שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    זה שוב אותו הרטט

    חנוך לוין חוזר לבמה עם "הרטיטי את לבי", מחזה יוצא דופן, שכתיבתו הושלמה בשנה האחרונה לפני מותו. רמי ברוך מספר על מחזאי גדול שהנוכחות שלו מסרבת להרפות

     

    בכל מוצאי שבת בשמונה בדיוק בא לַמקָה, שופט-שאינו-שופט, תחת חלונה של לָלָלָלָה, אהובתו הבלתי מושגת. היא, זמרת שהעולם הגדול מחכה לה באופק או אולי מלצרית במשמרת לילה במסעדה קטנה בדרום העיר. יש לה חלומות שלא יתגשמו אולי בגלל היבלת שלא מאפשרת לה להגיע לטונים הנמוכים. הוא, יש לו את הציפייה מתחת לחלון כמו חוק טבע, כמו השמש שזורחת. הוא מחכה ברעדת לב וימשיך לחכות.

     

    לַמקָה ולָלָלָלָה הם גיבורי "הרטיטי את לבי", מחזה מתוך עזבונו של המחזאי חנוך לוין שמוצג לראשונה על במת תיאטרון הקאמרי בימים אלה.

    באופן נוגע ללב מחטט לוין דווקא במחזה זה, שנוסחו הסופי הושלם בשנת חייו האחרונה, בפצעי האהבה טורפת החושים וההיגיון.

     

    "ועל השאלה למה היא, אענה לך: היא, ורק היא", אומר גיבורו האנטי-גיבור של המחזה, "למַראֶהָ אני רוטט, למַראֶהָ אני אבוד. איך כל העולם המטומטם לא רואה שאין אחרת מִבִלעָדֶיהָ". בפיוט הלויני המושחז הוא מציג את פניה מלאות היגון המפואר של האהבה, את הרע הכל כך טוב הזה שהופך שוב ושוב בחייהם של הדמויות. "למה כל מי שרק עבר על פנייך כבר נגע בך וחיבק אותך ורק אני לא? למה לא אני? מה אין בי?" שואל האוהב ביאוש שאי אפשר לחמול.

     

    "נדמה לי שיש במחזה הזה של לוין משהו קצת יותר מרוכך", אומר השחקן רמי ברוך שמגלם את דמותו של למקה, "יש בו הרבה מאוד אמפתיה לאנשים שנותנים את עצמם".

     

    לברוך, ששיחק בעבר בלא מעט מחזות של לוין בהן ב"זונה מאוהיו" בבימויו של לוין, "יעקובי וליידנטל" בבימויו של יוסף כרמון, "רווקים ורווקות" בבימויו של אלדד זיו ו"קרום" בבימויו של מיקי גורביץ', יש מקור להשוואה. "למקה הולך עד הסוף עם האהבה שלו ומבחינה זו, בניגוד לדמויות אחרות של לוין, הוא לא משחק משחקים. אני חושב שחנוך הביא לידי ביטוי באופן הכתיבה את ההערצה שלו לנכונות של למקה ללכת עד הסוף ולהתבזות, אם נדרש, למען האהבה. לעומת דמויות אחרות, שמגיעות לסף ייאוש, למקה ממשיך להאמין ולא מאבד תקווה. יש במחזה הזה התבוננות משתהה מול הנכונות להקרבה שקיימת רק באהבות מאוד גדולות".

     

    זה קשור אולי לזמן הכתיבה הקצוב שנשאר לו?

     

    "אני לא יודע. אני יכול לומר שהוא כתוב כאילו שחנוך ביקש להגן על הגיבור שלו מפני העולם האמיתי. הוא מקיים אותו בבועה של חלום. לנו, האנשים הרגילים שחיים במציאות, אין ברירה אלא להתפכח. במחזה, הוא נאחז בחלום".


    הכינורות. ג'טה מונטה, גדי יגיל, רמי ברוך ומירב גרובר (צילום: גדי דגון)

     

    למרות שהוא מוקף בחברו פשוניאק (גדי יגיל) הרציונליסט ובאשתו ככה-ככה (ג'טה מונטה) שעושה לו את המוות ומעדיפה שינה על פני החיים, למקה מסרב להיכנע למציאות. "בכל אחד מאתנו יש קצת למקה מאוהב ופשוניאק שאומר לו: 'עזוב אותך, היא לא תהיה שלך'. שני הקולות האלה נמצאים בתוכנו במקביל", אומר ברוך, "למקה בחר שלא להקשיב לקול השני. הוא מקדיש את חייו להמתנה".

