עשינו את זה בפעם הראשונה תחת כיפת השמיים (מיכל - 2)

• הפרק הראשון: מיכל כתבה את מספר הטלפון שלה על היד שלי
  

התקשרתי והיא זכרה אותי, בטח זכרה.

"נו? איך הצבא?"

"לא בדיוק מה שחשבתי", אמרתי. "השירות-חדרים ממש על הפנים, האוכל מאכזב והמקלחות משותפות. אבל יש לי שק שינה משלי, וזה שווה הכל".

היא צחקה ואחרי שאמרה שזה רק תקופה של טירונות וזה יהיה יותר טוב אחר כך. נהייתה שתיקה. ארוכה. "במי?" היא שאלה, "אתה עוד שם?"

"כן, תגידי, את רוצה להיפגש?"

בערב, אחרי שדיווחתי להורים בלוס אנג'לס על החוויות של השבועיים הראשונים ולהורים ה"מאמצים" שלי על התוכניות שלי לעתיד, לקחתי את הרכב שלהם ונסעתי למיכל. כשצלצלתי בפעמון דפק לי הלב. לא סתם דפק לי הלב, לדעתי ממש רעדתי. למזלי היא בעצמה פתחה את הדלת ולא מישהו מהמשפחה, והיא נראתה עוד יותר מקסימה מהפעם ההיא. היא עמדה שם עם ג'ינס, חולצת כפתורים צהובה ויחפה ולבשה את החיוך ההוא מהאוטובוס.

כל גבר שהיה שם בלי החברה שלו נעץ בה מבטים עורגים

ישבנו בסלון, כדי שההורים יוכלו לאשר או לא את הנוכחות שלי במקום. על הקירות המצהיבים היו תלויות צילומים של ציירים מפורסמים ארוזים במסגרות מקוריות וכמה תמונות משפחתיות. הרצפה היתה מכוסה ברובה בשטיח דק שהיה בלוי בקצוות, ורק הריהוט נראה חדש כאילו הגיע ממש היום. אחרי שנראה לי שעברתי את המבחן שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת לאיזה מקום. היא רצתה, אז נסענו לתל-אביב. התיישבנו על המדרכה של איזה בר בגודל של חנות מכולת קטנה, וכל גבר שהיה שם בלי החברה שלו נעץ בה מבטים עורגים. עם הזמן התרגלתי לזה.

דיברנו. המון. השיחה היתה כזאת שכשהייתי מדבר על משהו, היא היתה קופצת עם משהו תואם שקרה גם לה, וכשהיא היתה מדברת הייתי מתפרץ בהתלהבות עם התובנה שלי. דיברנו בקצב של 100 קמ"ש ולא היינו מפסיקים אם לא היו זורקים אותנו משם כי אוטוטו השמש תזרח. כשקמנו היא נתנה לי נשיקה קלה על הלחי, וחשבתי שאני מת על המקום.

במוצאי שבת חזרתי לבסיס עם הבטחה שניפגש בחופשה הבאה. ונפגשנו בבאה, ובזו שאחריה, וככה היינו יחד חודשיים. ואז היא שאלה אם אני רוצה להישאר לישון במושב.

רציתי, מאוד רציתי. מהבסיס נסעתי ישר אליה, אבל לשם שינוי היא עדיין לא חזרה. אמא שלה שלחה אותי להתנקות, ואחרי שעברתי לחיים של אזרח נרדמתי על המיטה שלה והתעוררתי בערב, כשמיכל העירה אותי לאכול משהו.

הייתי מאושר. הרגשתי בבית. ההורים שלה דאגו שאני ארגיש בבית, וכך באמת היה. אבא שלה שאל אותי על ההורים שלי ועל החיים בלוס אנג'לס וסיפר לי על התקופה הראשונה שלהם במושב, כשתוך כדי הוא שאל כמה זמן בעצם מיכל ואני כבר ביחד. אמרתי "חודשיים בעצם, אבל אני אוהב אותה כמו שנתיים", ופתאום נהיה לי שחור בעיניים ודפיקות בלב וראיתי גם את מיכל תקועה עם מזלג בפה.

היינו חודשיים יחד, שזה בעצם היה שישה סופי שבוע יחד, בילינו, יצאנו, דיברנו, צחקנו ואפילו התנשקנו, אבל עד אותו רגע לא אמרתי לה בכלל שאני אוהב אותה. וככה, לפני ההורים שלה, זה יצא בפעם הראשונה.

מיכל, אחרי שכמעט נחנקה, ראתה שאני אדום, הניחה את המזלג על הצלחת, וככה לפני ההורים שלה הדביקה לי נשיקה על השפתיים, ואחרי שעזבה אמרה לי "זה בסדר, גם אני" וצחקה.

יצאנו לשדות, מחזיקים ידיים כמו שרק אוהבים עושים

אבא שלה שאל אם הוא פספס משהו, ומיכל אמרה לו שימשיך בשיחה. ככה זו מיכל, וככה זה המשפחה שלה. אני הייתי עוד יותר נבוך מזה שהיא מנשקת אותי ככה לפניהם, אבל זה נראה כאילו אני היחידי שזה הפריע לו. משם יצאנו לטייל במושב. הריח של זבל הפרות היה בכל מקום, ויצאנו לשדות, מחזיקים ידיים כמו שרק אוהבים עושים. וככה, תחת כיפת השמיים, עשינו את זה בפעם הראשונה, כשאני מנסה למצוא מטר מרובע בלי אבנים והפחד התהומי שלי מנחשים נעלם כשהלשון של מיכל מסתבכת עם שלי. הלב שלי חשב להתפוצץ ורציתי לבכות מכמה שאהבתי אותה. הגעתי לאיפה שרציתי.

מאותו יום הפכתי לכוכב הפלוגה. כשסיימתי את הטירונות בהצטיינות צחקתי עם מיכל שזה בגלל שהייתי רץ מהר, כדי שסוף השבוע איתה יגיע כבר. כשהייתי בקורס קצינים היא השתחררה מהצבא ומצאה עבודה בסוכנות נסיעות. תכננו לנסוע יחד לארצות הברית אחרי שאשתחרר. ההורים שלי שמעו עליה הכל, ואמא פגשה אותה כשביקרה אותי בארץ. היא טרחה להגיד לי שהיא מאוד שמחה שמצאתי חברה יהודיה וכמה שהיא דאגה שבלוס אנג'לס אני אגמור עם שיקסע, וחלילה שומו שמיים. אני מבחינתי חיפשתי כל יום דרך חדשה להראות למיכל כמה אני אוהב אותה, אבל אני חושב שהיא ידעה.

מיכל היתה הקשר שלי לארץ. היא היתה החיבור שלי לחיים פה, האישור שאני "משלנו". סוף סוף לא הייתי צריך להתאמץ לבטא "ח" ו-"ר" ו-"ע". הייתי משוחרר והרגשתי טוב. וכשסיימתי קורס קצינים כבר לא יכלו עלי. אמנם מיכל היתה בעצם החברה היחידה שלי בארץ, אבל היא מילאה לי את הראש 24 שעות ביממה.

שירתתי באותו בסיס בו עשיתי טירונות, מדריך ילדים שהייתי כמותם שנתיים קודם. אותו אבק. אותם חדרים. אותם שבילים. דיברתי עם מיכל לפחות פעם ביום, ובשאר השעות הייתי עסוק עם הטירונים שלי. בבסיס התחלתי לפתח חברויות עם כל מיני חברה מהסגל, ויותר ויותר הרגשתי "משלנו". מחזור טירונים ראשון נגמר, ולקראת המחזור השני ציוותו אותי כסגן המ"פ.

בחודש השני לטירונות יצאנו לסדרת אימונים בנגב. הקמנו מאהל ורצנו בחולות ובאבק כדי לפתח דור חדש של מורעלים. אני חלקתי אוהל עם אלי המ"פ, שאחרי יומיים יצא הביתה לשבוע והשאיר לי את הפיקוד. זו היתה הפעם הראשונה שהחלפתי אותו, והרגשתי לבד. ניסיתי לשדר שליטה במצב, ובסך הכל די נהניתי מהמשחק. בערב ישבתי עם המפקדים האחרים לסיכומים ולתכנן את היום של המחרת. אחרי שהם עזבו את האוהל שלי נכנסה דגנית, הפקידה הפלוגתית, כדי לדבר איתי על בעיות של כמה חיילים. הייתי עייף והיא שאלה אם אני רוצה קפה. רציתי, אבל הכנתי לנו בעצמי.