היא שמה לעצמה דדליין, גיל 38
בשנים האחרונות היא מנויה באתרי היכרויות ויצאה לאינספור דייטים. כמעט אף פעם לא נוצר קשר משמעותי, וכשכן נרקם קשר, הוא היה מושתת ברובו על סקס והסתיים כשרצתה יותר מזה. במהלך השנים היו שני רומנים סוערים עם גברים נשואים. עכשיו היא רוצה ילד. סיפור טיפול עם תהייה בסופו
"אני רוצה גם וגם", היא אומרת לי אחרי מחשבה עמוקה. "לא רוצה לפספס את החלום שלי להיות אמא, אבל גם לא מוכנה לוותר על זוגיות. אני מתכוונת לגשת לבנק הזרע ולהתחיל שם את התהליך, אבל אני מתכוונת במקביל להמשיך לצאת לדייטים ולחפש לי בן זוג".
אמה של יונית לא התאוששה מאז מותו הטראגי של בן זוגה, ולמעשה שרויה עד היום בסוג של אבל שיונית מתקשה להבין, מפני שהנישואים שלהם לא היו מוצלחים בעיניה. אחותה הגדולה של יונית התחתנה בגיל מאוד צעיר, עם אדם שמזכיר מאוד בחזותו את אבא שלהן, ועד היום הם חיים יחד, בנישואים דומים מאוד לאלה של הוריה – מלאי כעסים, צעקות ומרירות מתמשכת. אחותה הקטנה נישאה גם היא לא מזמן, לגבר שתקן ומוזר המתגורר בחו"ל, ומיהרה לעזוב את הארץ אחריו.
ובאמת, במקביל, התחילה לנקר בתוכי השאלה "האם אפשר לעשות הכל יחד?". המאמץ להיפגש, להכיר, להתחיל קשר, תבע מיונית הרבה מאוד אנרגיות, ובשבועות האחרונים נדמה שהפך כמעט בלתי אפשרי. "בכל פעם שאני פוגשת גבר, אני לא מצליחה להמנע מלדמיין אותו מיד, במהלך הדייט, בתור אבא לילדים שלי. אני בקושי מקשיבה לו מרוב שאני עסוקה בלספור את הפאקים שלו ולשכנע את עצמי שהוא פשוט לא כשיר למשימה. ואת יודעת מה הכי מפחיד אותי? שיום אחד אפגוש מישהו ולא אצליח לפסול אותו מיד. מה אני אמורה להגיד לו? "אתה מוכן להיות האבא של הילדים שלי ?כי אם לא, יש לי תור לתרומת זרע בשבוע הבא... ".
שתינו שותקות כמה רגעים, מנסות לעכל את משמעות דבריה. האם זה אפשרי בכלל עבורה?
יונית (שם בדוי) ואני מכירות כבר יותר משנה. כשהגיעה אלי, בגיל 37, הציבה לעצמה מטרה "להפסיק את המשחקים ולהתחיל לחפש ברצינות בן זוג לחיים". החיים של יונית ססגוניים ומלאים. היא מצליחה מאוד בתחום העבודה שלה, התקדמה בצורה מהירה ופיתחה מגיל צעיר קריירה מרשימה ומבטיחה שדורשת ממנה הרבה שעות עבודה. יש לה הרבה חברים, חברות וידידים, והיא גם בקשרים חמים עם אחיותיה ועם אמה שמתגוררת בעיר סמוכה. בנוסף, היא מתאמנת באופן קבוע במכון כושר ומתנדבת ערב אחד בשבוע, כבר חמש שנים, במסגרת עמותה. סדר היום של יונית תמיד לחוץ ועמוס, ונדמה שהיא ממש רצה ממקום למקום, על מנת להספיק לעשות את הכל.
בניגוד לשאר התחומים, בהם היא מרגישה מצליחה ומסופקת, תחום הזוגיות תמיד מילא את יונית תסכולים. היא זוכרת שכבר בתיכון, כשחברותיה התחילו לצאת עם בחורים, היא חשבה לעצמה שכולם מסביב יתחתנו, והיא תישאר לעולם "הדודה הרווקה". לחרדתה, הנבואה הזו הגשימה את עצמה במדויק, כשכל חברותיה כבר מזמן נשואות ואמהות לילד או מספר ילדים, ורק היא מעולם לא חוותה זוגיות אמיתית ויציבה.
גדלה בבית נטול אהבה ומלא צעקות ומתחים
בשנה האחרונה למדנו לעומק את מקורות הבדידות של יונית, שאמנם מוקפת כל השנים בחברים ואהבה, אבל בתוכה פנימה מרגישה תמיד שונה, מוזרה, לא מספיק מפותחת מבחינה רגשית, לא מספיק נשית, ולא מאמינה בעצמה שתוכל לעניין ולמשוך גבר לאורך זמן. השורשים לתחושות האלה נטועים עמוק בילדותה של יונית, שגדלה בבית נטול אהבה ומלא צעקות ומתחים. כשהיתה בת עשר נהרג אביה בתאונת דרכים, והיא נשארה נבוכה ומבולבלת. את מקום הרעש והכעסים ששררו בבית לאורך כל ילדותה מילאו מאותו רגע שתיקות ועצב, מהולים במצוקה כלכלית אליה נקלעה המשפחה. את השנים הבאות היא זוכרת מאוד במעורפל, כמעט כמו חלום.
