שתף קטע נבחר

ישו ממין נקבה

הגיבורה של הרומן "הדלת" היא משרתת בדמות של קדושה, אז איך זה שבעלת הבית שלה לא מצליחה להשיב לה אהבה? במקום שהיא נכשלת הקורא נקרא לתקן. לא תמיד זה מצליח

"הדלת" הוא סיפור על משרתת. אישה שעבדה במשך עשרים שנה בביתה של סופרת ידועה, ניקתה, בישלה, עבדה גם בבתים של אחרים, אפילו את הרחובות מצאה זמן לטאטא. וכעת, לאחר שמתה, מנסה הסופרת, בת-דמותה של מגדה סאבו, מהסופרות הפופולריות ביותר בהונגריה, להתחקות אחר דמותה המורכבת ולספר את היחסים הטעונים ביניהן.

 

כבר בפתיחה המספרת מכה על חטא: "אני הייתי זו שהרגה את אמרנץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה", ומתוך נקודת המוצא הזו, של גינוי עצמה, הולך הסיפור ומתהווה כניסיון שלה להבין – דרך חזרה אל האי-הבנות הקטנות, העלבונות והנקמות – איך זה שעם כל הרצון הטוב יצא שאיכזבה כל כך את המשרתת שלה, ואיך זה שכל סביבתה יודעת את התשובה יותר טוב ממנה.

 

אפשר לומר שכבר בזה, למעשה, מפסיקה המשרתת להיות באמת משרתת. ברגע שהיא נעשית גיבורת הסיפור, מושא סקרנותה והערצתה של מעבידתה, היא נחלצת מעולמם של הבלתי-נראים, שעוסקים בטאטוא מדרכות בלילות שלג למען המובן מאליו של האחרים. בסיפור הזה, המשרתת היא מלכה – כאן אלה הדמויות האחרות שרק משרתות את עשירוּת דמותה.

 

אבל לא רק ההתמקדות בה מסייעת למשרתת לפרוץ את גבולות המעמד בסיפור: יש עוד עניין, שלכאורה הוא דבר של מה בכך – היא הקימה דלת. כלומר, היא אינה מתירה לאיש להיכנס לביתה הקטן, שחלונותיו מוגפים. את כל שעותיה היא מקדישה לעבודה קשה, ביום ובלילה, אבל ההתמסרות נעצרת על הסף: שם, בשעות הנדירות שיש לה לעצמה, היא יוצרת לעצמה פרטיוּת בלתי מושגת. מה יש שם בפנים? אומרים ששמעו משם יללות של חתול; בתחילת היכרותן חושדת המספרת שמוחבא שם אוצר גנוב.

 

לנוכח איסור הכניסה נעשים פנים-ביתה של המשרתת – וגם עברה, ונפשה, זה היינו הך – לחידה, מושא חקרנותם של כל שכניה. מה שמעורר את השאלה, אם היתה מושכת אליה אותה מידה של עניין גם ללא הדלת. כי אם הדלת לא חוסמת את המבט, ואת האהבה, אלא דווקא מגבירה אותם, אפשר לחשוב היכן חסרות הדלתות בחיינו, ואת מי אנחנו לא מצליחים לראות רק משום שאין לפניו דלת.

 

אם יש משרתת טיפוסית

המשרתת שמתגלה מאחורי הדלת – אֶמֶרֶנְץ שמה – רחוקה מלהיות משרתת טיפוסית (אם בכלל יש כזאת). לפעמים היא מצטיירת כדמות כמעט אגדית: קשישה בת בלי גיל שעובדת בפרך לילות כימים – היא לא זקוקה לשינה. עד כדי כך, שבהמשך יסתבר כי אין לה כלל מיטה בין רהיטיה, ובלילות היא מסתפקת בנמנום קצר על ספה זעירה.

 

היא כמעט קדושה: לבושה תמיד במטפחת ראש מהודקת ומחלקת מעצמה בלי סוף – נותנת מקלט למתנגדי משטר, לתינוקות, לחתולים. ואם היא גם אוהבת – אז בכלל אין גבול לנתינה שלה. אז היא מביאה לביתם של הסופרת ובעלה מגשים מלאים מטעמים, ומשפיעה עליהם ענתיקות (כלומר גרוטאות) שהיא מוצאת ברחוב; לקבל היא מסרבת.

