ניצחון טכני

בעקבות הסרט החדש "אמריקן גנגסטר" (שיעלה בארץ ב-3 בינואר), בכיכובו של דנזל וושינגטון בתפקיד פרנק לוקאס, סוחר סמים משנות ה-70, הוציא ג'יי זי אלבום שהוא סוג של אינטרפטציה אישית שלו לסרט. אחרי הכל, ג'יי זי מזדהה עם דמותו של סוחר הסמים האנושי כי גם הוא מכר פעם סמים ברחובות, נלחם כדי לשרוד, וגם הוא למרות הכל, אנושי.

"They say I’m a bad guy, say ‘Hi’ to the bad guy… I come from the bottom, But now I’m mad fly… I ain't no ordinary nigga"

אבל כשג'יי זי מעביר את סיפור הישרדותו כנער, הוא נמצא כבר בשלב כל כך מתקדם בחייו, בשלב כל כך עשיר, מרופד ושבע, שמתקבלת ההרגשה שהוא לא באמת זוכר את ימיו הצעירים, ואפילו לא משתדל לספר אותם בצורה מעניינת. נראה שהוא יושב על ערימת כסף מספיק זמן בכדי לשכוח מי הוא באמת, וחשוב מכך - לשכוח מה הוא יכול ולא יכול לעשות. זה כנראה מה שגרם לו להאמין שהכישרון שלו יספיק על מנת לייצר אלבום מבריק בתוך שלושה שבועות, רק מפני שקיבל השראה מסרט שצפה בו.

ווישנגטון ב"אמריקן גנסטר". דילר אבל אנושי

השמועה מספרת שדנזל ווישנגטון רצה שג'יי זי יכתוב את הפסקול לסרט, אבל אחרי מחשבה הוחלט שיהיה זה מעט מוזר לשלב פסקול עכשווי עם סרט שמתרחש בסבנטיז. ג'יי זי נאלץ לוותר על הפסקול ולהסתפק בסוג של מחווה. כראוי למחווה, האלבום אכן מתובל בחלקים קטנים מהסרט כמו למשל מונולוגים של דנזל. אבל במקום לייצר בעזרתם אמירות אמיתיות או להצביע על נקודות מפתח בביוגרפיה שלו, הם הופכים לדבק חלש מאוד בין השירים.

Gangster mentality in American way, created by the white, mastered by the black…if you believe in Jay Z - then you too can be a gangster

מהאזנה לאלבום מתקבלת תחושה חזקה שג'יי זי ראה את הסרט, התרשם ואולי אפילו רשם לו כמה הערות על פתקים קטנים ומיהר לאולפן להקליט, אבל איפשהו בדרך איבד עניין, ובעיקר רצה לסיים הכל מהר-מהר, כדי שהאלבום יצא ביחד עם הסרט.

החלקים שלא עולים על השלם

מבחינה טכנית והפקה יש לאלבום את כל המרכיבים הדרושים להצלחה: סימפולים של זמרי נשמה גדולים, סאונד וקצב של הסבנטיז ורפרנסים לאלבומים ולשירים אחרים. ג'יי זי הביא את כל הכוכבים הנכונים שיעזרו לו: ביונסה בשיר "Pray", פארל וויליאמס ב-"Blue Magic", נאס ב"Success". הוא גם דאג לצוות הפקה מרשים שכולל את ג'רמיין דופרי וצוות ההפקה של פי דידי.

חלק מהמאמץ הזה גם נשא פירות בשירים מוצלחים כמו "Sweet", "Say Hello" ושיר הנושא "אמריקן גנסטר", כולם עמוסים בסאונד גיטרות מהסבנטיז (וואקה וואקה), כינורות וקולות רקע נשיים. אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שכל האלמנטים האלה, מוצלחים ככל שיהיו, נמצאים שם רק בגלל שהם המרכיב הנכון. בלי שום רגש.

Who under Heaven know how to be successful, need a Personal Jesus, I’m in Depeche Mode

הסינגל האחרון שיצא מהאלבום "Blue Magic" הוא דוגמה מושלמת לכל

האלמנטים הנכונים שלא מצליחים ליצור שום דבר חדש. השיר הופק על ידי הנפטונז, מצטט מ-"En Vogue", מחוזק על ידי פארל ועדיין לא מצליח להתרומם. או כמו שד"ר דרה אמר פעם: "ראינו, שמענו".

למרות שניתן להעריך את העובדה שהצליח לעשות את זה בכמה שבועות, עדיף היה לקבל משהו קצת יותר איכותי שהתגבש לאורך תקופה ארוכה יותר, במקום התפוצצות של אגואיזם גברי המשתוקק כל כך להגיב על משהו, שהוא אפילו לא חשב עליו לעומק. ג'יי זי טוב כמנהל מאחורי הקלעים הרבה יותר מאשר מאחורי המקרופון. הוא יודע מה הם המרכיבים הנכונים  לאלבום טוב אבל מפספס משהו כשהוא הופך לפרזנטור.

האלבום עמוס הכוכבים וההפקה המושקעת יכול היה להיות יצירת מופת. במקום זה התקבל מוצר סופי כל כך שטחי שאפשר ממש להריח ממנו את חוסר המאמץ.