     

    חנוך, אנא סלח

    כתיבת המחזה לא הושלמה על ידי לוין והוא נערך לאחר מותו. ההחלטה לתת לו חיים על הבמה היתה לא קלה. "השיקולים של מי שהחליט להוציא את זה לאור היו שלמרות שחנוך איננו, כדאי שאנשים יכירו וייחשפו לחומר הזה. זו שאלה טובה, האם להשאיר את זה במגרה או להוציא את זה החוצה. נדמה לי שכדאי היה שהוא ייצא. עכשיו אני מרגיש קצת כמו כשקוברים את המת ולפני שמורידים אותו לבור מבקשים את סליחתו במידה וחטאנו בדברים שעשינו ללא כוונה. אז חנוך, אנא סלח. הכל היה מכוונות טובות ונעשה מתוך הערצה וכבוד".

     

    היה קשה להתנער מהנוכחות של לוין? וללכת ביחד עם הבמאי אודי בן משה הלאה?

     

    "אני חייב לומר שבמהלך החזרות הרגשתי את לוין יושב לי על הכתפיים. אם בהפקה של 'יאקיש ופופצ'ה' שמציגה בתיאטרון גשר ביקשו לעשות לוין קצת אחרת, אני חושב שאנחנו חיפשנו בדיוק באזורים שבו הוא היה קודח. הרגשתי שאנחנו מדברים באותה השפה ובקוד הלויני.

     

    "זה מזכיר לי מפגש עם במאית אנגליה שהגיעה לישראל וראתה הפקה שקספירית שהעלנו. היא נרעשה מהפרשנות ואמרה שהיא מקנאה בחופש שלקחנו לעצמנו. אני חושב שצריך זמן בכדי שאנחנו, שהכרנו אותו, נשתחרר מהתפיסה התיאטרונית ומהנוכחות שלו. כל מי שעבד איתו יודע שלוין היה בא לכל הצגה וגם כעת הוא יושב באולם, מביע דעה וגורם לנו להרגיש מיד מה שייך ומה לא. היתה לו מערכת תגובה שמיד ראית על הפנים שלו כשהוא אוהב. אני בהחלט רואה אותו ומקשיב לו".


    ברוך. התבוננות משתהה מול הנכונות להקרבה (צילום: גדי דגון)

     

    איך היתה העבודה עם אודי בן משה?

     

    "זו היתה חוויה גדולה ביותר. הוא הקסים אותי. מהרגע הראשון הרגשתי שאנחנו מדברים באותה השפה ושהדלתות ביננו פתוחות. אמרנו הכל, דיברנו על הכל, החלפנו דעות, התייעצנו. הרגשתי שיש לי על מי להישען וזה כיף אדיר לעבוד עם אדם שאוהב תיאטרון ומסור לו כמו אודי. זו היתה חווית חיפוש עמוקה ותובענית. צריך לשנס איתו מותניים".

     

    מה עושה את החומרים הלויניים כל כך אטרקטיביים לשחקן?

     

    "זו התובענות. הצגה של לוין תובעת מהשחקנים שלו טוטאליות ואני מדבר על רגש ועל יכולת להתבונן עם עין שלישית על הדמות ולהשתמש בטכניקות צ'פליניות. אני מזהה בדמויות שלו סוג של ליצן.

    אני חושב שבמחזות של לוין יש את הצורך במה שברכט כינה 'שיטת הניכור', כלומר עבודה מתוך ריחוק ומצד שני עמוק אל תוך הרגש. שילוב כל המערכות האלה הוא אתגר עצום ויש כמובן את הקשב הדרוש ללירית שהוא כתב. למחזות של לוין יש מוזיקה פנימית. הטקסט שלו מתנגן באינטונציות שמיד ניתן להבחין כשאתה פוגע או כשאתה מזייף. כשזה לא עובד, אתה יודע שמשהו מהמרכיבים לא במקום".

     

    אז שחקנים הם כלי הנגינה במחזות של לוין.

     

    "בואי נגיד שאם אתה הכינור אצל לוין, כדאי שתהיה סטרדיבריוס כדי שהצליל הנכון יופק ממך. להגיע לזה זו חתיכת משימה. אבל הטקסטים האלה מנצחים את הזמן. לוין איננו אבל הוא יותר מדי קלאסי בכדי שאפשר יהיה להניח לו. אני משער שכשיפסיקו להתגלות מחזות חדשים שלו, ניאלץ להסתפק ב-50 המחזות שהוא השאיר מאחור, וגם זו נחמה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוין. יושב על הכתפיים
    צילום: אפי שריר
    לאתר ההטבות
    מומלצים