 

אבל אמרנץ אינה קדושה. ולמרות שדמותה מצטיירת לפעמים כמיתולוגית ממש – מין ישו ממין נקבה, שקורותיה נושקים לציוני דרך בחייו (יום ראשון של כפות התמרים, יום שישי הטוב, הסעודה האחרונה) – היא גם אישה קשוחה, גסה ואפילו ארצית מאוד. הנה, למשל, היא מסרבת להבין מה שאינו עבודת כפיים. מי שלא אחזו בידיהם כלי עבודה היו בעיניה כולם פרזיטים. היא לא מאמינה בדת, לא ברופאים, לא ברשויות. את האינטליגנציה היא עוינת. על פי הפילוסופיה שלה, מי שנמצא למעלה, לא חשוב באיזה תואר, הוא מדכא: "בעולמה של אמרנץ היו רק שני סוגים של בני אדם: מי שמטאטא ומי שלא מטאטא, שעליו אי אפשר לסמוך, ולא משנה כלל באילו סיסמאות או תחת איזה דגל הוא חוגג את חגיו".

 

ולפעמים היא אפילו שטנית ממש. כשהיא נפגעת או נעלבת היא רושפת אש, נוקמת, מקללת; פעם למשל נקלעה לסכסוך עם שכן שהיה כרוך בהרג הדדי של יונים וחתולים. המוטו שלה הוא המוטו של הנבגדים באשר הם (אלה שבדרך כלל גם נידונו להמשיך ולהתאכזב לעד): "רק תלמדי לא לאהוב אף אחד עד מוות, כי תיפלי בפח". ובכל זאת אמרנץ אוהבת – אוהבת ונבגדת.

 

המספרת יודעת שאיש מהיקרים לה – הוריה, אחיה, אפילו בעלה – לא אהב אותה ללא תנאי כמו אמרנץ. אבל היא אוהבת יותר מדי, נותנת יותר מדי, מצפה ליותר מדי. המספרת אומרת: "עלי לגמול אותה מההרגל של מתן ביטוי לאהבתה באמצעים מטורפים, ללא כל משמעת. היום אני יודעת מה שאז לא ידעתי עדיין, שאת האהבה אי אפשר לבטא בהשקט, באופן תקין ועל פי סדר מסוים".

 

וידוי על בגידה

המספרת, הסופרת הידועה – שאמרנץ טוענת כלפיה שעם כל הסיפורים שהיא כותבת, באנשים היא לא מבינה שום דבר – לא יודעת איך להתמודד עם כל שפע האהבה שמרעיפה עליה המשרתת, והדרישה שכרוכה בו (כי לכל המתנות האלה שאמרנץ נותנת לה צריך גם למצוא מקום בבית). והיא בוגדת באהבתה של אמרנץ ובאמונה פעם אחר פעם. יותר מכל דבר אחר, הסיפור הזה הוא וידוי על בגידתה.

 

אבל כפי שקורה בווידויים, נקודת המבט של המספרת מוגבלת אל התחום שמאפשרת מודעותה העצמית; תובנותיה חלקיות; סיפוריה נשארים בתיאור הקונקרטי של האירועים, ולא מצליחים לפרש את מה שהאחרים רואים, והקורא ביניהם. איכשהו היא תמיד מפספסת.

 

מי שיבקש למצוא ברומן תובנות חודרות או זרימה חופשית של עולם פנימי עשיר – יתבדה. הסיפור הזה מסופר בעיקר דרך חסימותיה של המספרת, שאפשר לומר עליה: היא מבינה את אמרנץ מבעד לדלת עץ עבה. אבל דווקא מתוך המחסום, המוחשי מאוד, מועבר כאבם של היחסים האלה. דרכו עולים תסכולה של אמרנץ וחוסר האונים של המספרת במלוא חיותם; דרכו מומחש עד כמה היתה מורכבות דמותה של אמרנץ בעוכריה.

 

כי נדמה שהמורכבות הזאת היתה גדולה מדי עבור המספרת. אמרנץ הפלאית, השטן, הקדושה, הנוקמת – הסופרת מעריצה אותה, משתאה לנוכח הפנים השונים באישיותה, תוהה איך זה שהמשרתת שלה אינטליגנטית כל כך, ייחודית כל כך, ביקורתית כל כך. נראה לה כאילו בהכרח היה זה כישוף שגזר עליה להיות משרתת, ולמעשה נועדה לגדולה.

 

אבל זהו גם המקום שבו היא בוגדת, כלומר לא מצליחה להחזיר לאמרנץ אהבה – אין לה יכולת לשאת את הסתירות באישיותה של המשרתת, וביחסיהן, שהם בו זמנית יחסים בין מעבידה למשרתת, בין שתי חברות, ובין אם לבת. ואולי זה מה שמרגש בספר הזה בסופו של דבר: זה סיפור על הטרגדיה של מי שהיא יותר-מדי, הרבה יותר ממה שמצפים ממשרתת, הרבה יותר אוהבת משאוהבים אותה. והטרגדיה הזאת מסופרת דווקא ממי שאחראית לה. שמספרת את כל זה – כאילו רק למען התקווה, שלפחות הקורא יצליח איפה שהיא נכשלה.

 

"הדלת" מאת מגדה סאבו, מהונגרית מרים אלגזי. הוצאת כתר
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים