דוקטור אמא: מי מכיר אותם יותר ממני?

רותי קודחת מחום. מתחילת הלילה אנחנו במשמרות בלתי מתוכננות, תורנות מול מיטת הפעוטה החולה. "החום לא יורד", הדיווח שהגיע אלי בשתיים וחצי לפנות בוקר, אילץ אותי לוותר על תחרות ה"מי ער יותר עם התינוק" ולשלוף את עצמי בכוח מן המיטה. עכשיו התורנות שלי.

אני עייפה, אבל עזבו את העייפות שלי, כשילד חולה, אנחנו האמהות דוחקות כל תחושה גופנית הצידה ולא מסוגלות לישון. "היא הקיאה את כל התה שהכנת לה", הפרטנר עמד שם, קצת חסר אונים, ורותי רק שלחה בי מבט שעורר בי רחמים. עיניה זגוגיות, הגוף הקטן שלה בוער.

"מה יהיה?" שאלתי בייאוש. היום בקרתי את הרופא פעמיים, בבוקר ובערב. היא הדאיגה אותי מאוד. "זה ויראלי", קבע רופא הילדים המחליף באופן חד משמעי. נאנחתי. הרופא הקבוע שלנו בחופשה.

אתה לא מכיר אותה, רציתי להגיד לו. זה לא ויראלי! הלב שלי אמר לי שזה לא ויראלי. לא למדתי אפילו שעה בבית ספר לרפואה, אבל משהו לחש לי שאני צודקת. "האם אתה מאמין באינטואיציה של אמהות?" שאלתי את הרופא הצעיר שמולי.

והוא רק חייך ותנועת ידו אמרה ביטול. אינטואיציה לחוד, ובדיקת רופא לחוד. הוא מאמין במה שעיניו רואות, ולא מה שמסתתר בקודקודן של אמהות. "אני מכירה את הילדה שלי. זו לא ילדה ראשונה ויש לי הרושם שיש לה דלקת או כל משהו חמור מווירוס", התחלתי לומר. האחות הזעיקה אותו לחדר האחיות, ואני רק עקבתי אחר דמותו המתרחקת. זה מה שחסר לי עכשיו. לדלוק אחרי הרופא עם מגש מלא אינטואיציות. 

"הרופא בדק אותה, לא?"

עכשיו, בשעת לילה מאוחרת, אני אפופה חרדות. לא מתרגלים למציאות של ילד קודח מחום ולא מתייחסים אליה בשיוויון נפש, גם אם זה ילדך התשיעי. "תפסיקי להיות בחרדה", הפרטנר ניסה להרגיע אותי. "הרופא בדק אותה, לא?"

שוב אנחה. הפעם אני כוללת בה את הכאב על סדרי הבית המשתנים. כשילד חולה, המאזן בבית משתנה באחת. "הייתי רוצה מאוד לעזור לך לקשט את המחברת, אבל רותי תופסת לי את שתי הידיים כבר שעות", אמרתי לבנות שבאו לבקש עזרה בשיעורי הבית.

"אמא, מה אוכלים לארוחת ערב?"

"לא יודעת. רותי חולה. שימי, אתם בוגרים מספיק. אני סומכת עליכם שתכינו משהו לבד". ו"התכינו משהו" הזה עולה לי במטבח הפוך, ושוב אני שואלת את עצמי עד כמה לתת להם עצמאות...

אבל לא אכפת לי שהרצפה צבעונית, והכיור מלא, וחצאי מלפפונים פזורים על השולחן לצד פיסות חביתה חרוכות. רותי חולה! "אני לוקחת אותה לרופא שוב!" הפרטנר נדבק בחרדות שלי. "בוא ביחד נסיים מקלחות במהירות ונשכיב את כולם לישון".

הילדים הבינו את המצב, ריחמו על אחותם הפעוטה המייבבת-קודחת ושיתפו פעולה.

"היא סובלת ממשהו ויראלי!" התשובה החוזרת.

"זה לא נראה לי ויראלי. תבדוק אותה שוב", התחננתי.

"אין טעם", פסק הרופא. "את רוצה שאחליט סתם כך שזו דלקת ואתן לה אנטיביוטיקה?"

