ז'אן פול, סימון וכל האחרות
הם היו הזוג הכי פילוסופי של המאה שעברה, ועכשיו כולם נהנים לחשוף את הזיוף: ניצול מיני, סירסור בקטינות, תמיכה ברודנים. סימון דה-בובואר וז'אן פול סארטר מופשטים ממחלצותיהם. המילים עדיין מנצחות
בתי הקפה אפופי העשן של סן ז'רמן דה־פרה המו באמצע המאה שעברה צעירים סגופי מראה, באפודות גולף שחורות, שדיברו בלהט על ניכור, חופש וחובת הבחירה. הם הרבו לצטט את האמרות שטבע הפילוסוף הכוכב של אותם ימים, ז'אן פול סארטר, "האדם נידון להיות חופשי" ו"האדם נידון לבחור" - שהיו המוטו של האקזיסטנציאליזם. "אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה," פסקה שותפתו לפילוסופיה ולחיים סימון דה־בובואר ביצירתה המונומנטלית "המין השני," שנעשתה התנ"ך של הפמיניסטיות.
האקזיסטנציאליזם מבית מדרשם היה לא רק שיטה פילוסופית, זרם ספרותי, אמנותי ופסיכולוגי, אלא גם סוג של משנה חברתית, אופנה ותופעה תרבותית סוחפת. סארטר ודה־בובואר הציעו תורה שהם עצמם המחישו בדרך חייהם: חירות מלאה המטילה עליהם מחויבות לעצמם, לרעיונותיהם וליצירתם, לזולתם ולחברה בכללה.
שניהם הצליחו לשכנע המונים שהם מאחים פילוסופיה וחיים ללא פערים, והפגינו מעורבות פוליטית פעילה: התייצבו לצד החלשים והנדכאים והתקוממו נגד עוולות בארצם ומחוצה לה. את תורתם החילו גם על זוגיותם וכרתו את ברית החופש והאמון המפורסמת שלהם: כל צד ייהנה מחירות מינית מלאה ויתחייב גם לשקיפות מלאה. מיליונים האמינו להם וניסו לחקותם, דבר שעשה אותם לזוג האינטלקטואלים המפורסם ביותר במאה העשרים. אבל בשלב מוקדם למדי נבעו סדקים מצערים במופת הציבורי והפוליטי שהציגו, ומודל חייהם הפרטיים התגלה כזיוף, כפי שמוכיח, בין השאר, ספרה של העיתונאית והחוקרת האוסטרלית, הייזל רולי, "בארבע עיניים - ז'אן פול סארטר וסימון דה־בובואר: חייהם, אהבתם ואהבותיהם," שראה עכשיו אור בעברית.
סארטר ודה בובואר. חירות מינית מלאה
הספר הוא ספירת מלאי של האהובות והאהובים שידעו סארטר ודה־בובואר - אתגר לא פשוט אפילו לאפסנאית חרוצה מסוגה של רולי, במיוחד כשמדובר בשיאני עולם בתחום. סארטר - מכוער ופוזל, "Undersized" כדברי הסופר האמריקאי נלסון אלגרן, ובכל זאת אספן אהובות סדרתי, שניהל רישום מדוקדק של לוח הפגישות עימן, כדי להקציב לכל אחת מהן את שעתה ועונתה.
ואם לא שבר את השיא שקבע ז'ורז' סימנון (הוא התפאר בשגילת 10,000 נשים,( הרי זה משום שסארטר "שמר אמונים" לאהובותיו גם אחרי שתאוות כיבושן באה על סיפוקה. כשאפסה התאווה הצטרפו האהובות־לשעבר אל האהובות שבהווה, וכולן היוו חלק מהחבורה האינטימית בראשות אמא דה־בובואר ואבא סארטר ולוויניהם, שקראה לעצמה "המשפחה."
זהות בני "המשפחה" והקשרים המסועפים בתוכה אינם בבחינת חידוש; אלה כבר נחשפו באינספור ביוגרפיות ופרסומים, כולל "סארטר וסימון דה־בובואר - אמנות הקירבה" מאת וולטר ואן רוסום שראה אור בעברית ב־2000 והספרים המטרידים שכתבו כמה מאהובותיהם הנבגדות. ובכל זאת יש חידוש מסוים ב"בארבע עיניים." המחברת, החפה מתובנות ומאבחנות שיפוטיות כלשהן, מאששת עניינים ידועים שביוגרפים קודמים הותירו בעמימות מסוימת או עקפו: אותן "עלילות אהבים" שבגינן היו כולאים היום את סארטר ואת דה־בובואר בבית סוהר - הם פיתו תלמידות בית ספר קטינות, התעללו בהן רגשית וניצלו אותן מינית.
