שתף קטע נבחר

מיכל כתבה לי את מספר הטלפון שלה על כף היד (מיכל - 1)

הכל יכול היה להיות בסדר בטירונות, אם לא הייתי עסוק 24 שעות ביממה במחשבות על מיכל. ביום הראשון. ביום השני. בכל יום וכל שעה. כשהחברים שלי קיללו, בכו או קיטרו, אני הייתי מפנטז. לא, לא משהו מיני, רק על לראות אותה. הייתי טרוד בשאלה הקיומית אם היא עדיין זוכרת אותי ואם תענה לי לטלפון ומה יהיה כשניפגש

אני שוכב על הגב, גלית רוכנת מעליי, לא נותנת לי לזוז ומחייכת. אני מנסה לתפוס את הנשימה, מנסה לשכנע את הלב שלי שיחזיק מעמד ויחזור לקצב נורמלי. מאחורי הגב שלה אני רואה מהחלון כתמי אור ושומע ברקע סירנה של רכב חרום.


(הרבה שנים קודם לכן)

 

האוטובוס שלקח אותי מהתחנה המרכזית בבאר שבע ללשכת הגיוס בתל השומר התנהג כאילו הוא עושה לי דווקא. כל רמזור היה אדום. כל צומת היה פקוק, והנהג ממש לא מיהר לשום מקום. הצו אמר שאני צריך להיות שם בשמונה בבוקר. השעה היתה תשע ביציאה מהעיר. לא דאגתי. מה יעשו? יפטרו אותי?

 

את השבועיים האחרונים לפני הגיוס ביליתי בסיני. בלילה הקודם עליתי לחברים בבאר שבע, עשיתי כביסה, בילינו עד שתיים לפנות בוקר, ואחרי שינה קצרה יצאתי מהבית ביום קריר יחסית. ההורים שלי, שכעסו על כך שהחלטתי לעלות ארצה כדי להתגייס, נשארו בלוס אנג'לס, שפתאום נראתה רחוקה יותר מהירח.

 

הייתי בן 20, מבוגר יותר מגיל הגיוס הרגיל, ועמדתי להתגייס יחד עם עוד עולים כמוני. האוטובוס, כמובן, היה מאסף, כזה שעוצר בכל תחנה אם צריך או לא צריך. אני נמנמתי קצת, והרעידות הקצובות של החלון שעליו הנחתי את הראש לא ממש עזרו לי לשמור על עיניים פקוחות. בערך עשר דקות אחרי שיצאנו מהעיר מישהו נגע בי בכתף והתעוררתי.

"סליחה, אפשר לשבת?"

 

פתחתי את העיניים ולא זכרתי איפה אני נמצא. מן הסתם נראיתי מבולבל, כי היא הצביעה על התיק שלי שהיה מונח על המושב לידי ושאלה שוב "אפשר לשבת?".

 

התיישבתי, עדיין מנסה להבין מי אני ומה אני, אבל הבנתי מספיק כדי למשוך את התרמיל מהכסא ולהניח אותו עלי. "כן, בטח", עניתי והזדקפתי.

 

היא היתה יפהפיה עם עיניים חומות גדולות וחיוך שחשף שיניים שהיו פרסומת למשחת שיניים. היא לבשה מדים בהירים, ועל שרוול החולצה היו לה שלושה פסים שבתוך 24 שעות יהיו הפסים שיגרמו לי לרוץ על גבעות כמו אחוז דיבוק.

 

"נרדמת", היא קבעה וחייכה.

 

"כנראה". גם אני חייכתי, יותר ממבוכה.

 

"מאיפה המבטא?"

 

"ארצות הברית, לוס אנג'לס".

 

"אתה תייר?"

 

"לא, באתי להתגייס".

 

"מיכל", אמרה, וכמו ילדה מנומסת הושיטה לי יד.

 

אני פשוט מטורף על בחורות עם כפות ידיים יפות

"במי". הושטתי בחזרה, כי גם אני מנומס. נמסתי. לחצתי לה את היד ולא רציתי לעזוב. יש את אלו שקרועים על שדיים. יש את האחרים שתחת יפה עושה להם את זה. אצל אחרים זה הגוף, העיניים או השיער. הפֶטיש שלי זה כפות ידיים. לא, שום סטייה מינית. אני פשוט מטורף על בחורות עם כפות ידיים יפות, עם אצבעות באורך הנכון, חלקות כאלה, יפות כאלה. אני נסחף.