עוד מבט:
איך מתעלים את כל האושר לילד אחד קטן?
שני זהבי
במשך שנים חשבתי שהאושר הוא רק רגעים קטנים, רגע של הצלחה, רגע מתוק של שוקולד, רגע של חיבור פיזי ונפשי בין שניים. משיחה עם החברות הנשואות שלי התברר לי שכנראה טעיתי - האושר מתרכז כולו בדור הבא.
יונית לא מצליחה לייצר זוגיות. בשנים האחרונות היא מנויה בכל אתרי ההיכרויות ויצאה לאינספור דייטים, שהיא קוראת להם "עבודה". כמעט אף פעם לא נוצר קשר משמעותי, ובפעמים היחידות שכן נרקם קשר, הוא היה מושתת ברובו על סקס והסתיים מיד כשרצתה יותר מזה. במהלך השנים היו עוד שני רומנים סוערים עם גברים נשואים, היחידים שבאמת אהבה אי פעם. "אף פעם לא היה לי, בעצם, סיפור אהבה נורמלי" היא אמרה לי כבר בפגישתנו הראשונה.
החודשים האחרונים הביאו שינוי בדפוס היחסים שיונית מצליחה לייצר. לאט לאט, עם הרבה מאמץ והשתדלות מצידה, הצלחנו להרגיש שהיא עוברת משלב הדייטים האקראיים, שאינם נמשכים, לשלב של יחסים – קשרים אמיתיים, שמבוססים על רגש ונמשכים יותר מאשר שבוע ימים. בהחלט היתה תחושה של התקדמות ומגמה, אם כי עדיין לא נמצא "האחד" המתאים.
"אני לא רוצה לפספס את הרכבת"
אבל הזמן לא עמד לצידנו. מתישהו במהלך השנה הזו, יונית התחייבה בפני עצמה, שאם לא תמצא בן זוג עד גיל 38, היא תתחיל לחשוב ברצינות להיות אם חד הורית: "אני לא רוצה לוותר על חווית האמהות" היא הדגישה. "אני יודעת שהתהליך הזה יכול לקחת זמן, ואני לא רוצה לפספס את הרכבת".
כל זמן שהדיבורים על כך היו "באוויר", שתינו לא הקדשנו לכך מספיק מחשבה. אבל לאט לאט התקרב המועד. "אולי לא סתם קוראים לזה deadline", אמרה לי באחת הפגישות. "לפעמים אני מרגישה שאם אני נכנסת לתהליך של להיות אמא אני צריכה פשוט להרוג בתוכי את החלק של זו שרוצה להיות אשה ובת זוג. אי אפשר לעשות הכל יחד".
מצד שני:
ילדים? לא תודה, אני כבר תרמתי במשרד
שירה עברית
מדובר בנוהל קבוע במשרד, ברור ומוכתב כמעט כמו הקפה של הבוקר או הדפסת דו"חות בסוף כל חודש. כל עובדת שקיימה בהצלחה את מצוות פרו ורבו, ממתינה מספר שבועות בטרם תפלס דרכה בחזרה אל המשרד ממעמקי ערימת החיתולים החדשניים ומקפידה לקיים את המצווה הגדולה מכולן, הידועה בשם: "נו, זה לא עושה לך חשק?" זהו, שלא.
השבועות חלפו ותכני השיחות השתנו מקצה לקצה. יונית נכנסה לתוך התהליך, בחרה את בית החולים שם תבצע את הפרוצדורה, בחרה תורם זרע פוטנציאלי והתחילה בנסיונות ממשיים להכנס להריון. פגישות שלמות הוקדשו להריון המתוכנן, להפיכתה העתידית לאם חד הורית: איך תסתדר? מי באמת יעזור לה? איך תגיב המשפחה ברגע האמת? ואיך יגיבו החברים? ובעבודה? מה זה לגדול כילד למשפחה כזו? האם הילד צפוי להיות שונה? איך אמורים להיערך טכנית, פיזית וגם נפשית לקראת לידתו? שאלת הזוגיות לא עלתה לדיון במשך שבועות ארוכים.
אבל זה היה זמני בלבד. כעת, כשהיא כבר עמוק בתוך הנסיונות להכנס להריון, נסיונות שלא מצליחים בינתיים, והזמן חולף עובר לו, שוב עולה שאלת חיפוש הזוגיות במלוא עוצמתה.
האם יונית צריכה לשים את חלום הזוגיות שלה בצד, עד שתצליח להיכנס להריון, תלד ילד, הוא יגדל קצת, ואז "תחזור למשחק"?
האם עליה לוותר על ההריון והאמהות, על מנת לא לפגוע בסיכויים שלה למצוא זוגיות, או שאפשר "גם וגם"?
- יעל דורון היא פסיכולוגית ומעבירה יחד עם בן זוגה סדנאות לקראת זוגיות
מומלצים
