אני והתחתונים של אבא של שחר
פעם הוא היה עומד בסלון בכפכפים ומגהץ. אחר כך כבר התחיל להיות לו חם, ואחר כך כבר היה לנו את שחר ואני הייתי יותר שעות בבית, וגם למדתי (איכשהו) לגהץ, לא חבל על הזמן שלו כשהוא כבר מגיע? אז הוא יושב וקורא לו את העיתונים
רכים ומדיפים ריח רענן של כביסה. אני מביאה אותם אל פניי ושואפת את הריח שלהם. "איך המרכך החדש?" אני שואלת את אבא של שחר.
הוא בקושי מרים את הראש מהעיתון, מהמהם משהו שנשמע כמו תגובה חיובית למשהו שאין לו מושג מה הוא וחוזר לעיתון. כבר יום רביעי. אין לו מה לעשות חוץ מלקרוא את עיתוני סוף השבוע שעבר? לקפל כביסה למשל?
אני מקפלת את התחתונים שלו אחד אחד ומניחה אותם בערימה המתגבהת בצד ערימת החולצות שלו. אחר כך אניח אותם במגירה, המקום ממנו הוא חושב שצומחים התחתונים. את שלי אני לא מקפלת. מה כבר יש לקפל בתחתונים של אשה? הם לא תופסים כל כך הרבה מקום במגירה.
את החולצות לגיהוץ אני שמה בערימה נפרדת, לא מקפלת אותן. פעם הוא היה עוזר לי עם זה, עומד בסלון בכפכפים ומגהץ. אחר כך כבר התחיל להיות לו חם עם זה, ואחר כך כבר היה לנו את שחר ואני הייתי יותר שעות בבית, וגם למדתי (איכשהו) לגהץ, אז לא חבל על הזמן שלו כשהוא כבר מגיע? אז הוא יושב וקורא לו את העיתונים של השבוע שעבר, ואני עומדת בפינת האוכל ומקפלת. לפחות מהריח אני נהנית.
עם השנים הוא עוד סיגל לו את המנהג הזה - להשיל את התחתונים עם המכנסיים ליד המיטה, ולמצוא אותם מקופלים ריחניים במגירה, מעל למגירה של הגרביים, שגם הם נולדו, כמובן, מזווגים ומגולגלים.
בסוף אני נשארת בערב מול ערימה ענקית של כביסה
עם כל השנים, עם כל התארים, עם כל העקרונות והמילים הגבוהות, בסוף אני נשארת בערב מול ערימה ענקית של כביסה ונהנית מהריח שלה, כמו עקרות הבית בפרסומות. אני אומרת את זה בקול רם, אבל זה ממש כאילו שהייתי ממשיכה להגיד את בלב. אף אחד לא מרים את העיניים מהעיתון הישן שלו, חבל להצטרד בשל דבר כזה. אז אני ממשיכה לקפל את התחתונים הצבעוניים שלו ולהציץ בסרט שמשודר בטלוויזיה.
זה לא קל, כי אבא של שחר, בזמן שהוא מתעמק בעיתון, גם מזפזפ. "זאת המנוחה שלי", הוא אומר, ואני מראש מוותרת, כי שעות המנוחה שלו כל כך קצרות, ואני הרי כל היום וכל הלילה נחה.
כשחיים בשניים צריך לוותר, מראש אמרנו את זה כשהתחלנו עם החיים המשותפים האלה, אז כשהוא נחת בתוך חיי עם הזקן והתחתונים המגוחכים שלו, וחשבתי שיותר טוב מזה בחיים לא יכול להיות.
הזקן נשאר, כי עם כל האהבה שמעוורת את עיני האוהבים בכל זאת הבנתי שעדיף שמשהו יכסה את הפרצוף הזה, אבל התחתונים האלה הם כל כך גליתוש שלא יכולתי לסבול אותו עוד יום אחד איתם.
"את נפלאה", אמר לי ביום ההוא כשחזרתי עם שקית גדולה של המשביר גדושה בבוקסרים צבעוניים שעלו לי כמעט משכורת שלמה של סטודנטים. "את מפתיעה אותי בכל יום מחדש".
באותה תנופה של התרגשות ממשהו חדש ארזתי באותה שקית של המשביר את כל התחתונים הישנים שלו וירדתי למטה להניח אותם ליד פח הזבל. מידי פעם כשאני עוברת באלנבי אני עוד מנסה לנחש מי מבין הקבצנים מתהדר לו בתחתוני טנגה יוקרתיים שצריכים כבר להיות מרופטים למדי בימינו.
האמת היא שזה לא נגמר כל כך מהר, כי גליתוש ממשיכה בכל שנה להפתיע אותו עם אותה מתנה, אבל הוא כבר התרגל לבוקסר הרחבים, הנוחים, ואני ממהרת להעניק את מתנותיה, עוד עם העטיפה, לרונית – תמיד יהיה אצלה מישהו שישמח להתעורר בבוקר ולהיכנס לתחתונים רעננים. אלה של השנה עוד מתייבשים במגירה. אני מסרבת לחשוב אם זה מפני שכבר התייאשתי מכך שמישהו יישאר אי פעם עם רונית עד הבוקר, או שכבר לא אכפת לי אם אבא של שחר ישתמש בהם או לא.
"את באה לישון?" הוא שואל אותי ומקפל את העיתון.
"עוד יש לי כביסה", אני אומרת, והוא לא מציע שום דבר. חוץ מזה, הסרט עוד לא נגמר.
הוא קם ומפהק, מגרד בזקן.
"אתה צריך להסתפר, אתה יודע?" אני אומרת לו, והעיניים שלי נעוצות במרקע הטלוויזיה.
"כן", הוא אומר וקם על רגליו, "לא היה לי זמן".
"כדאי לך בכל זאת למצוא לך את הזמן", אני אומרת לו ומבקשת שיעזור לי לקפל את הסדין הגדול.
"עזבי, תשאירי לי למחר", הוא אומר. הוא מכניס יד לתוך התחתונים שלו ומניע אותה בתנועה ארוכה וחוזרת של התגרדות. מוציא את היד ומביא אותה אל אפו בתנועה השגורה, מרחרח את אצבעותיו. "יש מים חמים?" הוא שואל אותי.
"יש", אני עונה לו ומתחילה להיאבק בסדין הזה, שיתקפל ישר כדי שיהיה לו מקום על המדף בארון.
שוב מכניס את ידו לתחתונים באותה תנועה של ערב
הוא מתחיל לצעוד לכיוון המקלחת, שוב מכניס את ידו לתחתונים באותה תנועה של ערב. "ותשאירי לי את הסדין הזה", הוא זורק לי מאחורי כתפו, "אני אקפל לך אותו בבוקר, לפני שאני יוצא".
לָך?
מחר?
הוא?
ואני, שמעולם לא הכרתי מישהו שנלחץ יותר ממנו בבוקר ובכל זאת תמיד מאחר, כבר מעדיפה להיתקע עוד 20 דקות עם הסדין, רק להשאיר לי ספיחים של קיפול למחר.
- הדס מטס פרסמה לא מכבר את הרומן "רבע עוף" בהוצאת אגס.
הוא כבר התרגל לבוקסר הרחבים, הנוחים
מומלצים
