לֶךְ-לְךָ אל הארץ אשר אראך
אנשי האמונה של ראש-פינה, זכר הבן שנהרג בלבנון עם חבריו כשהגן על בית הוריו והנוף שאהב, שיחה מפתיעה בפתיחותה עם חבורת אברכים צעירים - ולילות סוערים בדיר כבשים. יואל שרון מתגלגל בכבישי הגליל העליון, ומסכם שבוע רביעי לחיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
אחרי שבוע רווי רגשות ודמעות בתל חי ובכפר גלעדי, החלטתי לקחת פסק זמן. המשכתי בדרכי, מטפס לעבר הרי הגליל העליון. את הלילות עשינו בדיר כבשים על פסגת הרי נפתלי, שם היינו לרועי צאן לרגע. ביקרנו בכפרים, בקיבוצים, בכפרים ערביים ובפינות נוף קסומות - ופגשנו נוער מדהים במכינה הקדם צבאית במעיין ברוך, שם מרצה חברי לנשק, אחי, מיכה שלוי.
מצפה נמרוד, אל מול ראש-פינה: בשבילי תמיד תישאר תינוק. לראש-פינה שמורה בלבי פינה חמה. לפני 15 שנה חייתי בבית שכור המשקיף אל נחל ראש-פינה, ובהשראת המקום הפלגתי לימי העלייה הראשונה וראשית ההתיישבות. כתבתי תסריט על נפתלי הרץ אימבר, משורר התקווה, הבוהמיין הראשון בארץ ישראל, וחזרתי לרחוב שהיה מאוכלס בזמנו בעשרות ילדי פרחים. חלוצים, מהפכנים, פורצי מוסכמות והיפים, משום מה תמיד הולכים ביחד.
ברחוב העליון פגשתי את חזי שגב , איש ראש-פינה שחקר ותיעד את זיכרונות ותיקי המושבה, גיא אוני דאז, ועתה מדריך מטיילים בין בתיה ההיסטוריים. חזי הסכים ללוות אותנו בתנאי שנצטרף אליו לביקור בפסגה המשקיפה לראש-פינה, עמק החולה והחרמון. דיוושתי אחריו בסקרנות ובקושי רב בעלייה התלולה. נשימתי
נעתקה. "אשתי ואני החלטנו להקים כאן את 'מצפה נמרוד', גן הנצחה לבננו נמרוד שנהרג במלחמת לבנון השנייה", חזי הסביר. "זו תהיה עמדת תצפית לנופי הגליל והגולן ונקודת מוצא לטיולים. היא תכיל בתוכה הן את רוח המושבה והן את רוחו של נמרוד שאהב את הארץ כל-כך".
נחנקתי. אני לא מאמין שזה קורה שוב ושוב. גם כשאני מנסה לברוח מהשכול הדמעות רודפות אותי. פינות הנוף היפות ביותר בארץ הופכות לתצפיות 'על-שם', בתי הקברות הצבאיים שוכנים בחלקות היפות ביותר. לכל פיסטין יש שם שנתנו לו המתים.
נמרוד שגב ז"ל , דור רביעי במושבה, אמנם עבד בחברת היי-טק בתפקיד בכיר, אבל היה מחובר בכל נימי נפשו לשורשיו. כשהיה מגיע לבקר את הוריו בסופי השבוע, מלווה באשתו-אהובתו איריס ובנו הפעוט עומר, היה עוצר את המכונית, מביט בנוף ומקשיב לשכשוך המים כמהופנט. את הדרך הקצרה היה נוסע במהירות של פחות מקילומטר לשעה, נושם לתוכו לאט וביסודיות את המקום שבו גדל. הוא נהרג יחד עם חבריו כשהגן על בית הוריו, על הנוף שאהב. הטנק שלו ספג טיל נ"ט בעת שחיפה על טרקטורים שסללו ציר תנועה בכפר עייתה א-שאעב.
"חזי," אני מנסה לברור את המילים נוכח אביו, שמקדיש את ימיו לסיורים במושבה כדי לממן את הקמת המצפה לזכר בנו. "ספר לי על הגיוס של נמרוד."
