שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האפוקליפסה כבידור
    אנחנו מכורים: הבידור, הקולנוע, החדשות דנו אותנו לאלימות ללא גאולה - סף האימה, הזוועה והחרדה עולה, ואנחנו מבטיחים לשווא - עוד מבט אחד ואז נצא אל העולם. על "סימולקרות וסימולציה" של ז'אן בודריאר

    "אני ניהילסט", כותב ז'אן בודריאר, הפילוסוף וחוקר התרבות הצרפתי; "אני נוכח לדעת, אני מסכים, אני מקבל על עצמי, אני מנתח את המהפכה השנייה, זו של המאה ה- 20, זו של הפוסט-מודרניות, שהיא התהליך האדיר של הרס המובן". המובן, כלומר השריר, המציאותי והאינו-מוטל-בספק כבר אינו קיים; "היקום, וכולנו עמו, נכנסנו חיים למצב של סימולציה", וזהו מצב של אדישות והסחת דעת, עידן של הדמייה ושל אובדן, שבו ייצוגים מסתחררים סביבנו והופכים את הממשי לבלתי נחוץ, לאבוד לעד.

     

    אין צורך להירתע מעמדה כזו: לעתים קרובות אני שומע את המילים "פוסט-מודרני" כציון של גנאי, המסמן כביכול רק משחק אינטלקטואלי ולא הבחנה בעלת ערך ביחס למציאות. הזלזול שמלווה את המושג הזה באקדמיה ובתקשורת הישראלית, מעיד יותר על בורות מאשר על הבנה של המושג ושל המחשבה הענפה והאחראית שהולידה אותו. אולי בשל כך, שנים רבות לא תורגם לעברית החיבור החשוב של בודריאר, "סימולקרות וסימולציה". כעת חברו אריאלה אזולאי ומיכל בן נפתלי, עורכת סדרת התרגום "הצרפתים", כדי למלא את החלל, ולהעשיר – ואולי אפילו לשנות - את אופני החשיבה הסוציולוגית, הפוליטית והפילוסופית הישראלית.

     

    מהי סימולציה? "לעשות סימולציה", כותב בודריאר, "פירושו להעמיד פנים שיש לנו מה שאין לנו", ולפיכך לערער על ההבדל שבין אמיתי לכוזב, בין ממשי למדומיין. חברת השפע העכשווית, שה"אמת" שלה נקבעת על סמך ייצוגים בטלוויזיה ובאינטרנט, חדלה להאמין בממשויות עצמן, והמירה אותם בסימנים. פניהם של מגישי החדשות בטלוויזיה, הסרטונים הפורנוגרפיים באינטרנט, החדשות מאת "כתבנו המצלמים מהשטח", הפרסומות ותוכניות המציאות, מחקו את המציאות במובנה המסורתי. המציאות איננה, אבדה, נמחקה: מה שנותר הם רק ייצוגים שלה, מצולמים ומשוכפלים, שהחליפו אותה.

     

    כשהיצוג פוסק - אין מאחוריו דבר

    אנחנו יודעים לנהל מערכות יחסים אינטימיות על סמך מה שלמדנו בקומדיות הרומנטיות; אנחנו שומעים על המתרחש בשטחים הכבושים רק דרך ססמאות הפוליטיקאים או הכזבים הידועים מראש של דובר צה"ל; אנחנו יודעים על קו העוני רק מה שמציג המקרר הריק שמצולם בחג הפסח ביומן שישי. הרומנטיקה, הפעילות הצבאית והמצב הכלכלי קיימים רק כאשר הם מתווכים דרך מצלמות הטלוויזיה; כשהייצוג פוסק, הוא לא מותיר מאחוריו דבר.

     

    החוויה הבסיסית של החיים הפכה למאמץ מתמשך לפענח ייצוגים, שהשתלטו על הזירה והפכו למטרה בפני עצמם. שאלת הסימון החליפה את שאלת המשמעות, ויצרה תקשורת שיוצרת זיהוי ברמת הסימנים מבלי לתרגם אותם למציאות שאותה הם אמורים לייצג. עולם זה, שבו הסימנים ממוחזרים בינם לבין עצמם ומייצרים מציאות פיקטיבית שאיש אינו כופר בממשותה הבדיונית, מתפקד כסימולקרה – העתק שאין לו מקור. וככל שהמציאות נעלמת לטובת טכנולוגיית הייצוגים של הקולנוע, הטלוויזיה, השיבוט הגנטי והאינטרנט, כך גם גוברת הפאניקה: התביעה לאחוז במציאות שכבר אינה נגישה (ולפיכך אינה קיימת יותר), מדגישה באופן היסטרי את "זמן האמת", את תכניות המציאות ואת הקונספט של און-ליין. הטכנולוגיה רותמת את האשליה של העולם לזמן אמת, לשידור החי, ל"תכניות המציאות", ובכך יוצרת אשליה של אמינות, של ייצוג "אותנטי" של המציאות. אולם אלו רק ביטויי חרדה מפני דעיכת הממשי במדבר הסימנים.

