיבורים והשיבה הביתה.

     

    כשהוא קורץ לאפוסים הקומיים של סרוונטס ופילדינג, מנדלי מעמיד גיבור שמעוצב כארכיטיפ יהודי: אישיותו של בנימין, שיוצא עם חברו סנדליר לדרך, היא אשכול תכונותיה של דמות פסיבית, פחדנית, חסרת תושייה, שוגה בדמיונות, מגוחכת ועלובה. זה הגיבור היהודי של מנדלי, שמבקש תהילה בנסיונותיו לחקור ולמצוא את "היהודים האדמוניים", שמצויים מעבר להרי החושך ומבעד לאוקיינוסים רחבים, אך מסתפק בשיטוט וחיזור על הפתחים בעיירות סמוכות לשלו, ובהפלגה קצרה במי השופכין המטונפים של נהר הסירחון. בנימין, שמדמה את עצמו לאלכסנדר מוקדון, הוא גיבור שלוקה בשלומיאליות ומתנהל באופן בלתי ראוי ביחס לסיטואציות שבהן נתקל: הוא מבוזה, מושם לקלס ומרמה ורואה בכל אלו מתן כבוד ויקר; הוא נוהה אחר הבטלה ומונע על ידי פחדנותו.

     סדר היום של המסע מתואר כך: "רוב שעות היום טרחו התייקים שלנו בעסקי הפרנסה והיו מחזרים על פתחים ולא פסחו על אחד מבתי ישראל".

     

    אף על פי שהוא ניצב בהקשרים אינטר-טקסטואליים שונים לצידם של דון קיחוטה, ג'וזף אנדרוס ותום ג'ונס, רחוק מהם מנדלי כמרחק מזרח ממערב. גם דון קיחוטה חי בעולם של שגיונות ואשליות ונסמך על טקסטים אנאכרוניסטיים, אולם הוא גיבור של ממש, מעורר הזדהות והערצה; גיבור הלוחם את מלחמתה של התמימות בזיוף, של האידיאל הפנימי בריקנות הנהנתנית. בנימין, לעומתו, הוא בטלן בין בטלנים, דמות סטאטית בעולם סטאטי. ג'וזף אנדרוס הוא שלומיאל ושלימזל, אך הוא אדם אמיץ ונאמן לעקרונותיו; הוא נלחם למען אהבתו ולמען האידיאלים שלו,

    ואילו בנימין, כאשר הוא מגוייס לצבא – מקום שבו יוכל לצאת למסעות ולהוכיח את עוז רוחו, הוא ממהר לנוס משם – מנוסה שהיא כאין וכאפס לעומת מנוסתו מאישתו התובענית ומטילת המורא: "אל אלוהים הוא יודע", כותב בנימין בספר מסעותיו כשהוא מתאר את דמותה של אשתו קרבה אליו, "כמה נבהלתי וכמה יסורים טעמתי באותה השעה: מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים (...) אבל הקדוש ברוך הוא אזרני חיל, ומיד נשאתי את רגלי באומץ לב – וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית הריחיים, אורב שם במסתרים כאריה בסוכו". 

     

    להתווכח ולהתכתש במקום לעשות

    גיורו של ז'אנר המסע הפיקריסקי מעמיד נובלה קומית, שבמרכזה אנטי-גיבור יהודי שסובב במציאות קרתנית, פרובנציאלית, בלתי משתנה – ומצחיקה מאוד. "ההרפתקאות היהודיות" מתוארות כגבב של תירוצים, מנוסות נחפזות, סטיות מהדרך והתעכבויות – והדבר נוכח גם ברמה העלילתית וגם ברמה הלשונית, שאף היא פטפטנית, סוטה ממטרתה, חסרת קישור סיבתי, רוויה בחידודים, בהרמזים ובמשלים - ומקדמת את הגיבורים במסעם לשום מקום.

     

    ואולם הסאטירה של "מסעות בנימין השלישי" אינה מופנית רק כלפי הגיבור היהודי או תרבות הגולה היהודית, אלא גם כלפי החזיונות המשיחיים הלאומיים של עלייה לארץ הקודש והתיישבות בה. מנדלי רואה בדרכו של בנימין אל אותם שבטים יהודיים מיתיים ואל נפלאות הטבע המסתורי והזר, שכותבי סיפורי מסעות יהודיים (כמו בנימין מתודלה) סיפרו את נפלאותיו, את אותה הדרך שיעשו הציונים: דרך של פטפוט עקר, חמושה בדמיונות שונים ומשונים, ולא של מעשה.

     

    הרומאן, שנכתב ב- 1878, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, אינו מתייחס לרעיון הציוני, שלא היה מגובש דיו באותו הזמן (אם כי מנדלי המשיך להטיל ספק ברעיון הזה מאוחר יותר), אלא לנסיונותיהם של מתיישבים בודדים לעלות לארץ ישראל. מנדלי אינו מאמין ביכולתו של העם היהודי הנתון בתחום המושב לקום ולעשות מעשה; הוא מאמין בהחלט ביכולתו של העם להתנצח, לקבץ נדבות, להתווכח ולהתכתש, אך לא לפעול. נתון באקלים הפוליטי של "תחום המושב", הגטו הגדול בהיסטוריה שסופח לרוסיה בסוף המאה ה- 18, ושהיהודים בו לא הורשו לנסוע או לעבוד מחוצה לו, נדמה היה החזון הציוני כמשיחיות של שוטים.

     

    "כמה מעונים כמה משונים הם היהודים בדרכי חייהם ומזונותיהם וסיפוק צרכיהם מכל אומות העולם! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שאישיו הם כאברי הגוף, אחוזים ותלויים זה בזה,

    משפיעים זה לזה, מתפרנסים זה מזה, מתקיימים וכלים ואובדים זה על ידי זה", כותב מנדלי בסיפור "הנשרפים", ומתאר כיצד דליקה שפשטה בעיירה נגרמה מחרון האל, ולא מהיעדר אמצעי כיבוי או בשל גגות של קש והפעלת תנורים שלא כהלכה, "כמו שסוברים הטפשים". וכשקוראים בני העיירה לעזרת שכניהם, הם אינם מקבלים נדבה או סיוע, ולפיכך מתגייסים כולם כאיש אחד לחזר בחדווה על הפתחים. מנדלי מבקר את ההסתגרות ואת הפסיביות של החברה היהודית, אולם האירוניה שלו גם נוטה לה חסד: הסיפורים נכתבו מתוך דאגה ורחמים ביחס לקהילה שבה חי. כשעולל יהודי, פליט העיירה המפוחמת, נח על ברכיו של המספר, הוא מביט בו וקורא: "לבי, לבי עליך, תינוק אומלל! רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!".

     

    הספר, שכולל גם את הנובלה "בימי הרעש" ושני סיפורים נוספים, מוער על ידי בני מר, שגם כתב את אחרית הדבר. ההערות שמוסיף מר מאפשרות להתחקות אחר שלל האלוזיות מן המקורות. מנדלי משתמש בכל רבדי השפה העברית: בעברית המקראית, בעברית של חז"ל, בלשון התפילה ובספרות ימי הביניים. שלל האלוזיות והציטוטים "המורידות שמיים לארץ", בלשונו של מר, משמש אותו ליצירת האירוניה שבאה לחלל את המקודש ואת הפיוטי – וגם להבחין באופן שבו השגיונות היהודים מוצאים את נימוקם בסילופם של כתבי הקודש. היצירה כולה היא משעשעת עד דמעות ומכמירת לב; ונדמה שבעת הזו, יותר מ- 130 שנים לאחר כתיבתה, כאשר היהודים מכסלון, שיטיון וצלמונה כבר התיישבו בארץ הקודש, ועדיין מתכתשים, מחזרים על הפתחים ושוגים בדמיונות שווא, יש בסאטירה של מנדלי איכות על זמנית, מפעימה, מבדרת ומעוררת מחשבה.  

     

    "מסעות בנימין השלישי וסיפורים אחרים", מאת מנדלי מוכר ספרים. ערך והוסיף הערות ואחרית דבר: בני מר. סדרת הקלאסיקונים, הוצאת "אמנות לעם" ו"עם עובד".
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יצירת מופת נפלאה ושנונה. עטיפת הספר
    מנדלי מוכר ספרים. הסבא של הספרות העברית
    לאתר ההטבות
    מומלצים