"ברגע שהוא קיבל צו 8 הוא הלך ללא היסוס. הוא החל לארגן את תיק הבגדים כשאשתו חסמה בפניו את הארון ללא הצלחה. ביום השני לגיוס, תוך כדי ההכנות והזיווד של הטנק, הוא התקשר אליי וביקש שאביא לו מים. למרות זאת הוא התייבש ואושפז בבית החולים בצפת. כשהגעתי לבקר אותו ניצלתי את העובדה שהוא ישן, ישבתי לידו וליטפתי את ראשו. הוא התעורר ושאל 'אבא, מה אתה עושה?'. אמרתי לו שאני מלטף אותו, שבשבילי הוא תמיד יישאר תינוק.
"פתאום הוא זרק לי: 'אבא, מהמלחמה הזאת אני לא אחזור'. באופן אוטומטי עניתי לו: 'תכבה את הטלפון ותיעלם...'. 'אבא, ככה חינכת אותי?', הוא שאל. התביישתי. עד היום אני מתבייש ומצטער", חזי פורץ בבכי מאופק, קורע לב.
ראש-פינה: מכסה את הזבל של היומיום בדמיון שלי. אור הבוקר של ראשית חודש נובמבר מקרין נגוהות מרצדים על אבני הרחוב החלקות. אני נעצר ליד אחד הבתים המקושטים בשיחי גרניום, ושם לב שצילום שלו מופיע על הטי-שירט של חזי. "מי גר כאן?", חזי שואל-משיב. "לוליק, אריה אקשטיין, היפי מזדקן שתמיד צועק 'אל תאמינו לו, הוא שקרן' כשאני עובר ברחוב עם מטיילים". את הדלת פותח לנו איש מבוגר, קטן וכחוש, שיערו הלבן משתרבב מתחת לכובע מצחייה, מכנסי הג'ינס הדהויות שלו מרובבות בכתמי צבע. אי אפשר לטעות. האיש צייר.
"שלום ידידי," אני אומר לו, מנסה לרכך את המפגש.
"כמה זה יעלה לי עכשיו?" הוא משיב בחיוך ילדותי.
"מחיר מבצע. נעים מאוד, אני יואל."
"נגד מי אתה?"
"אני לא נגד אף אחד - רק בעד."
"אתה חייב למצוא דחוף מישהו נגד."
"למה?"
"כל-אחד צריך לידו מישהו שיהיה אשם."
"מי אתה, איש מצחיק?"
"אני חניך של יאנוש קורצ'ק. הייתי בבית היתומים שלו. אחר-כך הייתי החבר הראשון והיחיד שגירשו מקיבוץ עמיעד. אני טיפוס אנטי חברתי עם חוש עדר לא מפותח... מה לעשות, אני כנראה בדיחה פרטית של אלוהים."
לוליק נותן לי במתנה את ספר האגדות שכתב ושני ציורים שהדפיס על נייר עיתון בעזרת תבנית עץ. "רק אני עוד משתמש בטכניקה הזאת בעולם. אני מכסה את הזבל של היומיום בדמיון שלי. זה הסיכוי היחיד לחיות בעולם הזה", הוא מפרש. תודו שיש לא מעט חוכמה באיש המצחיק והמוזר הזה.
ראש-פינה: לֶךְ-לְךָ מארצך. לא יכולתי לעזוב את ראש פינה בלי לפגוש את חנה עדן, הנציגה הראשונה שלנו בהוליווד. בנעוריה היא הופיעה בלהקת חיל הים, ועם שחרורה געשו סביבה כותרות שתיארו אותה כדיילת הצעירה ביותר באל על. גיחה לארצות-הברית עוררה את תאבונה להישאר, היא הגיעה כדי ללמוד בימוי והפכה לדוגמנית, זמרת ושחקנית, וכשהחלה לככב בסרטים החלו להתלחש שסוף-סוף יש לנו כוכבת הוליוודית. אך חנה חזרה לארץ ופנתה לרוחניות. בשנת 1966 היא הופיעה בסרטה הישראלי היחיד "הוא הלך בשדות", שוב נעלמה בניכר וחזרה
ב-1982 לתפקיד ראשי בסרט הטלוויזיה הבינלאומי "זיכרונות האהבה". מדורי הרכילות קשרו לה רומן עם כוכב הסרט, קירק דאגלס. אולי, למה שתכחיש. מה שבטוח, מהסרט יצא לה אחד הבתים היפים בראש-פינה.
"חנה", אני צועק בכניסה לחצר ביתה. בפתח מופיעה אישה מבוגרת בסרפאן שחור, את ראשה מכסה בד סרוג, ומנשקת את המזוזה. "חזרתי בתשובה לפני 12 שנה", היא מספרת כשאני שואל לקורותיה. "אחרי סיבובים רבים בין כל התורות והדתות גיליתי שביהדות יש אימא ואבא, אהבה, לב, קדושה והבנה לזולת. בתורות השונות יש חלקיקים, ביהדות יש הכל. עכשיו אני חיה בעולם אמיתי ושלם".
"מתי יצאת לדרך?", היא שואלת, וכשאני משיב שיצאתי לדרך ב-10 לחודש, ביום ההולדת ה-58 שלי, היא פוסקת: "אין מקריות בעולם. יש יד מכוונת. לפני שלושה שבועות פרשת השבוע היתה 'לך לך'. לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, כך פונה ה' לאַבְרָם - ואברם קם, עוזב הכל והולך. לאן? לכנען, לארץ לא נודעת. אבל כשהקב"ה אומר 'לך לך' הוא מתכוון בעצם לך אליך - אל עצמך פנימה".
הר מירון: כל העולם כולו הוא שדה קוצים. ביום שישי יצאתי מג'יש, היא גוש חלב. שעת אחר הצהרים, השמש מתביישת מעבר להר מירון, יוצרת הילה קסומה המקרינה על העמק, ההרים וכפרי האזור. אנחנו עומדים לסיים עוד שבוע ארוך, עשיר וטעון, ואני מבקש להזדכך. בירידה מהכפר, בשולי הכביש, מופיעה קבוצת
אברכים בקפוטות שחורות. בני ה-18, הלומדים בישיבת רוז'ין הירושלמית ועושים סוף שבוע של קדושה באזור, קושרים עימי שיחה לבבית ומפתיעה בפתיחותה. לבסוף דיברנו, איך לא, על הצבא.
"כולנו משרתים בצבא השם. לכל-אחד מאיתנו יש תפקיד. אנחנו לומדים תורה ומחזקים את השורשים והיסודות של העם היהודי", אומר לי מנדל היפה, עם פלומת הזקן הבלונדיני והעיניים הכחולות. אין לי ספק שבתחפושת אחרת הוא היה שובר לבבות סדרתי. ישבנו קרובים זה לזה בשולי הכביש, מתעלמים מרעש המשאיות החולפות ובונים לעצמנו, בהזדמנות נדירה, עתיד משותף ומוסכם.
"ואם לא נהיה כאן, החילונים, בשביל להילחם על הארץ, מה תעשו?"
"אז אנחנו נשרת."
באיזה חייל היית רוצה לשרת? חיל האוויר, השריון?"
"בחיל הלימוד."
זהו. מיצינו את השבוע. ארזנו את המצלמות והתחלנו להתכונן לשבת. קדושה אפפה את הכביש והאוויר מסביב כשהופיע מולנו טנק מצוות. כהרף עין התפוצצו ממנו כ-15 חסידים ופצחו בשירה וריקודים. אורי אליאב הוא מפקד ה'טנק מאומן'. חשוף בצריח הוא מוביל אותו, פאות מסולסלות מבצבצות מתחת לקסדה לבנה שעליה רקום הצירוף "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן". אליאב, תל-אביבי בוגר עירוני ה', חייל בנח"ל, איש ים, דייג ובליין, גילה את הריקנות בחיים. "הבנתי שהכל זמני. חיפשתי את האמונה, האמת, את הרוח מעבר לגשמיות", הוא מגולל. "בראש-פינה התחתנתי עם נטע מקיבוץ מצובה. היתה חתונה שמחה עם כל החבר'ה, גיטרות וג'וינטים. אחרי כמה שנים הבנתי שאני נוסע בשדה קוצים. התחלנו לחזור בתשובה לפני 22 שנה, והיום יש לנו תשעה ילדים ושלושה נכדים".
"...וטנק עם תותח 85 דציבלים - ומחלקה מאומנת...", אני מסכם בחיוך.
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