     

    הטלוויזיה צופה בכם

    בודריאר מתאר עולם שמתבטא בחוסר ריסון ובעודפות היסטרית שאינה יודעת שובע. אנחנו מוצפים בערוצים, בתכניות, בשידורים, בייצוגים; את העולם ניתן לחוות רק אם יושבים מול מסך הטלוויזיה, ולעולם לא ניתן להספיק לראות את הכל. העודפות הזו אינה מאפשרת חסר או היעדר; היא מלאה בעצמה וממלאת את עצמה, ולפיכך אין בה גאולה או התחדשות, ואין בה התפתחות או שינוי. "הטלוויזיה", כותב בודריאר, "היא האמיתית, היא שמייצרת אמת: אינכם צופים עוד בטלוויזיה, הטלוויזיה היא שצופה בכם, חיה אתכם".

     

    לפיכך אנו נדונים, כותב בודריאר, לאלימות ללא גאולה, התרגשות ללא תכלית. הגאולה, הניצחון וההצלה מצויים רק מעל מסכי הטלוויזיה, בקולנוע ובאינטרנט. האימה, הזוועה והחרדה הם לא יותר מאשר מקטעים מצולמים, שמרימים עוד ועוד את סף החרדה וההתרגשות מבלי לתת להם פורקן. על מנת שנתרגש, נחמול או נפחד דרושים יותר ויותר אפקטים, יותר הרס, יותר אימה ויותר חלחלה. הפחד עולה דרגה ללא הרף: לא אוטובוסים מתפוצצים, לא קרבות אוויריים – רק פצצת אטום יכולה להבהיל אותנו. זו אפוקליסה ממוחזרת וממחזרת, המשתמשת בכתב הסימנים שאותו היא מלקטת באופן אקראי מן ההיסטוריה, לאחר שחולל בהם ממד העומק ההיסטורי.

     

    זהו השלב שאותו מכנה בודריאר "האפוקליפסה כבידור": צירוף של זוועה וסתמיות, אלימות והסחת הדעת; הסובייקט שלו הוא צופה פסיבי, מנותק ואדיש, המזומן ליהנות מחזיונות הראווה המרשימים והקיצוניים ביותר באמצעות העברת ערוצים בשלט הטלוויזיה, שמנתקת את הצפייה ממעורבות, מהבעת עמדה פוליטית או מרצף ליניארי סיבתי, הממקם את האירוע כחוליה בשרשרת של לקחים היסטוריים.

     

    הפוליטיקה הפכה ל"זעזוע סלוני" רגעי; היא מתרחקת מנוכחות היסטורית

    ממשית, ונצרכת כבידור, כפרנויה מרגשת: ראו איך העיניים בורקות, איך הגוף הלאומי מתמלא חיות, כאשר מצוטט אחמדניג'אד או כאשר אנחנו מדמיינים את בנו של יגאל עמיר כגלגול המודרני של הילל בן שחר. פחות מזה לא מספק אותנו, לא מענין אותנו; פחות מזה לא קיים, וביחס אליו אין טעם לקחת אחריות או לפעול.

     

    אריאלה אזולאי, שהפליאה לתרגם את החיבור השוצף, האירוני והבלתי צפוי הזה, כותבת באחרית הדבר שלה: "הצפייה בדימויים ממכרת כמו הימור, כאילו אמר הצופה לעצמו – רק עוד דימוי אחד ואז אצליח לסלק את הערפל, לשלוט בנעשה. אולם הוא יודע שההפסד מובטח מראש". על מנת להבין את מחירו של ההפסד הזה, וגם להתמרד כנגדו, כדאי לקרוא את "סימולקרות וסימולציה" – שכדרכם של מחקרי תרבות משמעותיים, הורס את המובן מאליו, בזמן שהוא מצביע על מה ש(לא) ממלא את מקומו.

     

    "סימולקרות וסימולציה", מאת ז'אן בודריאר. תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי. סדרת "הצרפתים – תרגומים מן המחשבה הצרפתית בת זמננו", בעריכת מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בודריאר. מנתח את המהפכה של הרס המובן
    צילום: איי אף פי
    עידן של הדמיה ואובדן
    עטיפת ספר
    7 לילות
    מומלצים