שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכחול הגדול הזה
    לרגל התערוכה החדשה של הצלמת הוותיקה עליזה אורבך, "שיר על הים", ביקשנו מבתה, האמנית עדן עפרת לברר איתה כמה דברים על המשיכה לזיקנה, על המעבר לצילום דיגיטלי וכמובן על הסיבה שהיא לוקחת איתה בגד ים לכל מקום

    "ניתן לומר שגדלתי על הים. כילידת חיפה, בת להורים מטורפים על ים, בליתי שעות אין-סוף בתוך הים ועל חופו", מספרת אמא שלי על הקשר שלה לים, שהוליד את התערוכה "שיר על הים". "הורי היו הולכים לים בכל ימות השנה, קיץ וחורף, סתיו ואביב. כך למדתי להתבונן בים בכל עונות השנה ובכל שעות היממה, ולמצוא בו לעתים קרובות נחמה ומרגוע. גם בשחייה בו וגם על החול. והיו גם חוויות מסוג אחר: אני זוכרת כיצד התחלחלתי כשראיתי יום אחד את אבי מנסה להציל טובע, מנשים אותו, לוחץ על חזהו וכו'. אולי כבר מאז נשאתי אתי גם את הים האחר".

     

    "כשהגעתי לירושלים לצורך לימודי באוניברסיטה העברית", היא מספרת, "קשתה עלי הפרידה מן הים מאוד. אמנם אהבתי, ואני עדיין אוהבת את ירושלים, עיר שאין שנייה לה בעולם, אבל תמיד ייחלתי שלפתע יצוץ איזשהו ים בסביבתה (למרות שידעתי שבכך שוב לא תהיה ירושלים מה שהיא). בכל יציאה שלי מהעיר הקפדתי תמיד לקחת בגד ים, שמא אגיע אל סביבת ים. ככה עד היום. תמיד מצוי בגד-ים במכונית, אם כי הצורך לשהות במחיצת הים ולנשום את הריח המיוחד לו גדול היום יותר מן הצורך לשחות בו. כך או אחרת, ספק אם אני יכולה לדמיין לעצמי את חיי מבלי הים".


    עליזה אורבך ובתה עדן עפרת. "קשה להיפרד מהים" (צילום: ניר שאנני)

     

    מעגל החיים

    נראה לי שצילומי הים של אמא שלי קשורים באופן מסוים לסדרת צילומי "לנה" שבהם היא תעדה את אומה, סבתא שלי, ואת ימי זיקנתה. בכלל, יש לה לא מעט עבודות על הזיקנה, עשרות צילומי זקנים עוד מאז שנות השבעים.

     

    מה פשר המשיכה הזאת לזיקנה?

     

    "מגיל צעיר מצאתי יופי בזקנים ובזיקנה. הקמטים נראו בעיני תמיד יפים, מעניינים ומסתוריים, כמו מסתירים ומקפלים בחובם עולמות וסיפורים רבים. חשתי גם בחכמה האחרת של הזקנים. כשנהייתי צלמת, ואני מדברת על תחילת שנות השבעים, היו הזקנים והזיקנה נושא טבעי לעבודתי. זו הסיבה שבגללה החלטתי לצלם בספרי, "ראשונים" את זקני ומקימי הקבוצים בעמק יזרעאל, אותם חלוצים שבזכותם יש לנו מדינה.

     

    "עם זאת, אני לא בטוחה שנוכחות הזקנים בצילומים שלי גדולה מנוכחות הילדים והתינוקות בהם. מלבד העובדה ששניהם מצטלמים יפה, הם מהווים את שני הקצוות של מעגל החיים שתמיד נמשכתי לעסוק בו. למשל, בספר "אימהות" אני עוסקת במחזור החיים של אימהות ברחבי העולם, מהריון ולידה דרך גידול ילדים ועד לזיקנה וחוזר חלילה.

     

    "גם הספר על סבתא עוסק בעצם באותו נושא: צילומי זיקנתה המאוחרת של אמי מובאים, לא כסיום תהליך אלא כהתחלה חדשה; וצילומי תינוקות בחמש הדקות הראשונות לחייהם מייצגים אותם כזקנים מופלגים. סוף שהוא התחלה והתחלה שהיא סוף. המחזוריות הזו מרתקת אותי בכל מארגי החיים וגילויי הטבע. הזיקנה בעבורי היא שלב מעבר; כאן סוד קסמה".

     

    למה עד עכשיו, כשצילמת בפילם במצלמה אנלוגית, זה היה תמיד בשחור-לבן, ואילו עכשיו, כשעברת לצילום דיגיטלי, נתפסת פתאום לצבע?

     

    "אני לא משוכנעת שהצילום הדיגיטלי הוא זה שהביא אותי לצבע. נראה לי שנושא הים הוא שתבע את הטיפול בצבע, ואילו צילמתי את הים במצלמה אנלוגית, הייתי גם כן משתמשת בסרט צבעוני. קחי לדוגמא עבודה אחרת שבה אני עסוקה בימים אלה, שהנושא שלה הוא ניצולי שואה (כן, כמובן, זקנים..אך שוב המחזוריות, שכן, בכל משפחה אני מצלמת תמיד גם את הצעיר שבחבורה), עם דגש על המשפחות שאותן הקימו, בבחינת ניצחון על תוכנית השמד (הוא שאמרתי קודם: הסוף כהתחלה-מחדש). כך או אחרת, אינני מוכנה להתחייב לתפנית מוחלטת בכל הקשור לשימוש בצבע.

     

    "אין ספק שהצילום הדיגיטלי מאפשר לי חופש רב יותר מבחינת התלות במעבדת צבע. את צילומי השחור-לבן תמיד פיתחתי והדפסתי בעצמי במעבדה שבבית. לעומת זאת, אני לא יודעת את סוד עבודת המעבדה בצילומי צבע. מבחינה זו, הזמינות והקלות של הצילום הדיגיטלי היו לי לעזר רב. חשוב לי להדגיש: לא נכבשתי, לפחות עד עתה, על ידי הטכנולוגיה הדיגיטלית. אני מקפידה מאוד לא להשתמש באמצעי העריכה המתוחכמים של ה"פוטו-שופ". תצלומי הים שלי נאמנים עד תום לדימוי שאותו ראיתי במקור. שום חיתוך, שום עיבוד, שום בריאה מלאכותית של יש מאין".


    הים נאמן למקור (צילום: עליזה אורבך)

     

    עד לאחרונה עסקת בעיקר בצילום חצי-תיעודי, שבו היו בני האדם במרכז התמונה. מה גרם למעבר החד הזה אל הנוף?

     

    "אין לי תשובה ברורה. לאחר כשלושים שנה של צילום העוסק בבני אדם, כנראה שהרגשתי צורך להתמודד עם נושא חדש שבו כמעט לא טיפלתי בעבר. האמת היא, שהגעתי לנקודה שבה קשה לי היום להתקרב אל אדם זר ולצלמם אותו, דבר שהיה מובן מאליו בעבורי בשנים עברו. זה לא אומר שלא אשוב לעסוק בבני-אדם,

    אבל נראה לי כאילו פתחתי דלת נוספת אל עולם היצירה המאפשרת לי התחדשות והתבוננות בעולם הסובב אותנו בדרך חדשה.

     

    "בה בשעה, ומבלי לסתור את האמור, נדמה לי שהפרדה דיכוטומית בין בני אדם לבין נוף עושה עוול לצילומים שלי. הרי דקלי הוושינגטוניות שצילמתי ברחבי הארץ היו, מלבד מונומנטים של קינה על ארץ אובדת, מעין דמויות אנושיות במצבים אנושיים של בדידות ו...זיקנה.

     

    "החורבות הערביות והיהודיות שצילמתי ברחבי הארץ היו, בנוסף על תזכורות לטרגדיה של קיום ישראלי, סימני התפוררות אנושית, וכן – שוב – זיקנה, ומוות שאצור בו כוח חיים. ולבטח, צילומי הים: הרי, לא באתי לצלם את הים האימפרסיוניסטי, חוף הים הישראלי, הווי הקיץ וכו'. הים שלי, יותר משהוא נוף הוא כוח, איתן טבע. הוא ים של אימה אך גם ים של שלוות נפש, הוא ים של חרדה אך הוא גם ים של געגוע".

     

    לידה מחדש

    אחרי שנים רבות של עבודה עצמאית כצלמת עיתונות, צלמת "סטילס" לסרטים, תצוגות בחללים ציבוריים, זאת הפעם הראשונה שאמא שלי עובדת עם גרליה. כאילו פתחה דף חדש בקריירה שלה כצלמת, והחליטה סוף סוף לפעול בתוך עולם האמנות, עולם הצילום.

     

    "הנה לך דוגמס אישית לתזה המוזכרת קודם אודות הדיאלקטיקה של התחלות וסופים. אני צלמת ותיקה מאוד. מאחורי כארבעים שנות צילום. יכולתי להמשיך ולשכלל את הצורות והתכנים שבהם עסקתי לאורך מרבית דרכי. אבל מסתבר שהמהפכה האדירה של הצילום בעולם האמנות, הישראלי והבינלאומי, נתנה גם בי את אותותיה. קשה להתעלם ממנה. אפילו ברמה הטכנית הפשוטה: למשל, קשה מאוד למצוא היום נייר לצילומי שחור לבן.

     

    "הזמינות, הנוחות והמחיר הזול של הצילום הדיגיטלי הביאו לצמצום הביקוש לנייר צילום ואיתו למיעוט ההיצע. השימוש בפורמטים גדולים היה בעבר מאוד בעייתי ויקר מבחינה טכנית, והיום הוא בר ביצוע בקלות. אני חשה רצון לקחת חלק בשנויים האלה ומלאה בסקרנות. כל אלה נותנים לי כוחות של התחדשות. כמו הים: כמו הגלים החדשים השוטפים את החוף, נסוגים וחוזרים וחוזר חלילה. אולי נולדתי מהים, אך לבטח אני נולדת איתו מחדש".

     

    • עוד במדור אבות ובנים

     

     

    תערוכתה של עליזה אורבך "שיר על הים" מוצגת בגלריה "בינט" ברחוב פרישמן 15 בתל אביב
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עליזה אורבך ועדן עפרת. המשיכה לזיקנה
    צילום: ניר שאנני
    צילום: עליזה אורבך
    צילום: עליזה אורבך
    צילום: עליזה אורבך
    צילום: עליזה אורבך
    הטבות למנויים
    מומלצים