שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לגרד את התחתית

    "הראשון שאמר לי שאני יפה היה האיש עם הידיים הגדולות משער חמש. הוא גם הראשון שנתן לי כסף. זה היה ביום שעזבתי את הבית, אחרי הלילה שבעלי צעק לכי לעזאזל". פרק מתוך "דיבה" של חנה גולדברג

    מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפייה. בחיים לא הרגשתי יפה כל כך. מרוב שאני יפה, כל הרחוב מסתכל עלי. גברים לא יכולים להוריד ממני את העיניים, נשים מציצות לעברי בהיחבא, משלחות מבטים משתאים ביופי החדש שלי, מנסות ללמוד ממני איך להיות כל כך קורנת. ככה זה מאז שאני פה, בכניסה לסֶנטֶר.

     

    ושלא תחשבו שיש לי הרבה ניסיון בלהיות מאושרת או יפה. אין לי. זו בסך הכול הפעם הראשונה בחיים שטוב לי. מוזר שזה קורה לי רק בגיל חמישים ומשהו, דווקא כשהיה אמור להיות לי הכי רע, כי אין לי כלום.

     

    אני לא מבינה איך עד עכשיו לא ראיתי איזה דבר מקסים זה החיים. אולי מהזווית הזאת רואים טוב יותר. במיוחד בלילה.

    בערב אני נשכבת על המזרן שלי, שפעם, כשעוד גרתי עם בעלי, היה מזרן-התעמלות-הבוקר-שלי. עכשיו, במקום לשבת עם בעלי על הספה ולראות חדשות בטלוויזיה, אני מסתכלת על הרגליים של האנשים שעוברים ומנסה לנחש אם טוב להם בחיים או לא.

     

    פעם החיים שלי היו מאוד מאורגנים. לכל פעילות היה לי חפץ מתאים: מזרן - להתעמלות בוקר בסלון, נעלי ספורט אווירודינמיות - למכון כושר, משקפי שמש - לים, חלוק רחצה - לבריכה, מנורת קריאה - לקריאה, מנורה אדומה - לרומנטיקה, חולצות זקופות צווארון - לישיבות מורים, חולצות נטולות צווארון - לאספות הורים.

     

    עכשיו אין לי כלום, וזאת הפעם הראשונה שאני לא פוחדת לאבד כלום.

     

    הראשון שאמר לי שאני יפה היה האיש עם הידיים הגדולות משער חמש. הוא גם הראשון שנתן לי כסף. זה היה ביום שעזבתי את הבית, אחרי הלילה שבעלי צעק לכי לעזאזל, ואני צווחתי אל תיגע בי, והוא צרח סְתֵמי לפני שאני מפרק לך את הפרצוף המכוער שלך. פעם ראשונה שהבעל-האינטלקטואל-שלי-המרצה-לביו-טכנולוגיה דיבר אלי ככה, ואמרתי לעצמי שהנה עוד מחסום נפרץ בדרכנו מטה לזרועות התהום הפעורה.

     

    סגרתי את הדלת מאחורי והסתלקתי משם. בשמַיִם לא היה אפילו פירור של ירח. היה כזה חושך שבקושי ראיתי לאן אני הולכת. כשהגעתי לים התיישבתי מול המים. גלים התפוצצו מולי באוויר. הים נהם מעומק התהומות שלו, ואני דיברתי עם עצמי בקול רם בשני קולות:

     

    "אני לא חוזרת אליו."

     

    "יופי, ולאן תלכי?"

     

    "אני אמצא עבודה חדשה."

     

    "כן, בטח, העולם ממש מחכה לך בנשימה עצורה, אחרי מה שקרה."

     

    "אני חייבת לעזוב אותו."

     

    "את לא חייבת כלום. לכי הביתה, כנסי למיטה וחבקי אותו."

     

    "אבל אני שונאת אותו."

     

    "את כועסת, זה יעבור."

     

    "זה לא יעבור, אני שונאת אותו כבר שנים."

     

    "נסי לשחזר את הדברים שאהבת כשהיית מאוהבת בו."

     

    זוג חלף על פני מחובק בתוך מטרייה. הם פסעו על המזח, עצרו, התנשקו.

     

    ניסיתי לשחזר את הדברים שאהבתי בו פעם.

     

    אבל כלום לא נשאר.

     

    האפלה חלחלה לתוך הנחיריים שלי, לארובות העיניים, לחלל הפה, לאוזניים, נאספה לגוש צמר-גפן שחור. מרחוק האיר פנס תאורה את מגדל המציל. רגלי בוססו בחול לכיוון האור. טיפסתי בסולם של מגדל המציל, משכתי את עצמי למעלה לבקתת העץ, התיישבתי על המעקה. מלמעלה הים נראה שחור עם פסי רוחב לבנים, הנהמה שלו הפכה לשאגה.

     

    הזוג המחובק הלך.

     

    ואז הם באו.

     

    הם הגיעו מכיוון תחנת הכוח. הם היו שלושה. שניים נמוכים ורחבים שנראו כמו תאומים ואחד רזה עם קוקו בלונדיני ומשקפיים. זה עם הקוקו היה הכי בן-זונה. הוא זה שקלט אותי ראשון. הוא הצביע למעלה, ושלושתם הרימו את הראש וצחקו. כשהם טיפסו על הסולם המגדל רעד. היה להם ריח של שתן, וההוא עם הקוקו הסריח מבירה. כשהם הרביצו לי, הוא כל הזמן סינן:

     

    "תהיי טובה, כפרה, איזה טובה את, כפרה, כן, ככה, תהיי טובה..."

     

    היו לו נעלי שפיץ, וכל פעם שזזתי הוא הכניס לי בעיטה בבטן.

     

    אחרי שהם הלכו, התלבשתי והתחלתי לחפש את התיק עם הכסף והמסמכים והמפתחות של הבית, אבל הכול נעלם. נשכבתי על רצפת העץ, על הגב. בבת אחת השמים התכסו כוכבים, ירח עגול עלה, והבטן שלי התמלאה געגועים.

    הירח התקרב אלי, הושטתי יד, נגעתי בו, והוא ליטף אותי בעדינות.

     

    "אני לא חוזרת הביתה," אמרתי לו.

     

    "אני יודע, מגיע לך יותר," אמר הירח, ואני עצמתי עיניים והתמכרתי לליטופים שלו, ובכל פעם שחזרתי ופקחתי עיניים הוא הלך והיטשטש, והשמים הלכו והתבהרו.

     

    אחר כך באה שמש חיוורת, ואני שטפתי את הפנים במים הקרים של הים והתחלתי ללכת לכיוון דרום.

     

    משאית זבל זחלה בכביש, ופועלי העירייה נתלו מאחוריה כמו קופים. בחלונות הראווה השתקפתי לעצמי בחולצה קרועה ושיער פרוע. מכוניות מילאו את הרחוב וצפצפו. כאבו לי הרגליים, והדקירות בשיפולי הבטן התחזקו. לא יודעת כמה זמן הלכתי. בטח שעות. וכל הזמן חלפו על פני גברים ונשים. צועדים לעבודה, שמאל ימין, שמאל ימין. ואני יחפה על המדרכה מולם, שמאל ימין, שמאל ימין. ואבני מדרכה צוננות הולכות ומתחממות אט אט תחת רגלי, והפה שלי נהיה יותר ויותר יבש, שמאל ימין.

     

    בכניסה לסנטר העולם הצהיב. ואז השחיר. נתקלתי במשהו ונפלתי. אני זוכרת שראיתי את עצמי מלמעלה נופלת ומתקפלת על המדרכה. משום מה התחשק לי לצחוק. מישהו רכן אלי ודיבר, אבל העמדתי פנים שאני לא שומעת ופשוט המשכתי לשכב שם ככה. נעימות אפפה אותי, מפתיעה בעוצמתה המרגיעה ובחד-משמעיות שלה.

     

    אפשרות ב'

    התאהבתי בבעלי כשהייתי בת שלושים. זה לא שהייתי ילדה או משהו. ממש לא. כבר ידעתי שבסוף כל התאהבות מחכה בוקר לא מפתיע, שבו אני מתעוררת לצדו של מישהו שכל מה שאני רוצה זה שהוא ילך.

     

    באותה תקופה רוב הבחורים שפגשתי היו צעירים ממני. בני עשרים ושבע מקסימום. התרגלתי לראות את עצמי מבעד לעיניים שלהם: רווקה מותשת, שעל פניה ארשת קבועה של ספקנות.

     

    זה שהתאהבתי בבעלי נראה לי כמו נס.

     

    היה יום שישי אחר הצהריים. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. השמש גלשה במורד הקיר, מתאפקת לא לבכות. אצבעותיה נאחזו בווילון הרומנטי שקניתי לעצמי בשוק הפשפשים. לשתינו היה ברור שתכף היא הולכת ליפול נמוך.

     

    וכנראה גם אני.

     

    גרתי בצומת רחובות. בדירת חדר, קומה שלישית. כשהייתי שוכבת במיטה ובוהה בחלון הייתי רואה אנטנות פרועות. כשהתיישבתי ראיתי את הים מביט בשמש בעיניים תכולות, מבטיח לה כל מיני דברים. בערב הוא היה בולע אותה, בבוקר מתנצל.

     

    כמעט שלוש שנים לא הייתה לי אהבה. שלוש שנים התעוררתי לבד בבוקר, אכלתי לבד, ישנתי לבד, התקלחתי לבד, דיברתי בעיקר עם עצמי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שמרוב התאהבויות שבסוף משאירות לי חור ריק בנשמה, כנראה איבדתי את האומץ להתאהב.

     

    כל אותו היום הייאוש טיפס ועלה מהבטן לכיוון הגרון. אחר הצהריים הוא התלפף סביב הצוואר ולחץ. מישהו בקומה מעלי צעד הלוך ושוב, הדליק רדיו, כיבה.

     

    מרחתי שפתון סגול וירדתי לפיצוצייה. היה חם. קבקבי העץ שלי תופפו על המדרכה, ובראשי התנגנה "קריאת העורב".

    הרחוב התרוקן מאוטובוסים, האוויר האפיר, והשבת הלכה והתקרבה מכיוון הים. על המדרכה, ליד אני-לא-יקרן-אני-ירקן, לפתה את זרועי יד יבשושית מכוסה כתמי גיל. זו הפעם הראשונה שהירקן שלי נוגע בי.

     

    השבת כבר רבצה במלוא כובדה על המדרכה, ובבת אחת נדלקו כל פנסי הרחוב.

     

    "בואי. בואי, נשמה."

     

    אני-לא-יקרן-אני-ירקן ישר ראה עלי שבא לי למות. בזמן האחרון הוא היחיד שראה עלי משהו. בעצם הוא היה בין המעטים שבכלל ראה אותי. מאז שהגעתי למסקנה שאיבדתי את היכולת להתאהב, וכלום כבר לא יקרה, הפסקתי לצאת מהבית, חוץ מאשר לעבודה, לירקות ולפיצוצייה. את שאר המצרכים הזמנתי בטלפון.

     

    כל החברות שלי כבר התחתנו. רק אני בת שלושים, ועדיין לבד. כל הזמן הייתה לי הרגשה ששכחתי משהו. לא הצלחתי להיזכר מה, וכל יציאה לרחוב החריפה את תחושת השכחה. למה האנשים מתרוצצים הלוך ושוב ברחובות? האם מתקיים איפה שהוא משהו בעל משמעות?

     

    "תראי מה זה דבש," אמר אני-לא-יקרן-אני-ירקן ותחב לידי פרוסת מלון עבה. הוא ניצב בפתח החנות שלו בסנדלי פלסטיק כתומים וחייך. עיניו הציצו אלי מבין המוני קמטוטים, משועשעות, עוקבות בדריכות אחר השיניים שלי הננעצות במלון ובלשוני שמיהרה ללקק את העסיס מהשפתיים ומהסנטר.

     

    "נו?" הוא שאל בגאווה.

     

    "דבש," אישרתי, ורציתי להיות זעירה ולעבור לגור בכיס חולצתו המוכתמת בכתמי פירות שלא יורדים בכביסה.

     

    אני-לא-יקרן-אני-ירקן הושיט לי עוד פרוסה נוטפת, והעיניים שלי סיפרו לעיניים שלו שכבר אין לי כוח להיות לבד, וכל הגוף שלי התחנן אליו שייקח אותי אתו הביתה לארוחת ערב שבת משפחתית עם אשתו עגולת-הפנים ושלושת הבנים הנשואים והבת הלא-הנשואה שבהיריון, ונישן כולנו יחד במיטה ענקית, הוא ואשתו ואני והבנים והכלות והבת שבהיריון, וגם תשעת הנכדים, וזרועותי הגלמודות כבר התנפנפו באוויר וכרכרו והתנדבו והבטיחו שאני לבדי אדיח את המוני הכלים בתום הארוחה, ושכולם חוץ ממני יוכלו להתפנות ולצפות יחדיו בתוכניות האירוח האהובות המוקרנות בליל שבת בטלוויזיה, ובבוקר אפתיע את כולם בארוחת בוקר נפלאה שאגיש להם למיטות. בבקשה, רק קחו אותי אתכם עד שתעבור השבת, ועד שהאוטובוסים ישובו להרעיש ברחובות ולהסיח את דעתי מהכמיהה המעיקה למישהו, למשהו.

     

    "אם רק הייתי צעיר בכמה שנים טובות, וי, וי, וי..." הירקן שלי שלף ממחטה משובצת וניגב את צווארו הרטוב.

    אוויר לוהט רבץ על מלפפונים מעולפים. עמדתי ונעצתי עיניים בכיס חולצתו. אגלי זיעה גלשו מעפעפי לתוך עיני, ובתוכי תינוקת התהפכה על צדה וחיבקה לי את הלב.

     

    אנחה עלתה מעומק הסרעפת שלי, ופי התמלא ריר. אני חייבת משהו מתוק.

    "איך התמרים?" שאלתי.

     

    "דליקטס, כפרה."

     

    קניתי שקית תמרים, שליתי מתוכה תמר בשרני ותחבתי לפה.

     

    צעדתי לכיוון הפיצוצייה. בכף ידי הלכו ונאספו גלעיני התמרים. גל בכי דהר בתוכי, מאיים לפרוץ אל הרחוב בצורת יבבות מביכות. לחלוחית ראשונה כבר החלה לערפל את הראייה.

     

    ואז ראיתי אותו.

     

    זיהיתי אותו מיד.

     

    הוא צעד מולי על המדרכה, כהה ואיטי. אכל תמרים מתוך שקית, בדיוק כמוני. ידעתי שגם הוא מנסה לסלק מפיו את טעמו של הייאוש. זיהיתי את המועקה. את הכמיהה. את המאמץ להילחם בדמעות.

     

    האטתי. הוא נעצר מולי. הבטנו זה בזו, ושנינו המשכנו למצוץ גלעין, כמו מוצץ בפה של תינוק. קווצת שיער רכה גלשה לעבר גבה גברית אחוזת תימהון.

     

    למרות שהוא גבר גדול בג'ינס שקצת גדול עליו, ואני אישה-סגולת-שפתיים-בשמלת-כתפיות-ללא-חזייה, כשהבטתי בו חשתי שאני מביטה במראה, בהשתקפות של עצמי, ורציתי לשאול: אפשר לנשק אותך?

     

    ובמקום זה הושטתי לו את התמרים שלי.

     

    הוא נטל תמר מתוך השקית שלי, חייך והגיש לבין שפתיו. מבט אגוזי התערסל ושקע בתוך העיניים שלי, שתמיד אומרים לי עליהן שהן מוזרות, כי האחת אפורה והשנייה סגולה.

     

    "ידעתי." הקול שלו עטף אותי כמו חיבוק.

     

    "מה?"

     

    "שתבואי."

     

    "אני כבר לא הייתי בטוחה בכלום."

     

    הוא הושיט לי את השקית שלו. "רוצה?"

     

    רציתי.

     

    לתמרים שלו היה טעם של הבטחה.

     

    לשפתיים שלו גם.

     

    למחרת בבוקר החדר שלי הואר באור חדש. השמש פיזרה פייטים זהובים על השמיכה, ליטפה אותי, התאפקה לא לצחוק.

    התיישבתי במיטה. בחלון חייך הים חיוך משוגע.

     

    "אמרתי לך," אמר הים לשמש, והיה לי ברור שכנגד כל הסיכויים, כנגד כל היגיון, שוב זה קורה לי.

     

    שוב אני הולכת ומתאהבת.

      

    אפשרות ג'

    "תוריד לי את השומן, טוב?"

     

    הקצב עם הקוקו משכיב בשבילי גוש בשר בקר טרי על משטח השקילה.

     

    "להוריד שומן!"

     

    "כן."

     

    "מה קרה?" הוא משחיז את הסכין.

     

    "כלום."

     

    "אז מה פתאום להוריד שומן?"

     

    "כי זה משמין."

     

    "את אף פעם לא מבקשת להוריד שומן. מה, את בדיאטה?"

     

    "קצת."

     

    "לא!"

     

    עיניים-צוחקות-כאילו-כועסות סוקרות את כתפי מבעד לדלפק הזכוכית.

     

    הוא מניח את הסכין. "השתגעתְ?"

     

    אני שומעת את עצמי מצחקקת כמו סוס צוהל.

     

    מעל העיניים-הצוחקות-הכאילו-כועסות מתרוממים שני זחלי-גבות-שעירים.

     

    "אחת כמוך צריכה דיאטה?"

     

    הגבות שלו זוחלות זו לעבר זו.

     

    "קצת."

     

    "לא חבל?" הוא מלביש את ידו בכפפת-אריג-מתכת.

     

    "חבל?"

     

    "בטח חבל."

     

    "על מה?"

     

    "על השומן. תראי איזה יופי אני נותן לך פה."

     

    הוא מרים את גוש הבשר, מסובב אותו, מציג אותו לפני בגאווה, כמו אב חדש המציג לראווה את התינוק הטרי שלו. טיפות ורודות נוטפות מה"תינוק" אל משטח החיתוך הלבן.

     

    "נו, תגידי לי את, ליגה לאומית או לא?"

     

    העיניים-הצוחקות-הכאילו-כועסות נוצצות בגאווה.

     

    אני ממששת את המותן שלי. אצבעותי מתנועעות בסתר במרווח שנפער בשבועות האחרונים בין המותן לחגורת החצאית.

     

    "אתה צודק, אבל בכל זאת תוריד לי קצת מהשומן."

     

    "אוי, אוי, אוי, בובל'ה שלי. מה קרה לך!"

     

    "כלום, אני רק רוצה..."

     

    "די, די, די, בואי הנה, את רואה את זה?"

     

    אצבע עטופה באריג מתכת מצביעה על פס לבן שחוצה את ה"תינוק" ומתפצל לתוך בשרו לשורשים זעירים.

     

    "כן..." אני משתדלת להיראות מתעניינת.

     

    "זה מה שנותן לבשר את כל הסקסיות שלו. מה זה בשר טוב בלי קצת שומן? מה את רוצה? להרוג אותו?"

     

    "חשבתי שהוא כבר מת."

     

    אני מנסה לחייך, אבל יוצא לי חיוך עקום.

     

    העיניים-הצוחקות-הכאילו-כועסות מרצינות.

     

    "בשר טוב אף פעם לא מת."

     

    "טוב, אז תוריד רק את זה."

     

    אני מצביעה על הפס הלבן המרכזי.

     

    צל קודר נופל אל העיניים-הצוחקות-הכאילו-כועסות.

     

    "אבל למה? למה לקלקל?"

     

    הוא מסיר את הכפפה ותוקע אצבע עירומה בתוך הגוש הארגמני.

     

    "תראי איזה בובל'ה עסיסי אני נותן לך פה."

     

    הוא שולף אצבע מדממת ומראה לי אותה כהוכחה. "קצת שומן זה טוב!"

     

    אני צובטת לעצמי את המותן, מתענגת על התחושה שאין הרבה מה לצבוט. חגורת השומן הצמיגית, חסרת התחושה, שחנקה את מותני בשנים האחרונות, נעלמה. במקומה חזר ונחשף השקע השרירי ההוא, זה המוכר לי מנעורי.

     

    "תראי, מאמל'ה, אני מה אכפת לי?"

     

    חסר לי אוויר. הנחיריים שלי נמתחים בבת אחת.

     

    העיניים-הצוחקות-הכאילו-כועסות עוקבות אחרי. אולי משהו בתנועתן הסודית של אצבעותַי ניכר בפנַי. הוא משתהה לרגע, מהסס, וממשיך בבהילות, כאילו השקט שבינינו חייב להתמלא בדיבורים. אחרת... אחרת מה?

     

    "בשר טוב זה כמו אישה."

     

    היד חוזרת ונוטלת את הסכין. הוא נראה מוטרד.

     

    "קצת שומן זה סקסי." הוא ממשיך במעין לחישה.

     

    העיניים-הכאילו-כועסות מציצות לעבר הבטן שלי, מנסות לחדור מבעד לדלפק הזכוכית.

     

    "הנה תראי אותך," הוא חוזר ומלביש את הכפפה על היד, "ככה צריך."

     

    עין אחת קורצת לי, השנייה מצטחקת במין עצב.

     

    "תשמע, אני לא בדיוק..."

     

    "את כן, את כן. את רק לא יודעת מִזה. את סקסית שאלוהים ישמור. ויפה לך ארוך ככה עם השיער."

     

    הוא משכיב את ה"תינוק" על משטח החיתוך וטופח עליו בידו כמו שטופחים על טוסיק של תינוק.

     

    "לא יפה אישה רזה כמו קרש."

     

    ידו מלטפת את גוש הבשר.

     

    "הדוגמניות האלה שרואים כל היום בטלוויזיה? רזות כמו אני לא יודע מה, ועוד עם כל הסיליקון הזה שתוקעים להם בציצי ואלוהים יודע איפה עוד. תגידי לי, זה אישה זה? זה דחליל!"

     

    "טוב, טוב, בסדר," אני שומעת את עצמי צוחקת, כאילו השתחרר בי איזה קפיץ, "אז תשאיר את השומן."

     

    "איזה מספרית את, שאלוהים ישמור."

     

    הוא אורז את ה"תינוק", מושיט לי אותו, ובבת אחת הפנים שלו נשאבות פנימה, מתרוקנות, והוא הופך לבובה מתנפחת שברח לה אוויר. גבר-בובה-מתנפחת. מסכן קטן. תקוע מאחורי דלפק זכוכית גבוה כל היום, כל יום, חותך חיות מתות לריבועים, לפרוסות, לרצועות, לעיגולים, טוחן להן את הגפיים במטחנות חשמליות, ממיין את אבריהן לפי נושאים, מסדר אברי גוויות במגשי נירוסטה: חזה, כתף, לשון, כבד, טחול, כנפיים, כליות, לבבות, מעיים, שוקיים, ירכיים, עם שומן, בלי שומן, עם עור, בלי עור, פרות, חזירים, תרנגולות, אפרוחים, ברווזים, דגים.

     

    מה הוא מבין מהחיים?

     

    בדרך הביתה התעופפתי. עיני חולמות.

     

    ידי האוחזת בשקית עם הבשר היטלטלה עם כל צעד הלוך ושוב, הלוך ושוב, ועיניים-שוקולד-חלב אפפו אותי. עוקבות אחר כל תנועה שלי.

     

    בבית סילקתי מה"תינוק" את כל השומן ובישלתי גולש.

     

    "דיבה" מאת חנה גולדברג, הוצאת כתר
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא פוחדת לאבד כלום.
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים