שתף קטע נבחר
צילום: איתי שרון

כל ישראל אחים

"שלושים שנה אני נושא עמי את צער הסיפור שלנו, של אלה שאני חש כעיניים וכשופר להם - אך רק השבוע הצלחתי להעז ולהגיד מול אצטדיון את מה שבמשך שנים התקשיתי לומר אפילו בארבע עיניים". יואל שרון מתגלגל בכבישי אצבע הגליל, ומסכם שבוע חמישי לחיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים

 

  
  
אצבע הגליל: ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. רוב יישובי הגליל העליון, ערבים ויהודים כאחד, ניבנו במקומות גבוהים. כשנוסעים ברכב כמעט ולא שמים לב לכך, אבל בעת רכיבה על אופניים כל עלייה מוציאה את הנשמה. על המאמץ הסיזיפי מפצה נוף עוצר נשימה - וגם הירידה שמגיעה לאחר כל עלייה. תוך כדי דיווש אני חושב לעצמי שכמו כל דבר טוב בחיים, גם הירידות הללו נגמרות מהר מדי. את מרבית חיינו אנחנו 'מבלים' בעליות, מתנחמים ברגעי שמחה בודדים וקצרים לעומת מאבק הקיום האינסופי. רק מי שרואה את ההזדמנות שמחכה מעבר לקושי מנצח.


 
המכינה הקדם צבאית בקיבוץ מעיין ברוך: אח שלי, מיכה. מתנשם ומתנשף התגלגלתי למעיין ברוך, לשם העפלנו כדי לפגוש את מיכה שלוי. התרגשתי לקראת הפגישה עם מיכה, המרצה במכינה הקדם צבאית הפועלת בקיבוץ, וכשאני מתרגש אני שר. "אני חוזר בדרך בה טיפסתי / בין אורנים גבוהים / אני חוזר בדרך בה חיפשתי / אור בלילות כהים / ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה / המדרון תלול יותר בדרך חזרה..."
 
מכינה קדם צבאית היא מסגרת חינוכית שנועדה להכשיר בני-נוער לקראת שירותם הצבאי. בשנת 1988, נוכח ההתדרדרות והשבירה הערכית שהורגשו בארץ לאחר רצח יצחק רבין, קבוצת אנשים שהוביל יוסי ברוך הקימה את המכינה במעיין ברוך. מאז, מדי שנה מתגבשת שם קבוצה של כ-50 בוגרי ובוגרות תיכון, הדוחים את
גיוסם וחיים בקיבוץ. סדר יומם כולל שיעורים בנושאים מגוונים, פעילוות חברתית וקהילתית, טיולים ומפגשי הכנה לצה"ל. המכינה דוגלת בניהול עצמי והחניכים, אותם מלווה צוות בוגר, אחראים על כל היבטי החיים המשותפים, החל מתוכנית הלימודים וכלה בהכנת הארוחות.
 
כ-40 בני-נוער ישבו באולם שאליו נכנסתי, מקשיבים בריכוז למיכה שהרביץ בהם תורה. "אתם יודעים מי אני?", שאלתי אותם. "במאי קולנוע", אמרה מישהי במבט מצועף; "עמותת 'אתגרים', לא?", זרק אחר וכולם הנהנו; "חבר של מיכה", הם קראו במקהלה לא מאומנת. "מיכה הוא לא חבר שלי. מיכה הוא אח שלי, בשר מבשרי", הכרזתי בלי לחשוב ובלי להתכונן.  


 
הסיפור של מיכה ושלי הוא סיפור של שורדים, סיפורם של שני ניצולים משדה הקטל, סיפורה של מחלקה 1 בפלוגה ב' של סיירת חרוב. לפני 34 שנים, בהיותי סטודנט לקולנוע בלונדון, הוזעקתי לישראל וקיבלתי את הפיקוד על לוחמי המחלקה. לא היכרתי אותם והם לא הכירו אותי, וכיוון שרובם גילחו את ראשיהם הם ממילא נראו לי דומים. נערים צעירים, עשויים ללא חת. אחד מהם היה מיכה.
 
שעטנו בנגמ"שים אל החזית הדרומית, חוצים את התעלה ונוחתים בארץ מצרים. לוחמים בעורף האויב, מטהרים תעלות, בונקרים ועמדות בדרכנו לעיר סואץ. ביום האחרון של המלחמה קיבלנו לפתע פקודה להיכנס לעיר. במהלך הלחימה איבדנו שני נגמ"שים, ובלית ברירה 19 לוחמים הצטופפו בנגמ"ש שלי. מיכה המקלען עלה אחרון, ממכסה המנוע, ואני פקדתי עליו לרדת. הוא התחכם ומנסה לעלות מאחור מבלי שארגיש. "שהמילואימניק יגיד לי מה לעשות?", מיכה מסביר עכשיו לחניכיו. "אני לא מכיר אותו, הוא לא מכיר אותי, ולי הכי חשוב להיות עם אחיי הלוחמים".
 
אבל אני המפקד, ופקודה היא פקודה, ולמרות העלבון הנורא מיכה נאלץ לקפוץ לאחור. באותו רגע חטפנו פגיעה ישירה מטנק מצרי. הנגמ"ש התרומם באוויר. 16 חיילים, חברים, אחים, נהרגו. נותרנו שלושה עדים להרס, לאש המאכלת, מיכה,
קדוש ואני. מיכה ניסה לחלץ את הנפגעים אבל האש היתה עצומה ונוראה. אני עפתי הרחק, מאבד את ההכרה לדקות ארוכות, ופוניתי שותת דם לבית חולים שדה.
 
אחרי שנה של מאבק המשכתי את חיי על כיסא גלגלים, לא מוותר על החלום וחוזר ללימודי הקולנוע באונ' תל-אביב. העשייה השכיחה ממני את מיכה, אותו בעצם לא הכרתי כלל. ומיכה? הוא התחתן, הוליד ילדים וניהל את בית הספר הניסויי בירושלים, עד שיום אחד החליט לעזוב הכל ולחזור אל המדבר, אל המקום שבו השאיר את היקר מכל. בשנת 1988 ביימתי את הסרט העלילתי הראשון שלי, "הלם קרב", וקראתי לגיבור שלי מיכה. הסרט חשף לראשונה נושא שהודחק וטואטא אל מתחת לשטיח. עד אז, בצה"ל שלנו לא דיברו על חולשת הנפש, על רגישות, על כאב.
 
20 שנה אחרי המלחמה התקשרה אליי אשתו של מיכה. הוא היה במשבר והיא חששה לו, ואני ניסיתי לסייע. כשהמשבר השני הגיע אמרתי למיכה שנמאס מהשטויות שלו, מהרצון להתחבר לאחינו המתים. סיפרתי לו שהקמתי את עמותת "אתגרים" ושאני צריך אותו. "אתה איש חינוך ואני לא מבין בזה דבר וחצי דבר", הסברתי לו. "אולי תיקח על עצמך את כל נושא הילדים והנוער?". והוא הסכים. 

 

"רבותיי", אני פונה לאנשים הצעירים, שמזה שעתיים וחצי יושבים מולנו ואוזנם כרויה לכל מילה, "האיש שיושב לפניכם, מיכה אחי, הקים אימפריה. הוא הגה את התורה המובילה בעולם להעצמת אנשים עם מוגבלויות באמצעות ספורט אתגרי".  


 
פאתי מעיין-ברוך: מיתוס האח. כשאני יוצא מהקיבוץ איני יכול להפסיק לחשוב על מה שאמרתי על מיכה. "אח שלי, בשר מבשרי". מבלי לבקש את רשותו ולקבל את הסכמתו, ככה סתם, ממקום בוגר ובשל, נתתי לתחושות לעצב את הדברים שאמרתי. בפעם הראשונה, מול 40 עדים, עיגנתי במילים את הקשר בין שנינו.  
 
אני חושב לעצמי שהחיבור לצבא הוא לא למספר היחידה כי אם לחברים שהיו איתנו, שעימם עברנו מסלול של התבגרות, שלצדם לחמנו באותם קרבות. חברות-רעות-אהבה-אחים-אחים לנשק. השירה העברית מגייסת את מיתוס האח: "כי רעות שכזאת לעולם / לא תיתן את לבנו לשכוח" (חיים גורי); "הייה לי חבר, הייה לי אח / הושט לי יד כשאקרא" (יורם טהרלב); "אחי, אחי שלי! ייבב אז הפצוע" (דן אלמגור). ואילו דויד, טרם היה למלך, קונן על שאול ויהונתן שנפלו חלל בקרב הגלבוע מול הפלשתים. "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ" (שמואל ב' פרק א').
 
30 שנה אני נושא עימי את צער הסיפור שלנו, של אלה שאני חש כעיניים וכשופר להם: אבישי, אורי, אורן, אליהו, אילן, שמואל, יוסי, ניסים, משה, יורם, דוד, אריה, דני, יהודה, יוסי ויואב. נותרתי אחרון לזעוק את מחאתנו. צילמתי סרטים על אנשים שמאבדים את שפיותם בשדה הקרב, כאלה שלא נכנסים לסטטיסטיקות של אחרי המלחמה. ייסדתי את עמותת "אתגרים" בכדי לפתוח צוהר לאנשים עם מגבלות פיזיות ונפשיות, ולאפשר להם להשתלב בחברה כמו כל-אחד אחר. לעתים צריך לחכות למקום ולזמן הנכונים, כדי להעז ולהגיד מול אצטדיון את מה שבמשך שנים קשה לומר אפילו בארבע עיניים.


 
תהיתי מה חשבו הילדים כשאמרתי להם שמיכה הוא בשר מבשרי. בסלנג הרווח היום, המילה 'אחי' מחליפה פסיקים ונקודות. את המשפט "מה העניינים אחי?" אני שומע על כל צעד ושעל; "אח שלי" הוא ביטוי של חיבה; "אח שלו" הוא ביטוי אירוני יותר - אתה אח שלו, לא שלי, אז לך חפש אצלו. אז לאיזה קטגוריה של 'אח' הם הכניסו את מיכה ואותי? היום קיימת זילות ופחיתות במושג האח. ואולי אני טועה, וחזון "כל ישראל אחים" מתממש לנגד עינינו? אבל הנה באה הטריבונה של בית"ר ירושלים ביום השנה לרצח יצחק רבין, וטרפה את כל הקלפים. לא אחים ולא נעליים. הכיעור בהתגלמותו. 

 

 

  • יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים" , יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"חבר של מיכה?". המפגש
"לא חבר - אח". המפגש
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים