במגילת העצמאות נוסד הלאום הישראלי
"לאום ישראלי" הוכר כבר בהכרזת העצמאות. הביטוי "מדינה יהודית" הוכנס אליה לפי החלטת האו"ם, ואין פירושו שהמדינה תזדהה עם הדת היהודית
עצרת האו"ם ב-1947 תבעה מיושבי הארץ להקים שתי מדינות: מדינה ערבית ומדינה יהודית. קהילת היהודים חויבה להכריז על המדינה היהודית, והיה עליה למלא שני תנאים:
1. "המדינה היהודית" מוקמת על-ידי הקהילה היהודית, גם אם בגבולה חיים לא רק יהודים;
2. המשטר יהיה לפי עקרונות שוויון האזרחים של האו"ם.
תנאים אלה ניכרים במגילת העצמאות, ובולטים בדברי בן גוריון. במכתב לאגודת ישראל הוא מסביר שיש למלא לא רק אחר החלטת החלוקה (ובה המונח "מדינה יהודית"), ומציין כי האו"ם דורש שלא תקום מדינה תיאוקרטית.
המונח "מדינה יהודית" נולד מהחלטת האו"ם, שהייתה היסוד המשפטי הבינלאומי לעצמאות. כדי להתקבל כחברה באו"ם, התחייבה ישראל לשוויון זכויות מלא לכל האזרחים, כי "במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא-יהודים – נוצרים ומוסלמים". ובמשטר דמוקרטי שום קבוצה אינה מורשית לחייב אדם לנהוג לפי אמונותיה, ואין רשות לשייך אדם לקבוצה בלי רצונו.
השופט צבי ברנזון, שהיה בין מנסחי הכרזת העצמאות, הסביר:
"הביטוי 'מדינה יהודית' לקוח מהחלטת החלוקה של האו"ם בדבר הקמת מדינה
יהודית ומדינה ערבית זו לצד זו. הכינויים הללו, כל כוונתם הייתה להבדיל את
המדינות אחת מהשנייה".
לולא החלטת האו"ם, היו מכריזים על "מדינה עברית". הרי בהכרזה נאמר: "אנו קוראים לכל המדינות השכנות לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו". ל"עם עברי" יש "מדינה עברית". הרי אז היינו "היישוב העברי", כמו גם הסתדרות העובדים העבריים, המשטרה העברית, בתי הספר העבריים, האוניברסיטה העברית, וסיסמת ההפגנות הייתה "מדינה עברית, עלייה חופשית".
האו"ם לא ראה את המדינה היהודית כמדינה שנועדה לפתור את "בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות". משפט זה, המופיע במבוא למגילת העצמאות, הוא ביטוי לשאיפות היהודים, ואינו מסתמך על החלטת האו"ם.
רק ב-1985, בחוק יסוד המדינה: הכנסת, נאמר: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה… שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". לדעת השופט בנימין כהן, "מדינה אינה יכולה להיות שייכת לציבור שהוא 'עם', להבדיל מאשר לאזרחיה...המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות שייכת לאיש, זולת לאזרחיה שלה".
ועוד: יהודים אזרחי מדינות שונות אינם יכולים להיות "בעלים של מדינת ישראל"; לא רק משום ש"עם" הוא ציבור שאינו אישיות משפטית. לפי חוק האזרחות, אם יגיע יהודי אזרח מדינה אחרת לישראל, תוענק לו אזרחות ישראלית, ורק אז יוקנו לו כל זכויות האזרח. מכאן, שבתחילת הדרך העם היהודי לא היה "בעלים" של ישראל.
במדינות מזרח אירופה, ברוסיה, ביוגוסלביה ועוד, נתפסת השייכות האתנית של האזרח כקובעת את ה"לאום" שלו, אבל בדמוקרטיות המערביות אסור לשלטונות לשאול את האזרח מה "הלאום האתני" שלו או הדת שלו. שם הלאום הוא כלל האזרחים של המדינה, "לאום המדינה". שום תכונה אחרת של האזרח, שום דת, מוצא, שפה או גזע אינם משנים, ועל-פי חוק, אדם לא יהא מופלה בגלל מינו, דתו, מוצאו, צבע עורו או השקפותיו.
תפיסה זו היא השלטת גם במגילת העצמאות: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", ואינה מזכירה כלל את הלאום. אין שמץ של "רישום אתני" כמו שהיה נהוג במדינות מזרח אירופה. האזרחות הישראלית היא הלאומיות הישראלית - כמו במדינות הדמוקרטיה המערבית. לא מדובר היה בהתעלמות מהערבים תושבי ישראל, להיפך: הייתה כאן הבטחה מפורשת שכל האזרחים החיים במדינה – בין שהם יהודים או ערבים – יהיו שווים בפני החוק, כבעלי הלאום הישראלי.
לסיכום, בביטוי "מדינה יהודית" כפי שהופיע במגילת העצמאות לא הייתה מחויבות לדת היהודית. לא נכון שישראל הוכרזה כ"מדינתו של העם היהודי", ולא נכון שמגילת העצמאות הוציאה את הערבים תושבי ישראל מ"כלל ישראל". כל אזרחי ישראל הם ישראלים גמורים, והם המעמידים יחד את הלאום הישראלי.
המשפט המתנהל בימים אלה על רישום "לאום המדינה", הלאום הישראלי, עשוי להראות שהתביעה הזאת נובעת במישרין ממגילת העצמאות.
פרופ' עוזי אורנן, יו"ר עמותת "אני ישראלי"
לפנייה לכתב/ת 
