מהי מהירות תנועתם של החיידקים?

מדי יום מגיעות למערכת האנציקלופדיה עשרות שאלות בתחומים שונים ומשונים. כדי לחלוק את העושר עם כולכם, נציג מדי שבוע לקט שאלות נבחרות ואת התשובות שניתנו להן.  יש לכם שאלה? כתבו לנו.

שאלה 1: שלום לאנציקלופדיה, בתי בת ה-7 שאלה אותי - באיזו מהירות מתקדמים החיידקים? יותר ספציפי, לדוגמא כשהיד מתלכלכת ואנחנו רוחצים את הידיים, עד כמה גבוה צריך לרחוץ כפונקציה לזמן שעבר?

תשובה: לגולש היקר שלום, רוב החיידקים (אם כי לא כולם) מסוגלים לנוע בכוחות עצמם, הודות לשוטונים ולריסים שיש להם. מהירות התנועה אולי גבוהה ביחס לממדי התא, בחלק מהמקרים. אך מכיוון שגודלו של תא החיידק כה זערורי, הם נעים במהירות כמעט בלי מורגשת, מבחינתנו. מה שחשוב הוא לא התנועה העצמית של החיידקים, אלא העברתם על ידי גורמים חיצוניים: משב אוויר, זרימת מים, נגיעה, כל אלה מעבירים חיידקים ממקום למקום.

בעצם, זוהי הסיבה שאנו רוחצים ידיים: המים שוטפים את החיידקים – לפחות חלק מהם – מעל ידינו. זאת ועוד, חיידקים רבים מצוידים גם בזיזים המאפשרים להם להיאחז במקומם כנגד זרימת מים או משב אוויר. מסיבה זו, מהירות התנועה האפשרית במשך הזמן שעבר מאז נגיעה בלכלוך אינה גורם משמעותי.

שאלה 2: לאנציקלופדיה ynet שלום, שאלתי היא - מה אוכלים חזירי בר?

תשובה: לגולש היקר שלום, חזירי-הבר הם אוכלי-כול (אומניבורים). היות וקיבתו של החזיר פשוטה (אינו מעלה-גירה) והמעי-העיוור שלו אינו מפותח, אין הוא מסוגל לעכל תאית. מזונותיו העיקריים הם פירות, זרעים, פקעות, פטריות, ירק צעיר (המכיל מעט תאית), חסרי חוליות ובעלי-חוליות קטנים ואפילו פגרים. ביער יהודיה, למשל, נוהגים החזירים לחפור בתלי רבייה של חולדים ולטרוף את הגורים. במקומות רבים הם הופכים אבנים שמשקלן מגיע לעשרות קילוגרמים, על-מנת למצוא תחתיהן מזון (בעיקר חסרי חוליות שונים).

מזון מועדף נוסף על חזירי הבר הוא בלוטי אלון. בגרמניה נמצא שאוכלוסיות החזירים תלויות ביבולי הבלוטים: בשנה של שפע בלוטים, הרבייה חזקה והגידול טוב מאשר בשנה רגילה. היות והחזירים מוצאים חלק ניכר ממזונם באדמה, הם הסתגלו לקלוט אדמה עם המזון, וסגולה זאת הפכה עבורם לצורך חיוני. חזירים המוחזקים בדיר, ואין באפשרותם לאכול אדמה - עושים זאת בתאווה בכל פעם שניתן להם לצאת מכותלי הדיר. אגב, לחזירי-הבר יש חסינות גבוהה בפני מחלות. הם מסוגלים לאכול מזון מזוהם ולשתות מים מזוהמים ולא נגרם להם נזק.

שאלה 3: מה פירוש השם יפו?

תשובה: לגולשת היקרה שלום, לשם יפו צורות שונות ופירושים שונים. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפני הספירה נקראת העיר יאפו, שפירושו דבר יפה ונחמד.

בימי תלמי הראשון (301 לפני הספירה) היא נקראה יופה, על שם הדמות המיתולוגית יופה, בת איליוס. הגיאוגרף הערבי אל-מוקדאסי (מהמאה ה-10 לספירה) מזכירה בשם יאפא, שהוא שמה הערבי של העיר גם כיום, ואילו לדברי הסופר ש"י עגנון, מקור השם יפו בשם מייסדה, יפת, אחד משלושת בניו של נח.

שאלה 4: רציתי לדעת, איך ניתן למצוא את הצפון בעזרת השמש?

תשובה: לגולש היקר שלום, מדי יום, בשעה 12:00 בדיוק, השמש נמצאת בנקודה הצפונית ביותר של דרכה הנדמית בשמים, בחצי הכדור הדרומי. (בחצי הכדור הצפוני, היא נמצאת בנקודה הדרומית ביותר.)

אם אתה רוצה למצוא את הצפון בשעה אחרת של היום, ואם יש לך שעון יד אנלוגי (בעל מחוגים), הנה לך שיטה מקורבת, בהנחה שאתה מבקש לדעת את הכיוון הכללי (ובהנחה שהשמים אינם מעוננים): הורד את השעון מעל ידך והנח אותו על משטח מאוזן. קח קיסם או גפרור, והצב אותו במאונך מעל ציר המחוגים. סובב אותו כך שצל הקיסם יחפוף את מחוג השעות. חוצה הזווית בין הצל לבין המספר 12 יצביע צפונה בקירוב. למרבה הצער, השיטה אינה פועלת בשעון דיגיטלי.

שאלה 5:  מתי המציאו את הניקוד בעברית?

תשובה: לגולשת היקרה שלום, ניקוד עברי הינו שם מסורתי למערכת הסימנים שצורפה לכתב העברי בימי הביניים, מערכת הניקוד נועדה להקל על הבנת הכתוב בטקסט המקראי ולהדריך את הקורא, בעיקר באשר להגיית התנועות השונות.

מערכת סימני הניקוד היתה נחוצה משום שהכתב העברי הפיניקי הקדום, אשר אומץ על ידי בני ישראל עם הגיעם לארץ כנען (1250 לפני הספירה), היה חסר סימני תנועות וציין עיצורים בלבד. אמנם הכתב העברי הקדום כלל ארבע "אמות קריאה" – אותיות אהו"י, המשמשות הן כעיצורים והן כתנועות, אבל אלה אינן יכולות להביע את מגוון התנועות הקיים בשפה במלואו, ותועלתן כ"סימני ניקוד" מוגבלת מאוד (לדוגמה, האות ו' כאם תנועה משמשת גם לחולם מלא וגם לשורוק). ההבנה והקריאה הנכונה. ההבנה והקריאה הנכונה היו תלויות אפוא בניחוש נכון ונבון על פי ההקשר, או ביכולת לזכור בעל פה את מסורת הקריאה שעברה מדור לדור, ורק מעטים היו בקיאים בה.

לשם סיוע פותחו שיטות לסימון תנועות, הלא הן שיטות הניקוד. מפני קדושת הטקסט המקראי לא הוכנסו הסימנים שהומצאו לתוך השורה הכתובה עצמה, אלא נרשמו מעליה או מתחתיה (על החריגים ראה בהמשך), בדומה לשיטה שנהגה אז בלשון הסורית.