שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מילה של כבוד

    הצלם האמריקני נורמן גרשמן ביקש לתת פנים לעשרות משפחות מוסלמיות באלבניה שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה ולשבור את הדימוי החד-ממדי של האיסלם בצל הטרור

    בימים אלה מציג מוזיאון "יד ושם" בירושלים תערוכת דיוקנאות של הצלם האמריקני נורמן גרשמן שמציגה את פניה האחרות של אלבניה. התערוכה "בסה – מילה של כבוד" מספרת דרך תמונות וכתבי עדויות את סיפורם של מוסלמים אלבנים שאחראים להצלתם של יהודים בתקופת המלחמה. "לא הרבה אנשים שמעו על הסיפור האלבני ואחת הסיבות היא שאחרי מלחמת העולם השנייה ולאורך כל התקופה הקומוניסטית, אלבניה היתה סגורה ומסוגרת בפני העולם. כל קשר עם העולם החיצון נותק ולמעשה רק אחרי מותו של הרודן אנבר הושה, החל לזרום מידע על הנעשה בה", אומר גרשמן שנחשף לנושא במקרה. "כשהבנתי שמדובר במוסלמים שהצילו יהודים היה לי ברור שאני חייב לעשות את זה", הוא מספר. ארבע שנים של תחקירים ונסיעות תכופות לאלבניה הולידו פרויקט שהפך לאחד המסעות המרתקים בחייו של הצלם האמריקני.

     


    אידף פילקו אוחז בתצלום אביו, ניאזי. "אבי היה מוסלמי אדוק שתכנן מסגדים באלבניה. בזמן המלחמה הוריי סיפקו מחסה במשך שנה  למשפחה יהודית שחיפשה מקלט אחרי ליל הבדולח. אבי הוצא להורג על ידי הקומוניסטים" (צילום נורמן גרשמן)

     

    מאז ומעולם היתה אלבניה מדינה קטנה השוכנת בבלקן לחוף הים האדריאטי, ארץ מעבר ליהודים. כבר בתקופת האימפריה הרומית נמצאו עדויות לקהילה יהודית מצומצמת שישבה בחלקה הצפוני של המדינה ומאוחר יותר, בעקבות האינקוויזיציה הספרדית ותחת השלטון העותמני, מצאו בה יהודים מהגרים מפלט. ערב מלחמת העולם השנייה נהרו לאלבניה מכל מדינות אירופה מאות יהודים שברחו מהמשטר הנאצי. רבים מהם הוסתרו במהלך פלישת הכוחות האיטלקים והגרמנים על ידי משפחות מוסלמיות, שעם הקמת מדינת ישראל זכו, בחלקם, להכרה כחסידי אומות עולם. סיפורה של אלבניה בהקשר היהודי כמעט ולא סופר, זאת למרות שמדובר באחת המדינות הבודדות באירופה שסירבה מערכתית להעביר לידי הגרמנים רשימות של תושביה היהודים. אלבניה היתה בנוסף המדינה היחידה באירופה שלאחר המלחמה מספר היהודים שבה כמעט והוכפל.

     

    "הכל התחיל ברשימה של 35 משפחות אלבניות שקיבלתי ממרדכי פלדיאל, ראש התכנית של חסידי אומות עולם ביד ושם לפני ארבע שנים", מספר גרשמן, "זה מפתיע, אבל גם לאנשי המוזיאון לא היה מושג שמדובר במוסלמים. יצרתי קשר עם ארגון הידידות אלבניה-ישראל וארגון מקביל באלבניה שממנו קיבלתי עוד שמות ועוד כתובות של משפחות שהצילו יהודים ולא זכו להכרה".

     


    בכארייה בוריצ'י. "לאף אחד אסור היה לדעת שהם יהודים. הצגנו אותם כקרובים שבאו ממחוז אחר. למה הסתרנו משפחה יהודית? מובן מאליו. היינו משפחה אחת" (צילום: נרמן גרשמן)

     

    על מנת לצאת למסע מסוג זה שנפרש על שנים צריך יותר מדחף. מה הניע אותך לנסוע לאלבניה?

     

    "טוב, ברור מאליו שאני יהודי, אבל במשך שנים למדתי את התורה הסופית שהיא צדו המיסטי של האיסלם. כשאני חושב על האיסלם אני חושב על היופי, על מחול, מוזיקה ושירה ועולם שלם של תרבות. זה מכלול עצום של דברים. היום נדמה שהאיסלם מתקשר אסוציאטיבית אך ורק לטרור. זה הפך לפרנויה ואני מתקשה מאוד לקבל את זה. בלתי נסבל בעיני שהדבר הראשון שאנשים חושבים עליו כשהם שומעים את המילה 'מוסלמי' זה טרוריסט. זה מזכיר לי את תקופת מקרתי שבה אנשים היו משוכנעים שמתחת לכל מיטה מתחבא קומוניסט".

     


    חמיד וג'מל וסלי. "הורינו היו מוסלמים האמינו שכל דפיקה בדלת היא ברכה מאלוהים. כל האנשים הם מאלוהים. הבסה קיימת בכל נשמה אלבנית". (צילום: נורמן גרשמן)  

     

    אז למעשה רצית לשבור את התדמית דרך הדימוי?

