את ואני מומחים בלשבור את הלב זה לזו

"הסיפור הזה הוא קצת מוזר", כמו ששרה להקת "משינה" באחד משיריה הטובים ביותר. זה הסיפור שלי ושל דנה. כן, פה אני אקרא לה דנה.

קצת על ההיסטוריה שלי: אני היום בן כמעט 30, חיפאי במקור. לפני כשנתיים וחצי "איבדתי" את עצמי, כיוון חיי היה לא ברור, בלי זוגיות יציבה, עבדתי בעבודה אפורה למרות שהיה שם חומר אנושי ממש טוב, אנחנו עד היום בקשר, אבל העבודה, אוי, כמה שנאתי אותה, כל בוקר הייתי מגיע לבניין והייתי מתפלל שמפציץ סורי יוריד את הבניין המקולל ההוא.

אז עזבתי. נובמבר 2005, באתי למנהלת שלי דאז ואמרתי לה: "דפי, אני הולך. אני כבר לא יכול". ועברתי לתל אביב.

בדיעבד, זה מעבר ששינה את חיי. התחלתי לעבוד כאיש שירות אצל יבואן רכב, שכרתי דירה על גבול גבעתיים עם שותפה מקסימה, ובכלל, באתי בתחושה ש"הנה, אני בא לייצב את החיים שלי". אבל על מי אני עובד?

עברו חמישה חודשים של עבודה ודייטים עם נשים שלקח לי זמן להתרגל שהן לא החיפאיות. עד שפגשתי את דנה. עליתי ללשכת המנכ"ל כדי לצלם דבר-מה, כי מכונת הצילום במחלקת השירות לא עבדה. דנה היתה שם, התחלנו לדבר, טיזינג, פלירטוט קל, לקחתי את מה שהייתי צריך והלכתי. עברו בדיוק ארבע דקות עד שקיבלתי ממנה מייל בחזרה על זה שאני חייב לה תשובה "למה התכוונתי שאיך אחת כזאת אין לה חבר?". הדרך היתה סלולה. כבר באותו ערב דנה היתה בדירתי, שתינו קפה והתנשקנו - והתחלנו לצאת.

אחרי חודש וחצי יצא לי לדבר עם אמא שלה ואמרתי לה שדנה שינתה לי החיים. אחד כמוני, שיש לו עבר לא הכי זוהר עם נשים. התכוונתי לכל מילה. הבאתי אותה לבית הוריי אחרי שלושה חודשים, בסוכות שנה שעברה. אמא שלי ראתה אותה והתחילה לבכות מרוב התרגשות. כולנו היינו בהלם, כי אמא שלי טיפוס מאוד ביקורתי ולא הבנו מה קרה. "יש בה משהו מאוד תמים ויפה, אני לא יודעת איך להסביר את זה", הסבירה.

כמו כל זוג, עברנו טלטלות. היו תקופות שהיינו רבים כמעט כל שבוע. ברור שלפעמים חשבתי עם עצמי שיש פה משהו דפוק, אבל לא רציתי להתעסק עם זה, אהבתי אותה כמו משוגע, כי זאת הפעם הראשונה שאהבתי מישהי באמת.

על מה היינו רבים? אני מודה שיש דברים שאני הייתי צריך להתנצל עליהם, מנקודת מבטי הם היו שטותיים, אבל נכון, לא הייתי בסדר. השיא היה ששיקרתי לה על דבר מה. שבועיים אחרי זה היא שלחה לי קישור עם רשימה שלה שהתפרסמה בערוץ יחסים. הייתי בשוק, עכשיו כל העולם ואחותו יודעים איזה נבלה קטנה אני. לא אהבתי את זה (תשאלו למה אני מפרסם פה עכשיו? אולי אני "מחזיר" לה).

ביום הולדתי ה-29 היא עשתה לי הפתעה ענקית, השקעה כספית ורגשית גדולה מאוד. רציתי לגמול לה בטיסה לאיטליה ביום הולדתה, שחל חודש וחצי אחריו. באותו יום התקבלתי לעבודה חדשה, מטר מהבית שלי. גיליתי שבחודש וחצי דברים יכולים להתהפך ובסוף לא טסנו לאיטליה, כי היא העדיפה לדחות את זה לחגים.

היא הציעה שאבוא לגור איתה אצל הוריה

יום אחד דיברנו ברצינות על זה שאני רוצה שנעבור לגור ביחד. היא אמרה שהיא מתחילה ללמוד ולא יהיה לה כסף לשכר דירה. על פניו היה משהו הגיוני בדבריה: גרה עם הוריה, בת יחידה בבית, יש לה את כל הנוחות, אז למה להכניס ראש בריא למיטת "שכר דירה" חולה? אבל את הגישה הזאת לא הבנתי. אז הצעתי שאקח הכל על עצמי, רק שתבוא לגור איתי. ואז היא הפילה פצצה אחרת: שאני אבוא לגור איתה אצל הוריה. אלוהים יודע איזה חומר הסנפתי (ואני בכלל לא מעשן) באותו יום שהסכמתי להצעה הזאת.

חבר טוב שלי הזהיר אותי מזה כאילו אני הולך לשוק המרכזי בעזה עם שלט "כל הערבים הומואים", אבל אמרתי לו שיש לי תחושה טובה. אמרתי לשותפה שלי שאני הולך לגור אצל ההורים של דנה, והיא הרגיעה אותי שיש לי לאן לחזור. נו, איפה תמצא עוד שותפות כאלו?

העברתי את הדברים לבית הוריה. עם כל דבר שנכנס לבית שלהם הרגשתי את המלאך אומר לי "הנה, יהיה בסדר" ומנגד השטן מזהיר "אוהו, אתה הולך לאכול אותה".

הייתי שם שבועיים, ובוקר אחד התחלתי להרגיש את המחנק. אין פרטיות, אין נוחות. נוצר מצב שמבית הוריה לעבודה – מהעבודה לבית הוריה. זהו, אני השתגעתי. היא לא הבינה על מה אני מדבר. היה פיצוץ. גדול. מאוד.

ערב אחד אמרתי לה שזה לא עובד לי יותר, שאני רוצה להיפרד. היא נסעה לטבריה עם חברות שלה והיזיז שלה ואלוהים יודע מה קרה שם. אני לקחתי את הדברים שלי לאח שלי בחיפה.

חודש וחצי אני והיא בשיחות לתוך הלילה של איך נשארים יחד בכל זאת. אמרתי שתל אביב עשתה לי רע, מאוד אפילו, אבל אני מוכן לחזור לשם בתנאי שהיא תעבור לגור איתי. הבנתי שאנחנו אוהבים ועשיתי הכל כדי לחזור. אבל היא רצתה שאני "אסחף אותה". מודה ומתוודה, לא בדיוק הבנתי על מה היא מדברת, אבל אחרי שכנועים ומכתבי "יהיה בסדר" - חזרנו.

היינו ביחד ארבעה ימים, עד שבוקר אחד קמתי והבנתי שזה לא זה. זה לא עובד כמו שרציתי או חשבתי שיהיה. שברתי לה את הלב.

חוסר יציבות? אי הבנה? חברות שלה הגדירו אותי כ"מניאק נשאר מניאק וחולה נפש נשאר חולה נפש".

היום אני יוצא מהקשר שלנו לחלוטין. ואתם יודעים איך אני מרגיש? כמו זוג מתאגרפים ששנה וארבעה חודשים התאגרפו ואף אחד לא ניצח. שניהם נפלו על רצפת הזירה, חבולים, פצועים, מדממים ובעיקר – לא מנצחים.

להתראות?