לאן נעלמה התקשורת המדהימה שהיתה בינינו?

בפרקים הקודמים : רווית ורונן, שהכירו דרך הבלוג שלו באינטרנט והתכתבו באינטנסיביות במייל, מוצאים את עצמם באותו בית, כשהיא לובשת את חולצתו וישנה במיטתו. הם עדיין לא נוגעים זה בזו, עם חששות גואים ומתח מיני בהתאם.  

רונן:

היא מביטה בי ומחייכת. אני משחזר את הטיפים של יאיר – "לפזר ת'עשן", הוא אמר לי. לא לשתוק. מה שלא ייצא מהפה, עדיף על כלום. "אתמול בלילה היה טלפון, אני מקווה שזה לא העיר אותך", אני אומר לבסוף ונוזף בעצמי על המשפט הדבילי. "זו היתה איריס", אני לוקח נשימה וממשיך. "סיפרתי לך שהיא שלחה לי מייל לפני כמה ימים".  

רווית מביטה בי ושותקת. "לא רציתי לדבר איתה", אני אומר, מרגיש שאני מתחיל להסתבך עם עצמי בנימה צדקנית ומטומטמת.

השפתיים שלה רכות, מתוקות, הוא מתמסר אליהן. ידיה מלטפות את עורפו. הוא מחבק ומצמיד אותה אליו, ידיו מלטפות את גבה. הוא מרים אותה, מושיב אותה על שולחן המטבח. היא מפשקת את ירכיה, והוא מתמקם ביניהן. הוא אוחז בשיערה בעדינות ומושך אותו לאחור. צווארה הלבן נחשף, הוא מנשק ומלקק. ידיה נשלחות לעבר חולצתו, פורמת את הכפתורים. "בוא למיטה", היא לוחשת באוזנו.

יום אחד, נפוליאון סייר בין גדודים שלו, ערב קרב חשוב. הוא ראה שם קצין זוטר, יפה-תואר, סמכותי ומאוד מבטיח. נפוליאון פנה אל שלישו ואמר לו לזמן את הקצין, כי הוא מבקש להעניק לו את הזדמנות חייו - להעלות אותו לדרגת קצונה בכירה בצו קיסרי. ממש לפני הענקת הדרגה שאל הקצין הזוטר: "אבל הקיסר, למה?"

נפוליאון החזיר את הדרגות לשלישו ואמר לו – "תחזיר את הקצין הזה לגדוד. האיש הזה לא יודע לנצל מצבים. הוא לא יודע לזהות משהו טוב שקורה לו".

רווית:

"זה למעשה הוליד את הרצון שלי לראות אותך", אני אומרת.

המגע תמיד קירב את רווית לבני הזוג שלה, לפחות לכאורה. במילים שלה היא רק מתרחקת מהם, ובעיקר - מרחיקה.

גבר ואשה, שוכבים זה לצד זו במיטה עירומים, מחובקים, צמודים, והם רחוקים יותר משהיו אי פעם.

סוף