אמינותו של קורבן
אם היה היועץ המשפטי לממשלה בוחן את עדויות המתלוננות בפרשת קצב לאור הידוע על הפגיעה הנפשית של קורבנות עבירות מין - האם גם אז היה קובע שהן אינן אמינות?
כשבית משפט מנסה להגיע לחקר האמת, תמיד יהיה פער בין העובדות כפי שהתרחשו במציאות לבין התמונה שרואים השופטים. הפער נובע מעצם העובדה שהאירוע שבו דנים הסתיים זה מכבר, ואלה שחוקרים אותו לא היו שם בזמן התרחשותו. בתי המשפט שואפים, כמובן, לגשר על פער זה ככל שניתן.
כאשר בוחנים עדויות של נפגעי תקיפה מינית, חייבים להתייחס לפגיעה הנפשית של הקורבן, שכן אותותיה ניכרים גם בעדות עצמה. מסיבה זו נעזרים בתי המשפט פעמים רבות בחוות דעת מומחה מתחום בריאות הנפש המסייעת בהבנת העדות.
במסגרת העתירה לבג"ץ בעניין עסקת הטיעון בפרשת קצב, הגשתי את תצהירה של פסיכולוגית קלינית, מנהלת המרכז לטיפול בטראומה מינית באיכילוב, ד"ר צביה זליגמן, שבו היא מבהירה כי תופעות רבות שהתגלו בעדויותיהן של המתלוננות נגד קצב אופייניות לקורבנות תקיפה מינית בכלל, ולפגיעה מינית במסגרת יחסי מרות בפרט. על פי חוות הדעת של הפסיכולוגית, חומר הראיות מציג תופעות ותסמינים פוסט-טראומטיים מוכרים וידועים, שאינם מקעקעים את אמינות הנפגעות, אלא מחזקים אותה.
מבלי להיכנס לפרטים חסויים, בחוות הדעת ניתנים הסברים מתחום בריאות הנפש לתופעות רבות אותן הגדיר היועץ המשפטי לממשלה כ"קשיים ראייתיים" בעדויות המתלוננות. אין לי ספק שבמטרה להבין עדות של קורבן עבירות מין חייבים להרכיב את המשקפיים המתאימות – כאלה שמאפשרות הבנה וכניסה לעולמן הנפשי הפגוע. או אז הופכות רבות מ"הסתירות" ו"התמיהות" בעדות למרכיבים קוהרנטיים וברורים של קורבן פגיעה מינית.
כך, לשם המחשה, המחקר והניסיון הקליני בתחום הטראומה הנפשית מלמד כי לקורבן של תקיפה מינית קשה מאוד לשמור על רצף כרונולוגי ברור בעת מתן עדותו, בשל הקושי הרגשי שהוא חווה בסיטואציה של חקירה. בנוסף, החוויה הטראומטית אינה נרשמת בזיכרון בדומה לחוויה נורמלית, משום שבעת התקיפה קיימת הצפה רגשית שאינה מאפשרת לקדד את האינפורמציה בצורה מילולית רגילה כמו בחוויה נורמלית. מוכרת היטב גם התופעה שהקורבן נמנע (או נמנעת) במשך שנים ארוכות מלחשוף, אפילו לקרובים לו ביותר, את "הסוד" הנורא. תופעה שכיחה, מוכרת ואופיינית זו, המוגדרת בקרב מומחי בריאות הנפש כהשלכה פוסט-טראומטית המשולבת עם הבושה והאשמה החברתיות המוטמעות ביחס לפגיעה המינית, בוודאי שאינה צריכה להיזקף לחובתן של המתלוננות כ"קושי ראייתי". קיימות תופעות רבות נוספות, כמו עדות מקוטעת או אמנזיה (שכחה) של פרטים מהאירוע, שהן תופעות פוסט-טראומטיות מובהקות, המתועדות בספרות המחקרית והקלינית.
בדיוק מסיבות אלה התחילו בתי המשפט לגלות בשנים האחרונות נכונות להכיר במאפיינים המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות בעדויות. הם מכירים בטראומות נפשיות מכבידות המשפיעות על הודאותיהם של נפגעים במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט, ונוטים לתת אמון בעדויות של מתלוננות חרף קיומם של "חללים מסוימים" או "פרשיות סתומות". משום כך אף נקבע כי העלאת חשד מיידי נגד כל סתירה ותמיהה שמעורר חומר הראיות, המתאים למצבים ולעדים רבים, מעורר קושי ביחס לעדויותיהם של נפגעי ונפגעות עבירות מין.
מסיבות אלה היה על היועץ המשפטי לממשלה, בעת שקבע את מידת מהימנות עדויותיהן של המתלוננות בפרשת קצב במטרה להתחקות אחר "הסיכוי הסביר להרשעה", לבחון את הראיות בהקשר של הפגיעה הנפשית, בדיוק כפי שבית משפט היה בוחן עדויות אלו במסגרת ההליך הפלילי. ההימנעות מלעשות כן מהווה טעות יסודית.
עו"ד דפנה הולץ לכנר, מומחית למשפט מנהלי, מייצגת את איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בעתירה בפרשת קצב
עו"ד דפנה הולץ לכנר
מומלצים
