ערבים לחיך
יאיר רוה סבור שאנחנו עדיין לא מוכנים באמת להכניס את הערבים לתוך התרבות שלנו, מקסימום למתג אותם כטרנד
מעניין מה חושבים השחקנים הערבים־ישראלים והפלשתינים שהוזמנו להשתתף בסדרת הטלוויזיה "ארץ אבות" ולבסוף גילו שהם מככבים בסדרה שנקראת "עבודה ערבית". מעניין מה חושב על כך סייד קשוע - אחד הכותבים המבריקים כרגע בארץ, שהציג את הפלשתינים הצעירים כיהודים החדשים, הכורעים תחת נטל כבד מנשוא של מסורת בת אלפי שנים מול שאיפה אישית, מערבית וקפיטליסטית להגשמה עצמית. כשנודע שטוריו של קשוע עובדו על ידו לתסריטי "ארץ אבות", התפלאתי: זה נשמע אמיץ, כמו סיטקום על זכות השיבה. והנה הסדרה מגיעה ושמה "עבודה ערבית", כדי שנזכור מי כאן בעל הבית. במחי החלטה שיווקית, "עבודה ערבית" הפכה מהסדרה שהכי רציתי לראות בטלוויזיה לסדרה שלא אתקרב אליה.
זו תקופה נהדרת להיות שחקן ערבי, חוץ מהעובדה הקטנה שזו תקופה איומה להיות שחקן ערבי. נהדרת, כי יש עבודה בינלאומית. מאז גילם מכרם חורי את נשיא פלשתין ב"הבית הלבן", האמריקאים התחילו לחבב את מראה הג'נטלמן הערבי. ובזכות העיסוק ההולך והגובר של הקולנוע האמריקאי במלחמת עיראק, לא רק לשחקנים ישראלים יש הזדמנות לגלם ערבים, גם לערבים עצמם. מ"סוריאנה" ועד "הממלכה" (שבה קיבל אשראף ברהום תפקיד מוביל), המשבר במזרח התיכון מטופל בקולנוע באופן פחות בנאלי, בו גם ל"איש הרע" יש ערכים ראויים להערכה מאחורי פעולותיו. אבל בסופו של דבר, אחרי שטעמה המתוק של ההכרה הבינלאומית מתפוגג, נשאר על הלשון טעם הלוואי המשת"פי. הרי ערבים בהוליווד הם עדיין בעיקר טרוריסטים, גם אם הם מעוררי הזדהות. היחס לערבי בקולנוע הוא עדיין כזה של פחד וחשדנות.
עבור הוליווד וערוץ 2, הדרך היחידה לראות ייצוג אחר של ערבים הוא בסרטים שאינם הוליוודיים. למשל, "ביקור התזמורת" או סרט האנימציה "פרספוליס", המועמד המוביל לזכייה באוסקר על הסרט הזר העוסק בילדותה של מרג'ן סאטראפי באיראן. כן, איראן אינה חלק מערב, אבל לכו תזכירו את זה למישהו. ואם אתם רוצים טרנד, הרי הטרנד האיראני: "פרספוליס"; המועמדות לאוסקר של שורה אגדשלו האיראנית על "בית של חול וערפל", ובקרוב גם כוכבת איראנית חדשה בסרט הבא של רידלי סקוט. הסרט בו משחקים גם ג'אמיל וקלרה חורי (הטרנד הקודם) ואלון אבוטבול (הטרנד הקודם-הקודם).
- טורי דעות נוספים תוכלו למצוא בגיליון החדש של פנאי פלוס