שתף קטע נבחר

מחכים לבקט

"כשהגעתי לפריז בחרתי במלון הקרוב ביותר למגוריו ומיד כתבתי מכתב ושמתי בתיבת הדואר שלו". שמעון לוי, שמכלול מחזותיו של בקט יצא עתה לאור בתרגומו, כותב על סיפור האהבה הארוך שלו עם גדול המחזאים של המאה ה-20

ביום שני, 24 בינואר ‭,1972‬ נועדה להתקיים הבכורה ליצירה הראשונה של סמואל בקט, שתירגמתי עבור יוג'ין בלאו, איש תיאטרון מארה"ב. בלאו הגיע לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב כדי לביים את "מילים ומוזיקה‭."‬ אשתי הייתה אז בימי הריונה האחרונים, ואני רציתי להיות נוכח בלידת ילדנו הבכור. שאלתי אותה אם היא מתכננת ללדת היום. היא הרגישה שלא, ולכן נסעתי בלב שקט מירושלים ללידה הצפויה האחרת, של בקט "שלי" בתל־אביב. כשחזרתי אחרי הבכורה המוצלחת, מצאתי פתק: "יש לנו בן‭."‬ שנים אחרי כן הבטחתי לבני שאפסיק לעשן כשאגמור את הדוקטורט שלי על בקט. לא הפסקתי.

 

בקט והסיגריות (גם הוא עישן יותר מדי) מלווים אותי עד היום, אף לאחר מותו ב־‭.1989‬

 

כשסיימתי את עבודת המאסטר על תסכיתיו, התבררו לי מעט היחסים המורכבים בין הז'אנרים של יצירתו הענפה לבין המסר העולה מהטקסטים. הבנתי, שבלי להבין ביצירותיו כל מילה, אין לי סיכוי להתגבר על פערי התרבות שבין האירי הצנוע והמשכיל - שגדל כפרוטסטנט בפרוור בדבלין הקתולית, עקר לפריז ובחר לכתוב צרפתית כדי "להימנע מסגנון" - לביני. לכן תירגמתי את כל הדרמות שלו ‭")‬סמואל בקט, מחזות - מכלול יצירתו הדרמטית‭,"‬ הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, אוסף מחזות, החוג לאמנות התיאטרון‭.(‬ תרגום אינו רק תהליך להבין את ה"אחר" מתוכו, בשפתו ובתרבותו, אלא גם שאיפה לנכס את האחר הזה, להפוך אותו לשלך ול"שלנו‭,"‬ קוראי עברית.

 

תרגום בקט היה לי מסע מתמשך בחלל גולגולתו של מחבר המישיר מבט אל זוועות מלחמת העולם השנייה, אל חרדת הכיליון בכלל ואל התודעה המתבוננת בעולם ובוחנת את עצם יכולתה להתמודד. רבות מדמויותיו עיוורות, פיסחות, משותקות. כל מיני נטולי גוף מאכלסים את בימותיו. ממעמקי המצוקה הן שולפות את עצמן בציציות ראשן, כמו הבַּרון מינכהאוזן. מבחינה פיזית, זה אבסורד. כולנו זקוקים מדי פעם לאיזה זולת מזדמן, שיעזור. מבחינה רוחנית, אם אין אני לי, מי לי.

 

החירות לראות את עצמך מת

סמואל בקט ‭1906)‬־‭(1989‬ נולד בדבלין למשפחה פרוטסטנטית אמידה ולמד בטריניטי קולג‭.'‬ הוא כתב רומנים ונובלות, תסכיתי רדיו ותסריטים לקולנוע ולטלוויזיה וכן 19 מחזות לתיאטרון. כמו כן כתב שירים וביקורות וגם תירגם מיצירותיהם של אחרים. ב־1969 זכה בפרס נובל. הוא נחשב לאחד היוצרים המשפיעים ביותר בתקופתנו ונכתב עליו יותר מאשר על רוב האמנים האחרים. שני כתבי עת מוקדשים ליצירתו בלבד, וכנסים ממשיכים להתקיים על מורשתו, ברמת תחכום גוברת.

 

סמואל בקט היה לוחם חירות במובן המדויק, העמוק והרוחני ביותר, ולא רק משום שזכה בעיטור על פעילותו הנועזת במחתרת הצרפתית נגד הנאצים. כבר מחזהו הראשון "אלאותריה" (חירות, ביוונית‭,(‬ מתווה קו ברור ועקבי.

 

קרובי משפחתו הבורגנים והרקובים של ויקטור ‭")‬המנצח‭("‬ קראפ ‭")‬זבל‭("‬ מנסים לכפות עליו חילוץ מהסתגרותו בחדרון מעופש, ואינם מבינים את רצונו "להיות הכי פחות שאפשר לא לנוע, לא לחשוב, לא לחלום, לא להקשיב, לא לדבר, לא לקלוט, לא לדעת, לא לייחל, לא להיות מסוגל, וכן הלאה (...)‬ אילו הייתי מת, לא הייתי יודע שאני מת. הדבר היחיד שיש לי נגד המוות. אני רוצה ליהנות מהמוות שלי. זוהי החירות: לראות את עצמך מת‭."‬ בקט ממשיך ביצירותיו לתאר גיבור החומק מ"תפיסה‭,"‬ כמו בסרט ‭,"Film"‬ וב"תיאטרון ‭,"II‬ ובמחזהו האחרון "מה, איפה‭,"‬ שבו האני מתפצל ומנסה לחמוק גם מעצמו.

 

לתרגום "אלאותריה" הגעתי רק באחרונה, אך לא הופתעתי לגלות שהמחזה, שבקט סרב לפרסמו בחייו, מכיל מוטיבים חשובים להבנת יצירתו העתידית. ויקטור המתנזר מזכיר את הסתגרנות הפאסיבית־אגרסיבית של ברטלבי של מלוויל, משהו מהקדושה של הנסיך מישקין של דוסטויבסקי ואת ההססנות הרהוטה של גיבורי קפקא. בסיום יפנה ויקטור את גבו הכחוש לאנושות, במחווה תיאטרלית להפליא, הסותרת את עצמה: מדוע להציג בציבור את השאיפה הקיצונית להתעלם ממנו, מאותו ציבור עצמו?

 

מעוצב לפחדנים

חללי הבמה של בקט הם דימוי מבריק למה שמתרחש בהם ומעבר להם. ב"אלאותריה‭,"‬ למשל, הוראת הבימוי דורשת שחלק התפאורה המעצב את בית משפחת קראפ ייבלע בבור התזמורת, וכך מתאחד ה"מסר" עם החלל, בדרך לחוצבימה (Off Stage) אפל, שלילי וסביל. מדוע זה מעניין? כי בקט מעצב לפחדנים בינינו את מה שאנו מפחדים ממנו ביותר, הלא כלום. בכל יצירותיו הוא עוסק בחירות, משהו שאי אפשר לכפות מבחוץ אלא לנסות להבינו ולבצעו מבפנים. הוא עושה זאת דרך שימוש אינטנסיבי בחוצבימה ובמטא־תיאטרוניות, והצופים מוזמנים להיענות כמיטב יכולתם ומרצונם החופשי בלבד למכוונות העצמית של המחבר. "אלאותריה" אולי אינו המחזה הטוב ביותר של בקט, אך לבטח אחד המעניינים שבהם. וגם מצחיק מאוד בקדרותו האמיצה.

 

ב־1975 ביימתי לראשונה את "מחזה לתיאטרון‭,"‬ את הסרט לטלוויזיה "מה, ג'ו" ואת תסכית הרדיו "קסקנדו" לפסטיבל גוולף באונטריו, קנדה, עם צוות שחקנים נפלא. וולטר מאסי שיחק במחזה את הגבר התקוע בכד קבורה בין שתי נשים. כטוב לבנו בוויסקי, בתום החזרה, וולטר הצהיר: "אני בקט‭."‬ האמנתי לו. אינך יכול לשחק (לתרגם, לביים, לעצב) בקט בלי להזדהות איתו איכשהו. דמויותיו נטולות ביוגרפיה, ולכן חייב המבצע להכניס בתפקיד הרבה מחייו שלו־שלה. זה בולט במיוחד במחזה "לא אני‭,"‬ שביימתי מ־1976 עד היום שבע פעמים בשלוש שפות עם שבע שחקניות מגיל 27 עד ‭.80‬

 

בפרוזה ובשירה של בקט ניכר חיפוש מתמשך אחר הוויה עוברית של העצמי, מעין בא כוח. ביצירותיו המיועדות לביצוע, הדמויות הדרמטיות זקוקות לשחקנים כדי שיהיו באי כוח לשאת ולבטא את האני. אבל אצל בקט, השחקן לעולם אינו כלי. באופן פרדוקסלי, הדמות והמבצע/ת מחייבים ושוללים את ה"אני" בה בעת, כמו שעושה בקט עצמו. בעוד הדמות יכולה לדחות את ה"עצמי לכאורה" שלה, לשחקן/ית אין ברירה אלא לייחס לפחות קצת איכויות "אני" לטקסט. פעולת הבריאה העצמית בנסיבות הבימתיות המכוונות לעצמן היא המבטאת באופן אינדיווידואלי את האני של המחבר, וכך משגרת הזמנה לקהל להציב גם את האני הפרטי שלנו במקום הריק לכאורה של "לא אני".

