שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גאונותו אמונתו

    מה היה הקשר של איינשטיין לדת? הוא האמין באלוהים? באיזה אופן? בספר "איינשטיין והדת" מנסה פרופ' משה ימר לענות על השאלות האלה. המסקנה? איינשטיין לא היה דתי, יחסית

    הספר "איינשטיין והדת" ישמח ואולי אף ירגש שני סוגים של אנשים: אלה שרואים דווקא בחילונים הגמורים איינשטיין ופרויד כממשיכי מסורת המחשבה היהודית שעברה דרך הרמב"ם ושפינוזה, ואלה שרואים בפיזיקה המודרנית הוכחה עכשווית לקיום האל - המפץ הגדול במובן של "ויהי אור".

     

    המחבר משה (מקס) ימר, ממייסדי אוניברסיטת בר-אילן וחתן פרס ישראל, שהיה מקורב לאלברט איינשטיין בשנות ה-50, משתמש בפתיחת ספרו בביוגרפיות שונות של הגאון האולטימטיבי כדי לקבוע שהחיבור הראשוני שלו עם הדת בא מהתפעלות מהמוזיקה (של יהודי מנוחין), ומהתפעמות מיופיו של הטבע.

     

    גם המוסיקה וגם הטבע פועלים לפי חוקיות מתמטית/ פיזיקלית, נשמת אפה של ההגות האיינשטייניאנית, אבל אצל ימר לא תמצאו את האבחנה הזו. הוא מעדיף לתאר נער מתבגר שבעקבות קריאה ב"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט "נעשה פתאום לחילוני גמור". איינשטיין, לעומת זאת, כותב שלא איבד את האמונה, אלא רק את הציות לסמכויות הפוגע בחשיבה החופשית.

     

    ימר מחמיץ את התהליך האינטלקטואלי המרתק הזה בגלל הצורך להכניס את איינשטיין לקופסה – דתי/ לא דתי. אבל איינשטיין, מתברר, לא היה טיפוס של קופסאות או תוויות.

     

    מקום טוב באמצע

    איינשטיין מעולם לא ביקר בבית-כנסת לצורך תפילה ומעולם לא ביצע כל טקס דתי. האמונה שלו לא היתה מאורגנת. מה שימר קורא לו "התנכרות לדת", נראה ברוב המקרים כהימנעות הגיונית מהדת הממוסדת, ולא כהתכחשות לאמונה עצמה, וקשה להתעלם מהתחושה שהכותב יוצר כאן הרבה דרמה היכן שאין. בסך-הכל, איינשטיין היה חילוני כמרבית החילונים – יודע שיש אלוהים, אבל לא מוכן שמישהו אחר יחליט עבורו כיצד להתמודד עם הידיעה הזו. לא אתאיסט ניטשיאני בנוסח "אלוהים מת" ולא אורתודוכס של תרי"ג מצוות – אלא מאמין ממקום טוב באמצע.

     

    בהמשך, מרגש אם כי לא מפתיע לגלות שאיינשטיין העריץ את הפילוסוף ברוך שפינוזה, "החילוני הראשון", שהמציא פחות או יותר את מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים" - ההשגחה העליונה כקונספט לוגי-מתמטי מופשט שמסדיר את פעולת הכל. זהו בדיוק האלוהים של איינשטיין – אלוהים כנוסחה חובקת כל, הסבר אחיד, פשוט, שלם וממצה לכל התופעות כולן, שקצת מזכיר הסבר אחר, מוצלח לא פחות: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".

     

    הפרק השני בספר עוסק בכתבי איינשטיין הדנים בפילוסופיה של הדת. סדרת מאמרים מהשנים 1930-41, שבהם הוא מעלה את יסוד הפליאה מן הטבע כבסיס החקירה המדעית והדתית כאחת. כאן ימר מקבל את איינשטיין כאדם מאמין אך לא דתי, ועוזר לנו ליהנות מהגותו של פילוסוף ארצי, שהאל שלו מופשט לחלוטין וטרנסנדנטלי, רחוק ונשגב מהאל המואנש, חשב השכר והעונש, "האלוהים האישי" של הדת המאורגנת.

     

    אלוהי החילונים

    הפרק האחרון והמסובך בספר עוסק בהשתמעויות הדתיות של הפיזיקה האיינשטייניאנית ודורש יידע מוקדם נרחב. אם אינכם פיזיקאים בעצמכם, נסו לצלוח אותו בשיטת הדילוגים: דלגו על ערימה של נוסחאות סתומות ומורכבות ותגיעו לדיון

    מרתק על מושג השדה של איינשטיין כייצוג המדעי המודרני לרעיון הרוח האלוהית, שהופיע כבר ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם.

     

    דלגו על ענן נוסחאות נוסף ותנחתו בתוך פולמוס מרהיב על המשמעות האנטי-דטרמיניסטית של עיקרון אי-הוודאות במכניקת הקוואנטים. בסוף תוכלו לומר שאתם מכירים קצת יותר את האלוהים של איינשטיין - אלוהי החילונים.

     

    איינשטיין והדת - פיזיקה ותיאולוגיה, משה (מקס) ימר. מאנגלית: בן-ציון הרמן. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן/ ידיעות ספרים. 208 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איינשטיין. מי גאון של אבא?
    עטיפת הספר
    מומלצים