סוגרים חשבון
הגיוני לדרוש מממשלת גרמניה תיקון נוסף – אחרון – להסכם הפיצויים של ניצולי השואה. סביר להניח שהיא תסכים לכך, בתנאי שהחשבון ההיסטורי עם מדינת היהודים ייסגר. אנחנו מוכנים לכך?
מחר (ד') יגיע אלינו שר האוצר הגרמני. הוא לא ינהל כאן שיחות על פתיחת הסכם השילומים. ההסכם ההוא תם ונשלם, בניגוד להסכם הפיצויים האישים, שעבר תהפוכות רבות, ועוד יעבור.
כשהגישה בינואר ומארס 1951 ישראל את תביעותיה הכספיות לממשלת גרמניה, נעשתה בהן הפרדה בין "שילומים" למדינה כמדינה, לבין "פיצויים" ליהודים ניצולי שואה כיחידים. את דרישת השילומים ביססה הממשלה על הצורך לקלוט בישראל "חצי מיליון פליטים יהודים מארצות שהנאציזם שלט בהן", כפי שנכתב בהחלטותיה. לימים יפרש זאת השופט העליון מישאל חשין בצורה הזאת: "מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים - ללא קבלת הסכמתם המפורשת - על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסבלו, ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה.. הניצולים איבדו את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה". אף שהפרשנות הזו מקובלת על רבים והשתרשה בשיח התקשורתי, היא לא מתיישבת עם ההיסטוריה, או לפחות לא עם חלקיה.
במסגרת הסכם הפיצויים האישיים, שאף הוא נחתם ב-1952, הורשו אזרחי ישראל ניצולי מלחמת העולם השנייה לתבוע את ממשלת גרמניה על פגיעות גופניות, נכות, פגיעות נפשיות ועוד. הפרוצדורה הייתה משפטנית, ביורוקרטית, מייגעת ומלווה במגבלות ובאפליה בין דם לדם, אבל בסופה שולם הכסף. למעשה לא היה הסכם פיצויים אחד אלא שורה ארוכה של הסכמים, שנפרסו על-פני עשרות שנים והשתנו במרוצתן, במיוחד אחרי איחוד הגרמניות. ועדת התביעות של הארגונים היהודיים וממשלות ישראל ניהלו באותן שנים משאים ומתנים מסובכים ועדינים עם ממשלת גרמניה, שתוצאותיהם יצרו מבוך ומבוכה.
זרם הפיצויים מגרמניה החל ב-1954 עם סכום זעום של 5 מיליון דולר, עלה ל-65 מיליון דולר ב-1958, ל-100 מיליון דולר ב-1960, ול-200 מיליון דולר בראשית שנות ה-70. באותן שנים היו שוות ההכנסות מפיצויים אישיים ל-7.5% עד 16% מהייבוא. הפיצויים האישיים ממשיכים לזרום גם בימינו, וסכומם בשנים 2000 עד 2006 הגיע ל-5.3 מיליארד דולר - 750 מיליון דולר לשנה בממוצע. כסף לא קטן, אבל גם לא גדול. קצב הפיצויים צפוי להימשך עוד כחמש שנים, ואחר-כך יתכווץ בהדרגה.
לפי ההגדרה הרחבה ביותר חיים כיום בישראל כ-250,000 פליטי שואה וניצולי שואה. כ-50,000 מהם מקבלים תגמולים מהלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר, שנכנסה בנעלי משרד השילומים והפיצויים הגרמני. כ-57,000 מקבלים תגמולים מממשלת גרמניה, מחציתם כ-270 אירו לחודש. 143,000 לא קיבלו עד כה תגמול כלשהו, או משום שלא עמדו באמות המידה לקבלת הפיצויים, או משום שנפלו בין הכסאות. לפני כחודש החליטה ממשלת ישראל לשלם לקבוצה האחרונה – 7,000 נפגעי שואה שזכאותם אינה מוטלת בספק - קצבה מיוחדת, 1,200 שקלים בחודש. באשר ליתר הניצולים, הפליטים והעולים, הוחלט לסייע "לנזקקים ביותר שביניהם".
על רקע נתונים אלה יש היגיון לדרוש מממשלת גרמניה תיקון נוסף – אחרון – להסכם הפיצויים. סביר להניח שהיא תסכים לכך, ותגלה נכונות לממן פיצויים מוגבלים (270 אירו לחודש) לעוד 50 אלף ניצולים ופליטי השואה החיים בארץ. זה יעלה לה לא יותר מ-250 מיליון אירו בשנה - נטל זניח למשק הגרמני.
הבעיה היא לכן שלנו, לא שלהם. ישראל תצטרך לתת לעצמה תשובות על כמה קושיות. ראשית, איך ועל ידי מי ייעשה המיון בין פליטי מלחמת עולם השנייה הזכאים לפיצויים לבין הלא-זכאים, ומה יהיו התבחינים לאישור התביעות - הכלכליים והמוסריים? שנית, כיצד תימנע תחושת האפליה בין אזרחי ישראל שיקבלו עוד 1,500 שקל בחודש מגרמניה, לבין קשישים אחרים, עניים כמותם, שלא יקבלו כלום? יידרש כאן מהלך תקציבי מתקן ומשווה.
ולבסוף: התנאי של הגרמנים לתיקון הסכם הפיצויים יהיה סגירת החשבון ההיסטורי עם מדינת היהודים. האם בעבור 250 מיליון אירו לשנה נסכים לכך? ובעבור חצי מיליארד? נדמה לי שכן. הרי התפייסנו, סלחנו ושכחנו מזמן.
מומלצים