 

‬באוגוסט 1984 ביקשתי לפגוש את בקט. בתחילת ספטמבר הגיעה גלויה בכתב ידו: "תודה על מכתבך. אם אהיה בפריז במועד הגעתך אשמח לראותך. הודע נא לי מתי ואיפה תהיה כאן‭."‬ כשהגעתי לפריז בחרתי במלון הקרוב ביותר למגוריו, ומיד כתבתי מכתב נוסף ושמתי בתיבת הדואר שלו. הודעתי בו "מתי ואיפה" ורשמתי את מספר הטלפון בחדרי. דהרתי חזרה למלון אחרי שקניתי בקבוק (ג'ין) בתקווה קלושה, אך נמרצת, שהאל הנעלם יקרא את תחינתי ויענני. נשארתי כמה שעות ליד התיבה, לוודא שהוא (הלוואי) ירד לאסוף את הדואר. את סוזן, אשתו, הכרתי מתצלומים, וכמו ב"אמיל והבלשים" עקבתי אחריה בדרכה לקנות קרואסונים, לה ולסאם, ובעיקר כדי לוודא שלא תשכח לאסוף את הדואר בדרכה הביתה. מהמבט הזועף ששלחה בי הסקתי שטכניקת המעקב שלי הייתה קצת מסורבלת. לאחר 36 שעות שתויות, הטלפון צילצל בחדרי, וקול גבוה, עדין ואדיב אמר: "ת'יס איז סמואל בקט ספיקינג‭."‬ נבצר ממנו, התנצל, לראות אותי מחמת בריאותו הרופפת.

 

גם שנה אחרי כן לא התראינו. אבל "גודו" בכל זאת הגיע אלי. הרי בקט קרא לאסטרגון, בגרסה מוקדמת של "מחכים לגודו‭,"‬ בשם "לוי‭."‬ אגב, משאל שערך "טיימס" קבע ש"מחכים לגודו" הוא המחזה החשוב ביותר במאה העשרים.

 

לכתוב יותר על פחות

"יצירתי‭,"‬ אמר בקט, "היא עניין של קולות יסודיים‭."‬ ובאמת יצירותיו עתירות תובנה על המצב האנושי הדווי בצד הומור חריף, כי "אין דבר מצחיק יותר מאומללות‭."‬ בתיאטרון, ברדיו, בקולנוע ובטלוויזיה היה בקט חדשן מעמיק, אם כי המדיום לעולם אינו המסר שלו, אלא כלי המשתלב באמירה. לכן הוא הקפיד על הוראות הבימוי לא פחות מאשר על הטקסט המדובר. החלל, התנועה, התלבושת והתאורה במחזותיו, הם חללי הגוף, הנפש והרוח האנושיים. הבמה הבקטיאנית היא קופסה שחורה, יד ושם לתאונת טיסה תיאטרונית פנימית.

 

מבחינת המתרגם, בקט מאתגר ככותב שכל שורה שלו מהוקצעת, לעיתים ממושקלת ורוויה מצלולים ודימויים. כדאי למתרגם להכיר לא רק את הנוסחים - לעיתים שונים - הצרפתי והאנגלי

של יצירותיו, שתירגמן בעצמו, אלא גם את התרגום הגרמני, בפיקוחו הלא נורא צמוד. כתיבתו עתירה הרמזים לקלאסיקונים כמו דנטה, וירגיליוס, שקספיר, התנ"ך והברית החדשה. הסגנון הבקטיאני מובהק. כמו תיבה או שתיים כלשהן ביצירה של מוצרט או עשרה סנטימטרים מרובעים בציור של רמברנדט, הוא קל לזיהוי.

 

בשונה מחברו הבוגר ג'יימס ג'ויס הבארוקי־שופע - בקט מינימליסט קיצוני, אך נע בגמישות מרהיבה בין משלבי לשון גבוהים ונמוכים. ביצירותיו המאוחרות, אני מודה, הוא מעורר השתאות על יכולתו המופלאה לכתוב "יותר על פחות" ועל חידושי המילים שלו: "הלאה. לומר הלאה. שייאמר הלאה. איכשהו הלאה. עד אינאיך הלאה. נאמר אינאיך הלאה" ‭")‬הו רעתה‭,"‬ "אינאיך הלאה‭,"‬ הקיבוץ המאוחד ‭.(1997‬

 

סמוך לחג המולד ב־1989 התעוררתי מחלום. בקט הופיע לי אפל וקרוב מאוד ונעלם. סיפרתי את החלום בתחושה שקרה לו משהו. יומיים לאחר מכן ראיתי, במקרה, בטלוויזיה, קריין שהודיע על מותו יומיים קודם. קרוביו, סיפר, רצו להימנע מלוויה גדולה מדי. אני מניח שרוחו של בקט יצאה למסע פרידה ופקדה גם אותי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סמואל בקט על עטיפת ספרו על פרוסט
עטיפת ספר
לאתר ההטבות
מומלצים