לחדר מיון

ועכשיו, באמצע הלילה, מול ילדה קודחת ובוכה, התחשק לי לפתוח את ארון התרופות ולשלוף משם את המוקסיפן. התאפקתי.

הילדה כבר קיבלה את כל קומבינציית התרופות להורדת חום בסירופ ובנרות וכאילו כלום! החום לא יורד. הכנסתי אותה לאמבטיה מלאה במים פושרים והחום בעינו. רטיות חומץ על כפות הרגליים, תה קמומיל ותרופות סבתא נוספות. החום יורד במעלה עד שתיים, וכעבור שעה מטפס שוב.

"לחדר מיון", שמעתי את עצמי קובעת עובדה. בדרך כלל החלוקה בינינו ברורה: מיון, אשפוז, וכל דבר הכרוך בבית חולים מוטל על כתפיו. אני מעדיפה להישאר ולהיות עם הילדים שבבית, שלא ירגישו עזובים. הפעם הרגשתי שאני צריכה ללכת. רותי זקוקה לאמא שלה. אבא ישאר לשמור על הילדים שבבית ויוציא אותם ללימודים.

שלושה ימים של חום, ואני מותשת. שכחתי אפילו לעדכן את העורך שאני בחופשת מחלה בלתי מתוכננת. החרדות שאוחזות אותנו מול ילד חולה מגמדות את שאר מטלות החיים.

רופאת ילדים מקסימה וחיננית קיבלה אותנו בחיוך. לי לא נותר כבר כוח להזיז את שרירי הפנים מול גניחותיה של רותי שהפחידו אותי. עכשיו אפילו לא היה לה כבר כוח לבכות. הבדיקה החיצונית לא העלתה כל ממצא.

"זה כנראה ויראלי!"

"זה לא ויראלי", אמרתי לה. "אני מרגישה את זה".

הרופאה התבוננה בי בריכוז: "אני סומכת על אינטואיציה של האמהות ובטח אמהות עם ניסיון", כמעט חבקתי אותה. הנה, יש נפש בעולם שמבינה לנפשי! הרגשתי כמו אסיר שזועק על חפותו והנה קם שופט וקובע שנכון, הוא יודע על מה הוא מדבר. "נערוך בדיקות ונדע", היא קבעה.

צילום החזה הראה על דלקת ריאות חריפה. מה שלא שמעו בסטטוסקופ ולא העלו בבדיקה חיצונית - גילה הרנטגן. "אנטיביוטיקה דרך הוריד", הודיעה הרופאה.

כעבור מספר שעות החום ירד, ורותי התחילה לחייך. הלב שלי חזר למקומו.

"אני מעדיפה להשתחרר ולתת לה אנטיביוטיקה בבית. אם יש צורך, אבוא למרפאה המקומית שלוש פעמים ביום כדי לקבל דרך הוריד", ביקשתי מהרופאה. קצת הפחיד אותי להשאיר את רותי במחלקה עמוסה בחיידקים.

"היא כבר מרגישה יותר טוב", הרופאה הסכימה לבקשתי בתוספת אזהרה שאם החום שוב יעלה, נחזור לחדר המיון באופן מידי.

"תעשי סדר בראש של האמא"

"הביתה", הפרטנר שהגיע סיים להסדיר את הניירת המשרדית. הרמתי את רותי על הידיים וחיבקתי אותה בשימחה.

בבית, חיכתה לי תיבת הדואר האלקטרוני, עמוסה מתמיד. מייל מעורכת נשלח מספר פעמים עם סימנים אדומים. היא מבקשת ממני לכתוב עצות לגבי הלבשת ילדים בחורף. "תעשי סדר בראש של האמא המבולבלת שמסתכלת על השמיים המעוננים ומרגישה שקצת קר בחוץ, ומול שלל עצות הסבתא והדודה", כתבה.

רותי ישנה עמוקות בעגלה לצדי, נושמת בהקלה. העברתי במוחי את כל הכללים של הלבשת שכבות דקות במקום שכבה אחת עבה ועוד ועוד, אבל כשאצבעותי נגעו במקלדת, הן רשמו את העצה הבאה:

"האינטואיציה האימהית טבועה אצל כל אחת מאיתנו. בואו ניתן לה קרדיט!"

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.