עידן התשוקה
בשנות השלושים היו סארטר ודה־בובואר מורים נערצים לפילוסופיה בבית ספר תיכון. היא התיידדה עם כמה מתלמידותיה המצטיינות וסירסרה בהן. קודם קיימה איתן יחסי מין ואחר כך הציגה אותן בפני סארטר, שלא החמיץ שום הזדמנות פיתוי. משלא הצליח לפתות נערה אחת, שכב עם אחותה הצעירה. שערוריות מעין אלו, המוציאות למחולליהן מוניטין בצרפת, ממיטות עליהם קלון פלילי במקום אחר, כדברי אוסקר ויילד, שהבחין בהבדל הבין־תרבותי העקרוני הזה לפני יותר ממאה שנה.
משכב קטינות אמנם אינו עניין להתהלל בו אפילו בצרפת הנאורה, אך לכל שאר הפרשיות שבינה לבינו ולביניהן מתייחסים הצרפתים בבדיחות נון־שאלנטית. לא בכדי נקראת סדרת הטלוויזיה על חייהם, המוקרנת בערוץ הממלכתי "עידן התשוקה." הפילוסופיה של סארטר החלה לפקוע, למעשה, כבר בסוף שנות השישים.
מישל פוקו ראה בו "הוגה של המאה ה־."19 פרופ' יעקב גולומב, שתירגם לעברית את חיבורו החשוב של סארטר "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם," מוחה: סארטר אמנם הודח מחשיבותו בידי כנופיות הסטרוקסטורליסטים והפוסט־מודרניסטים, אך הפילוסופיה שלו עדיין רלוונטית. אחד מחסידיו האחרונים של סארטר בצרפת הוא ברנר־אנרי לוי, שהקדיש לו ביוגרפיה אוהדת ")המאה של סארטר.(2004 ," אך אפילו לוי האוהד בא איתו חשבון על כמה משגיאותיו ועמדותיו הפוליטיות, ובראשן התלהבותו ממאו טסה טונג ותמיכתו הבלתי מסויגת בברה"מ עד ,1956 כשהטנקים הסובייטים פלשו להונגריה.
מסתבר שסארטר ידע יותר מכפי ששוער עד כה על פשעי הסטאליניזם, ונמנע לא רק מלגנותם בפומבי אלא גם מחשיפתם. מפי המתורגמנית הרשמית שהוצמדה לו בביקוריו התכופים בברה"מ, הוא ידע על הגולאגים ועל התעמרות השלטונות בסופרים ובאמנים. היא הייתה משכילה יהודייה "חתרנית" שסיפקה לו מידע מהימן על פשעי המשטר הסובייטי באותם ימים. המתורגמנית (שהייתה, כמובן, לאהובתו) נואשה מסירובו לראות ולהבין.
גם הסופר איליה ארנבורג, השתאה לנוכח לקות הראייה והקשב שהפגין סארטר באותם ימים. הייתה בצרפת לסארטר השפעה כמעט כמו ראש מדינה. הוא היה סמכות מוסרית וסוג של מנהיג רוחני. לרשותו היו במות אינספור לחשוף את הדברים. לו עשה כן, אפשר שאלפי אנשים היו ניצלים ממוות. דה־בובואר הדעתנית עמדה לצדו ומאחוריו, הן בתמיכה בברה"מ והן בהתלהבות ממאו, כבכל סוגיה אחרת.
ספקית מאהבות צעירות
פעמים רבות נשאלה דה־בובואר על טיב יחסיה עם נשים. תמיד הצהירה שאיננה לסבית והכחישה בתוקף קיום יחסי מין, אפילו מזדמנים, עם נשים. השקר התגלה ב-,1990 ארבע שנים אחרי מותה, כשמכתביה הלא מצונזרים לסארטר פורסמו בידי בתה המאומצת, ובהם תיאור יחסיה עם נשים. עוד פער בין הפילוסופיה לבין החיים, והוא בולט במיוחד במקרה של דה־בובואר, מכיוון שהיא השפיעה על חייהן של נשים רבות. היא התירה ואף הורתה להן להיות מה שהן במיניותן, כבכל תחום אחר בחייהן, בעוד שהיא עצמה תפרה לעצמה ביוגרפיה גמישה.
גם הזוגיות עם סארטר לא הייתה גן עדן של חירות הדדית כפי שהתעקשה להציגה. היא תיחזקה את מודל הזוגיות המושלם שלהם במאבקים נואשים ובאמצעים מלוכלכים. מבחינתה, אספקת מאהבות צעירות לסארטר הייתה אמצעי שליטה ופיקוח עליו. כל עוד היא הייתה "הספקית" והמפקחת, כך סברה, לא יתפתה להרפתקאות עם נשים שאין לה פיקוח עליהן.
היא טעתה. סארטר הוא זה שחי את "דרכי החירות" במלואן, בעוד היא מתייסרת ונאבקת לא להניח לזעם ולקנאה לשתק אותה. היא סובלת מפרצי בכי תכופים. החיים כה קצרים ואנו בני תמותה, היא מסבירה. היא לא מספיקה למחות את דמעותיה עד שמופיעה ההפתעה־האהובה הבאה. לבסוף היא תמיד אוספת כוח כדי לצאת למלחמה בחזית החשובה לה מכל: ביצור מודל הזוגיות המושלמת וכיבוש מרכזיותה בחייו של סארטר למען ידעו המפקפקים והדורות הבאים.
נדמה שזו אף הייתה המטרה הבלתי מוצהרת של "טקס פרידה," הספר המייגע שכתבה מיד אחרי מות סארטר היא מונה בו את הנשים שחגו סביבו, מגמדת את נוכחותן בחייו לתפקיד של סטטיסטיות ומקפידה להדגיש שהיא, תמיד היא, הייתה מלכת ההרמון.
"היא קינאה בכל מי שגזל ממנה את סארטר ולו לשעה, וזה כולל אותי," סיפר לי זמן קצר לפני מותו בני לוי, שהיה מזכירו של סארטר בשנים האחרונות לחייו. כשלוי שיגר מאמר של סארטר בנושא יהדות וישראל לפרסום ב"נובל אובסרווטר," הפעילה דה־בובואר לחץ כבד על עורך השבועון, ז'אן דניאל, לא לפרסם את המאמר בטענה שסארטר "ירד מהפסים." היא לא יכלה לשאת את הבגידה העקרונית ביותר שלו, שלא הניח לה לערוך את המאמר כפי שעשה תמיד אולם הפעם עמד על־כך שהמאמר יפורסם כלשונו. לדה־בובואר העיר בארסיות: "סליחה, אבל אני עוד חי."
אבל הגילויים המתרבים על הזוג ודעיכת הפילוסופיה הסארטריינית אינם מעיבים על כלל מפעלם, ובוודאי לא על מעורבותם החברתית והפוליטית האמיצה. הם קראו ליציאת כוחות צרפת מאלג'יר, כשרוב הצרפתים מיאנו לשמוע על כך. הם ליוו את הסטודנטים העצורים במרד 1968 לתחנות המשטרה, וכך מנעו את מאסרם. דה־בובואר כתבה מאמר הגנה נלהב על ישראל ב־,1982 אחרי סברה ושתילה, כשכל העולם היה נגד ישראל. בהערכה מחודשת של מפעלם האינטלקטואלי מודגשת דווקא תרומתה הנכבדה של דה־בובואר, שבשנות התהילה כונתה בזלזול "הסארטרית."
הם אומנם השקיעו לא מעט במעללי פיתוי מסואבים ודיווחו עליהם בהתלהבות זה לזה. היא ביבושת סרקסטית, הוא - באירוניה עצמית שנונה. "תארי לך," כתב לדה־בובואר, "נערה הציעה את עצמה בפני במלוא עירומה והדרה ואפילו זיקפה לא הייתה לי, והלוא זה עניין של נימוס אלמנטרי"! דומה ששניהם נהנו מן הכתיבה על מעלליהם יותר מן המעללים עצמם. ככלות הכל, הכתיבה הייתה תשוקתם הגדולה. המילים היו אמצעי הביטוי והפיתוי הבלתי מנוצחים.
- מתוך מוסף הספרים של "ידיעות אחרונות"
