שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ריק זה המלא החדש
    התערוכה "יופיו של הריק" מזמינה הרפיה ונסיגה מהבולמיה והיומרה שמציפות את עולם האמנות. חבל שחלל התצוגה גדוש יתר על המידה ביצירות שפוגעות ברעיון הזה

    עבודת הווידאו "אבק" של איל יהודה, בוגר מוסררה, היא דרך טובה להתחיל בה את התערוכה הראשונה בגלריה 39 שנפתחה לא מזמן בתל אביב. כוס זכוכית נוסעת בה על גבי לוח סיאנס, עוברת מאות לאות וצוברת אותן למלים ומשפטים. במרכז הלוח נמצא סימן הלולאה הכפולה של האינסוף ובין אות אחת לשנייה הכוס חוזרת ונעמדת במרכזו. קסמה של העבודה נעוץ בטכניקה שבה נעשתה: חיבור בין עשרות אלפי צילומי סטילס שיצרו רצף קולנועי הקרוב מצד אחד לאנימציה, ומצד שני מזכיר מאוד את הקולנוע האילם מראשיתו. סטיות החשיפה של הצילומים מעירות את העין בהבזקים של כתמים כהים ובהירים, תנועת הכוס אינה זורמת, אלא מקוטעת ובמשך זמן ארוך היא מצרפת אות לאות עד לשורות שיר מוות קשה, שאפשר לקרוא אותו כשיר אבל או כקולו של מי שנקבר באדמה.


    "אבק". איל יהודה מתוך עבודת וידאו

     

    שמה של התערוכה, "יופיו של הריק", מזמין אפשרות של הרפייה ונסיגה אחורנית מעודפות גדולה של יצירות אמנות רוחשות, בולמיות בגודל וביומרה שמציפות את עולם האמנות. הריק באמנות הוא משהו שנמצא שם כל הזמן, בעיקר דרך אמנות מינימליסטית או קונספטואלית. בתערוכה בגלריה 39 משתתפים עשרה אמנים ויש בה הרבה ריק.

     

    הריק של אסנת אוסטרליץ מתחבר היטב לסביבה שבה הוא נמצא. אוסטרליץ מציגה עבודות צילום גדולות של מקטעים מחללי מגורים. חדרים לבנים שמיוצגים באמצעות קטע דלת, תיקרה ומנורה, עם אורנמטים אירופאים מעודנים והכל מוצף באור בהיר המשטח ומדקק את החלל כמעט עד היעלמות. למרות שאסנת אוסטרליץ היא צלמת סטילס, בתערוכה הזאת היא מצטיינת דווקא בעבודת הווידאו שלה: "מחווה לג'ון קייג''. מדובר בצילום סטאטי של פסנתרן היושב כמעט ללא תנועה מול פסנתר, בחדר גדול וריק. זכר ליצירה האוונגארדית של קייג', "4.33", שנמשכה ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות בדממה מוחלטת. הצליל היחיד שנשמע בעבודת הווידאו הוא זמזום עקבי ומונוטוני של חדר ריק. אל אסנת אוסטרליץ הצטרפה בתערוכה אמנית יפנית, קאורי נאקיאמה, חברה ללימודים בסלייד קולג', שמציגה רישומים קטנים של גרפיט על נייר פרגמנט, "מעקב – עבודה בתהליך", מהעבודות היפות בתערוכה. קווים דקים נמשכים כמו שערות מנקודה אחת לשנייה ויוצרים רשת עדינה בין מופשט למוחשי מאוד.


    "הילמאר על דיונה". אולף קונמן

     

    איילת כרמי משתתפת בתערוכה בעבודת שמן גדולה ובה אותה דמות נשית עירומה המאכלסת את ציוריה אוחזת רתמות הקשורות לתוהו שמחוץ לתמונה והיא עצמה נמשכת אחרונית ברתמות אייל. זוהי אחת העבודות היפות של כרמי בסדרה המדומינת שלה והחיבור אל נושא התערוכה אחר ומעניין. עבודה אחרת, העוסקת בפעולת ניקוי כסוג של ריקון, או בעבודה 'על ריק', היא פסל קינטי של הילה בן ארי. בן ארי הניחה מכונת קטנה צבועה זהב, עם שתי מברשות קטנות המטאטאות בתנועה עגולה ומונוטונית נתח קטן מרצפת הגלריה, איזכור רחוק לאנתוני קארו.

     

    אולף קונמן משלים את מושג הריק בפעולה שהוא עושה כבר מספר שנים, של המרת צילום מאלבום המשפחה בציור אקווארל שהוא מוחק ממנו את המצולמים מלבד אחד. אחיו הילמאר נשאר לבדו על דיונת החול, ללא משפחתו סביב כפי שהיה בתצלום. במינימליזם של קונמן יש משהו שובה לב. היופי על פי קונמן הוא בניסיון לשחזר, באמצעות הציור, את בדידותו של היחיד בתוך התא המשפחתי ולהעלות מחדש מציאות פנימית שתהיה אלטרנטיבה להקפאת הרגע האקראית של הצילום.

     

    עומס יתר

    אפשר היה להישאר רק עם אלה ולחבר את חלל הגלריה, כפי שהוא, למושג הריק שהוא מנסה לייצג. ברגע מסוים ריבוי המשתתפים מתחיל להיראות כמו תרגיל של וריאציות על נושא.

    למאיה אטון יש בתערוכה פסל קיר שמייצג טורסו, עשוי טפט ולינולאום, טל בן בסט מציגה צילום נקי- קו של מזנון סלון מרוקן, שתיהן עבודות מעניינות וראויות, אבל כל אחת מותחת את הריק לגודש של אפשרויות. עבודת הווידאו של ערן שקין, שטיבע ציורים בלוך טיי בסקוטלנד וצפה בהם בעודם נמחקים במים, מצולמת לא טוב ומחמיצה את הדימויים שנוצרים בתהליך. לא רחוק ממנה נמצאים ציורים של מאיה ישראל, אמנית צעירה שמציגה עבודות גדולות עם דמויות של משהו בין ילדים עירומים בשר ודם לדמויות מנקין נטולות אברי מין. ציור לא בשל עדיין שהנוכחות שלו בסביבת העבודות האחרות לא תורמת להן ולו.

     

    שתי אוצרות הגלריה נמצאות כבר זמן רב בשוק האמנות. לצד אהבת האמנות מדובר בגלריה מסחרית לכל דבר, שעתידה להצטרף לאורבים למפתן בתי הספר לאמנות ולטפח לעצמה דור של אמנים עם כישורי שרידה ופוטנציאל מתאים. על פי התערוכה הראשונה אפשר לצפות שכמו בגלריות ותיקות דוגמת שלוש, או ג'ולי אם, תישאר גם כאן נישה ראויה ליוצרים עיקביים שעושים גם דברים אחרים, מחוץ לקונצזוס המסחרי.

     

    צילום מגרמניה

    במכון גתה תיפתח ביום חמישי הבא (15.11) תערוכת עבודות של צלמי סוכנות הצילום OSTKREUZ הגרמנית. הסוכנות הוקמה אחרי נפילת חומת ברלין על ידי שבעה צלמים מזרח גרמנים שקראו לה על שם תחנת הרכבת המרכזית של מזרח ברלין. מאז הצטרפו אליהם עוד עשרה צלמים וכיום הם סוכנות צילום מוערכת בגרמניה.


    "a piece" צילום: לין שרודר 

     

    התערוכה מציגה סדרות של שמונה מצלמי הסוכנות בפרויקטים אישיים שאינם בהכרח קשורים לאקטואליה. הם עובדים במצלמות בפורמטים שונים ועוסקים בעיקר בגרמניה של היום. למרות שכל הפרויקט עוסק בצילום דוקומנטרי, מעניין לעקוב אחרי צלמים שאימצו פרקטיקות של צילום עכשווי אירופאי מנוכר והם מוסיפים לו נגיעה קצת יותר אישית ופחות מתוחכמת.


    "זכרונות מחווירים". סיביל ברגמן

     

    כדאי לשים לב לתומס מאייר בסדרה "בים הצפוני" שמתעדת תרבות פנאי צוננת בתוך נוף אפרורי; לפורטרטים של מהגרים רוסים של וולפגנג מילר ולסדרה המעניינת של הצלמת הוותיקה סיבילה ברגמן, "זכרונות מחווירים", שמתעדת מקומות שנדחקו לשוליים אחרי איחוד הגרמניות. התערוכה מלווה בקטלוג באנגלית ובגרמנית.

     

    • "יופיו של הריק", אוצרות: שרה לוי, טל לניר. גלריה 39 לאמנות עכשווית, רחוב נחמני 39 תל אביב.

     

    • "תצלומים מגרמניה", תערוכת צילומים במכון גתה, רחוב ויצמן 4, תל אביב. עד 10.01.08.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    sundays
    אנט האוסשילד
    אגם טיי בסקוטלנד
    ערן שקין
    הבל קטן
    מאיה אטון
    טל בן בסט
    ילדות
    אן שונהרטינג
    בים הצפוני
    תומס מאייר
    לאתר ההטבות
    מומלצים