     

    "אפשר לומר. אבל קודם היתה הסקרנות. זה עניין אחד לשבת בארכיונים ולקרוא עדויות וזה עניין אחר לגמרי לפגוש את האנשים האלה שזה בדיוק מה שעשיתי. פגשתי אותם, שמעתי את הסיפורים שלהם וצילמתי. תראי, צילמתי הרבה מאוד באיחוד הסובייטי ובקובה בזמנים שמערכת היחסים של המדינות הללו היו עכורים מאוד. נסעתי לשם מתוך רצון לתת פנים לאנשים האלה. עניין אותי לדעת מיהם לעזאזל. גם כאן זה דומה".

     

    הדבר הנכון לעשות

    גרשמן ארז ציוד צילום ויצא למסע חיפושים במדינה שלא הכיר קודם לכן. המפגשים נמשכו שעות ובמהלכם ניסה למצוא תשובות לשאלה שהעסיקה אותו יותר מכל: מדוע הצלתם יהודים, זרים שלא הכרתם? חלק מהתשובות הובילו אותו אל המילה "בֵסָה", קוד הכבוד שמהווה עד היום את הקוד האתי הגבוה ביותר בחברה האלבנית. בֵסָה משמעו לקיים הבטחה ואדם המקיים אותה הינו אדם העומד בדברתו. "זה לא היה אקט מחתרתי, זו היתה הבנה קולקטיבית שזה המעשה הנכון לעשות", הוא אומר.

     

    אחד הרגעים המרגשים במסע הארוך של גרשמן לאלבניה היה המפגש עם הבאבא, מנהיג הבקשטי, פלג קטן של שיעים ליברליים שמרכזם בטראנה שבאלבניה. "הבאבא סיפר לי שמקורות התנועה, הנחשבת לליברלית מכל נגזרות האיסלם, הולכים אחורה עד לאימאם עלי, שהיה בן דודו וחותנו של הנביא מוחמד", מספר גרשמן, "בזמן הכיבוש הנאצי עמד בראש ממשלת אלבניה מהדי פראשרי, חבר בזרם הבקטשי שסרב למסור שמות של יהודים לידי הכובשים הנאצים. הוא ביקש מכל נתיניו לתת מחסה ליהודים אזרחים או פליטים".

     


    והיבי ובחרי חוטי. "ביתנו היה מקלט לילדה יהודייה. היא היתה בת 18 ושמה היה קשלה בכר. המפשחה ברחה ממעצר. הנאצים איימו להרוג אותם בניסיון להוציא מהם את מקום מחבוא הזהב של המשפחה" (צילום: נורמן גרשמן)

     

    ערב מלחמת העולם השנייה היו 45% מכלל המוסלמים באלבני שייכים לזרם הבקטשי. פראשרי, כך על פי סיפורו של הבאבא, נתן הוראה ברורה: ילדי היהודים יישנו עם ילדיכם. כולנו נאכלו מאותה הצלחת את אותו האוכל ונחיה כמשפחה אחת. "אנחנו הבקטשים רואים את אלוהים בכל אחד ובכל מקום", אמר הבאבא לגרשמן, "אין אלוהים מלבד אלוהים והוא מצוי בכל. אין מקום לאפליה כיוון שכולנו שווים בפני האלוהים. אלוהים הוא היופי והיופי הוא האלוהים".

     


    באקיר קאוקיה. "תמיד הייתי מוסלמי אדוק. במהלך שנות הקומוניזם כל מוסדות האל נסגרו, אך לא הלב. לא עשיתי דבר מיוחד. כל היהודים היו אחינו" (צילום: נורמן גרשמן)

     

    למרות שצילם עשרות משפחות באלבניה, בתערוכה בירושלים יוצגו רק 17 פורטרטים.

    "זו החלטה של המוזיאון לתלות בתערוכה רק את הפורטרטים של המשפחות שהוכרו כחסידי אומות עולם", הוא אומר ומוסיף, "לצד התמונות שהוגדלו יוקרן גם סרט שהפקתי שמספר את סיפוריהם של משפחות נוספות שלא זכו וככל הנראה לא יזכו להכרה, כיוון שאין מי שייתן עליהן עדות אישית". לצד התמונות והסרט ייערך באירוע הפתיחה של התערוכה מפגש ראשוני בין ניצולים למצילים, חלקם מגיעים לראשונה לישראל.

     

    זה הישג גדול להצליח להפגיש בין שני הקצוות בירושלים.

     

    "זה המקצוע שלי, אני 'צייד ראשים', אני מוצא אנשים ומצלם אותם. יש סיפור אחד שנחרת בזכרוני במיוחד, סיפור שהתרחש באזור ההררי של צפון אלבניה. באמצע שום מקום היתה ועדונה חנות קטנה. יום אחד במהלך המלחמה הגיעה למקום משאית עם עובדי כפייה של אסירים אלבנים. ביניהם היה יהודי אחד שאמורים היו להוציא אותו להורג. המשאית עצרה ובעל החנות, עלי, הזמין את החיילים הנאצים להיכנס. הוא השקה אותם וכשהם היו שיכורים לחלוטין הוא העביר לנער היהודי פתק ובו הורה לו לרוץ ולהתחבא ביער. כשהנאצים גילו שהוא נעלם, הם השתוללו. הם איימו להרוג את עלי ואת הכפר שבו חי אבל בסופו של דבר הסתלקו. עלי מצא את הנער היהודי והחביא אותו אצלו במשך שנתיים. בסוף המלחמה הנער עזב את אלבניה והיגר למקסיקו. כיום הוא בן 80 והוא מגיע לישראל לפגוש את הבן של עלי".

     

    התמונות שלך לא רק מתעדות אלא גם מחברות את חלקי הפאזל.

     

    "התמונות שלי מספרות את הסיפור. הפורטרטים האלה מדברים בעד עצמם". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    הפנים והשמות
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים