אלבום ניצחון
למרות שהתקשורת כבר קברה אותם, REM מוציאים דיסק ראשון בקריירה של הופעה חיה ומוכיחים לכולם שהם חיים מאוד. בועז כהן חטף מהם בכיף בעיטות לפרצוף
27 שנות קיום, 15 אלבומים, 6 אוספים ורק אלבום הופעה אחד ויחיד, ולכבודו התכנסנו. REM LIVE הוא אלבום מצויין עם עטיפה זוועתית, איומה, אדומה כדם. צילום רע של מייקל סטייפ גלוח ראש ומאופר על רקע אדום כדם. עיצוב בומבסטי, REM בענק, LIVE קצת פחות ענק. זו עטיפה שיווקית שתוכננה לבלוט בחנויות הדיסקים, שברור מיד מי הלהקה ומהו האלבום. הלהקה שתמיד הצטיינה בעטיפות אמנותיות-עמומות-מרומזות, מיישרת קו עם הזמן החדש ודופקת עטיפה גסה כמו פרסומת צרחנית בפריים-טיים של ערוץ 2. אוף.
אבל ההפתעה ממתינה למי שצולח את מחסום הרתיעה וצולל פנימה אל אלבום ההופעה החיה הראשון בהסטוריה של REM. למרות הסלידה הגמורה שלי ממארזים מנופחים ודיסקים ארוכים מדי, מדובר באלבום הופעה מנצח. אלבום כפול נפלא, 2 דיסקים + די.וי.די שממציאים מחדש את REM כלהקת רוקנרול רלוונטית למאה ה-21. להקת הופעות שמשאירה הרבה קולגות צעירים זרוקים בשטח.
סטייפ. עוצמה פנומנלית (צילום: רויטרס)
מוזר, אבל אחרי 25 שנות קריירה מופלאה אין ל-REM אף לא אלבום הופעה אחד. עכשיו, סוף 2007, וכמעט בלי שהרגשנו חלפו 15 שנה בדיוק מ"אוטומטיק פור דה פיפל", שהיה נס מוזיקלי, לא פחות, ומאז (נהוג לומר) אר.אי.אם דורכת במקום, ויש הטוענים: חמור מכך. ולמרות שהם נתנו הופעה בלתי נשכחת ב"אנפלאגד" של MTV, שלא הודפסה על ויניל או דיסק למרבה הצער, ולמרות שפוזרו להיטים על הדרך, כאלה שהזכירו עד כמה אין להם מתחרים בפצצות חכמות ומלודיות, איכשהו המבקרים הפסיקו לספור את REM כלהקה מכרעת.
משחררים את המפלצת
היו דרמות לא קטנות בעשר השנים שחלפו. הרביעיה הפכה לשלישיה, אחרי המפרצת במוח שאירעה למתופף ביל ברי. הם לא ייצרו עוד אלבום מופת כמו טרילוגיית המופת "גרין" - "אאוט אוף טיים" – "אוטומטיק פור דה פיפל", שנוצרה על קו התפר של שנות השמונים ותחילת התשעים, אבל המשיכו לשחרר שירים יפהפיים.
לכן האלבום הזה הוא אלבום נצחון. הופעה חיה בדאבלין, שירים ועוד שירים, פיטר באק בגיטרות, מייק מילס עם הבס (ולפעמים קלידים) ותגבורת איכותית של סקוט מקוהי וקן סטרינגפלו (גיטרות וקלידים) וביל ריפלין כמתופף מחליף. מסע ההופעות של הלהקה כלל 116 מופעים ב-33 מדינות. אפשר לשמוע מה האינטנסיביות הזאת עושה ללהקה.
שתי ההופעות בדאבלין, ב"פוינט", שהונצחו במארז הזה רוויות בפראות לוהטת, חורכת, אבל לא יותר מדי. REM שומרת על המינון הנכון ולא גולשת לפומפוזיות-יתר גם מול הקהל האירי האוהב. 22 שירים ואף נפילת מתח אחת.
האלבום נפתח ב"I Took Your Name" מהאלבום "מפלצת" (1994) ונחתם ב"איש על הירח" מ"אוטומטיק פור דה פיפל" (1992), בתווך יש ששה שירים מ"Around The Sun" החדש יחסית (2004), אבל גם הפתעות מקסימות כמו Don't Go Back To Rockville (1984), שבו מתארח סולן הת'רילז האיריים. לחובבי הנוסטלגיה, הנה גרסה מלפני 22 שנה לאותו שיר, בהופעה של REM הצעירים בגרמניה, פברואר 1985.
גם חסידים ותיקים של מייקל סטייפ (בעיני, מגדולי הזמרים בעולם) יופתעו
מהעוצמה הפנומנלית של האיש. אם באולפן ההקלטות הסטרילי והמבודד סטייפ מקפיד לאלף את הנמר, מול קהל חי הוא משחרר את החיה שבאדם, הוא מתפוצץ. אפשר פשוט לראות מה הוא עושה לקהל ב"Man on the moon".
ואולי הוא הגיע לגיל שאפשר להתחיל. אחרי היציאה מהארון נדמה שהוא לא מחשבן לאף אחד. טעון בעוצמה, תשוקה, צרידות, בין זעקות ללחישות, בוער ומבעיר. זה בולט במיוחד בשירים שבמקור היו עטופים ביופי פולק-רוקי (שימו לב לשאגה המטורפת ב"דרייב"), אבל גם בשיר כמו I'm Gonna DJ שלא נכלל בשום אלבום עד היום, או אל תחזרי לרוקוויל (שיר ישן ונשכח מהתקליט Reckoning מ-1984). מרגש לשמוע אותו מטעין בחיות וחיוניות בלדה שחוקה כמו "אבריבאדי הרטס", או ממריא לגבהים עם להיט יפה כמו Imitation Of Life. להגביר את הווליום, ולרקוד עד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.
- אר.אי.אם, הופעה חיה ב"פוינט", דאבלין (התו השמיני)
לפנייה לכתב/ת 