 

מיכל נולדה במושב בדרום. היא משרתת בבסיס חימוש, והייתי צריך שהיא תסביר לי מה זה חימוש. היא צחקה בסוף כל משפט והסבירה לי בסבלנות כל מיני מושגים צבאיים שעמדתי ללמוד בלאו הכי בימים הקרובים. אני, מצידי, יחסית למורעלים האחרים שעולים ארצה להיות חיילים אמיצים, לא היה לי מושג מה הולך לקרות איתי בתקופה שבאה עלי, לטובה או לא. ידעתי שאני רוצה לגור בארץ ושלא רציתי ללכת לקולג' כמו החברים שלי, והחוויה של להיות חייל התאימה לרצון שלי להתרחק מההורים. בארץ התארחתי איזו תקופה אצל חברים של ההורים שאימצו אותי אחרי שהילדים שלהם ברחו מהבית בהזדמנות הראשונה (ומהר מאוד הבנתי למה) אבל לפחות היה לי מקום לישון. חודש לפני הגיוס המתוכנן יצאתי לטייל בארץ, ואחר כך גם לסיני.

 

כשהתקרבנו לתחנה המרכזית בתל-אביב כבר הצטערתי שאני מתגייס. רציתי להישאר באוטובוס, ושמצידי הוא ימשיך לנסוע לשום מקום. אבל הוא עצר ופרק את כולנו ואת מיכל, שקמה ואמרה "שיהיה לך בהצלחה", חייכה וירדה.

 

היא נגעה לי בכתף, שאלה אם אני עדיין הולך לאיבוד

הייתי צריך לחפש את האוטובוס הבא, אבל לא זזתי. כשהתאוששתי כבר היה כמעט מאוחר מדי. יצאתי בטירוף, דוחף את כל אלו שהיה להם את כל הזמן שבעולם, וניסיתי למצוא את מיכל. רק שביום ראשון בבוקר בתחנה המרכזית של תל-אביב יש מאות חיילות במדים בהירים כמו מיכל. באוויר עמד ריח של דיזל, שווארמה, אבק וסיגריות. הרעש סגר עלי מסביב. מנועים של אוטובוסים ישנים, צרחות של רוכלים ומקבצי נדבות מעורבים במאות חיילים ואזרחים שבאים ונוסעים משום מקום לשום מקום. וכשכבר כמעט החלטתי שאין לי סיכוי, היא נגעה לי בכתף, שאלה אם אני עדיין הולך לאיבוד וצחקה. אחרי שנרגעתי תפסתי אומץ שהיה ממש לא אופייני לי.

"תגידי" שאלתי, "אני אוכל להתקשר אלייך?"

 

"מתי?" היא שאלה בטון של לא מבינה.

 

"כשאני אהיה בחופש" אמרתי.

 

היא עשתה פנים של חושבת, עדיין מחייכת, שאלה אם יש לי עט וכתבה לי את מספר הטלפון שלה על כף היד. אלוהים! רק שלא יימחק!

 

לא פיטרו אותי מהצבא בגלל האיחור, אבל כן קרעו לי את התחת וסיפרו לי שאני חושב שבאתי לעשות חיים. הכל יכול היה להיות בסדר, אם לא הייתי עסוק 24 שעות ביממה במחשבות על מיכל. ביום הראשון. ביום השני. בכל יום וכל שעה. כשהחברים שלי קיללו, בכו או קיטרו, אני הייתי מפנטז. לא, לא משהו מיני, רק על לראות אותה. הייתי טרוד בשאלה הקיומית אם היא עדיין זוכרת אותי ואם היא תענה לי לטלפון ומה יהיה כשניפגש ומה נעשה ומה.....

 

"במי!" צרח לי באוזן אחד המפקדים, "שוב אתה חולם?".

 

בסוף השבוע הראשון שלנו עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לתחנה המרכזית. משם כולם התפזרו, ורק אני נשארתי לשבת על איזה ספסל נידח וניסיתי לתפוס אומץ. כן, היה לי בית לנסוע אליו, אבל התוכניות שלי היו אחרות. אחרי חצי שעה של בטלה גמורה, מצאתי את הטלפון הציבורי הקרוב והתקשרתי.

 

המשך הסיפור

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רק שלא יימחק!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים