שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דיכאון זה לא משחק

    האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל

    אין רומנטי יותר מסופר מלנכולי. משחקן שסובל ממצבי רוח. מיוצר שכשרונו הוא מהשטן. דיוקנו של האמן כאיש דיכאוני הוא אחד מהארכיטיפים המקובעים ביותר בתרבות. לפי פרוטוטיפ האמן המיוסר, אנשי רוח שוקעים בדכדוך כעבור תקופה של חוסר הצלחה, או לוקים פתאום בעצב תהומי דווקא בשיאה של הצלחה כבירה. הם מאבדים את המלים, משתתקים ומשותקים. ואז, הם שואבים מהמרה השחורה את החומרים ליצירה הגדולה הבאה שלהם. 

     

     

    באירוע לרגל פתיחת מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה נעשה שימוש בדימוי ההיולי הזה, אבל גם גם ניסיון לנפץ אותו מעט. לאירוע הגיעו שלושה מכוכבי "בטיפול", אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, כדי לשוחח על יצירה ודיכאון. על הבמה הם ישבו בכורסאות, כמו בסדרה, כמו בטיפול, כשהמציאות מתערבבת בבדיון, ושולט בה הרכיב הכמו נצחי שמחבר יוצרים לעצב קיומי. 

     

    מול קהל של אקדמאים, בדיון שנוהל על ידי פרופ' יורם יובל, השלושה ניסו להסביר אינטראקציות שונות בין דיכאון ויצירה מפרספקטיבה אינדיבידואלית, ובכל זאת קולקטיבית. כי כשדיכאון נצמד ליוצר הוא תמיד פיוטי. אבל כשהוא כולא בין מלתעותיו סתם אנשים, אנחנו לא רוצים לשמוע עליו.

     

    אבל השחקנים והיוצרים האלה לא באו להיאחז במיתוס, אלא דווקא לעקור ממנו את העוקץ הרומנטי. לומר שאין שום דבר יפה בדיכאון, אבל אין שום דבר מכוער באנשים שסובלים ממנו. כניצולי דיכאון, או ככאלה שגדלו בסביבה מוכת דיכאון, הם סיפרו על תפקיד המחלה ביצירה שלהם. האם הם יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? לא בטוח, אבל עולם דימויים רחב ויכולת דרמטית מפותחת הביאה אותם לחוות את דעתם על דיכאון ויצירה מול כמה מאות אנשי אקדמיה. הם ניסו להסביר כיצד יכול היוצר להביע דיכאון ביצירה, איזה תפקיד משחק הדיכאון בחייו של האמן ואיזו השפעה היתה לדיכאון ולבעיות נפשיות בסביבתו של היוצר על ההתפתחות שלו כיוצר.

     

    מיכל בת אדם וגילה אלמגור חיו בצילה של אם חולה. אלמגור עצמה סבלה מפרץ אחד עמוק של אפלה ועודה סובלת ממחשכים קטנים של דיכאון. אסי דין גם הוא לא זר לתחושות הללו, ומחה בעיקר נגד הפתרונות מייבשי היצירה שיש לרפואה להציע לסובלים.

      

    אלמגור פגשה בדיכאון אחרי שגילמה אם שמשתגעת בסרטה של מיכל בת אדם,"על חבל דק". התקומה שלה מהאפיזודה הקשה הובילה אותה לגייזר של יצירה, שהיה עבורה תהליך של ריפוי.

     

    "פעם ראשונה נגעתי במסכת הזאת של החיים שלא רציתי לגעת בה", היא מספרת, "פתאום אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני כמעט נוגעת בתחתית, ומתכסה מתחת לשמיכה, ובמשך חמישה ימים לא מסתרקת, לא מתרחצת, רק משפשפת שיניים וחוזרת למיטה. פתאום אני מבינה שאני שם.

    שהגעתי למחוזות של אמא שלי מהם פחדתי כל החיים. הלכתי לחדר, שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב באמוק, מבלי להפסיק, כדי לא להשתגע. הכתיבה היתה גלגל הצלה. מתוך הנקודה הזאת נולד 'הקיץ של אביה'. זה הכריח אותי, הקיא ממני יצירה, ולפני זה לא היה שום דבר, אף פעם לא יצרתי כלום על הכתב".

     

    מיכל בת אדם מביעה דעה שונה. לדעתה הדיכאון סותם את היצירה. "דיכאון בשבילי זה להרגיש כמו קלקר – אין טעם, אין ריח, אין כלום, אין רצון. ולכן אני כופרת לגמרי במשפט המפתח שדיכאון הוא המקור ליצירה".

     

    גם לאסי דיין יש תובנות קצת אחרות: "אתה לא צריך להיות בדיכאון כדי להיות יוצר, אתה צריך להיות שייקספיר, עם איזה ראש מיוחד עם דמיון, ובעיקר, אם אני יכול להגיד מניסיוני, הדיכאון שלי הוא בא אחרי היצירה, לא לפניה".  

     

    פרס תנחומים

    לפי פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר, ויוצר בעצמו ("סערת נפש", "מה זאת אהבה"), שכיחות הנטייה לדיכאון בקרב יוצרים אינה הסיבה היחידה בעטיה העפילו שחקני 'בטיפול' לפסגת הר הכרמל. "זה נולד בתור גימיק. רצון להביא אנשים שימשכו קהל וידברו לקהל רחב. ידעתי שמהאנשים האלה יבואו סיפורים בעלי משמעות". הוא אומר, ומסביר מדוע בחר בשחקנים שמשתתפים ב'בטיפול'. "ראובן דגן עשה הרבה מאוד כדי להחדיר את הטיפול הנפשי לתוך כל בית. 'בטיפול' אינה רק הישג סינמטוגרפי אלא גם הישג תודעתי. אנשים שמעולם לא היו ולא יהיו פעם אחת בטיפול, זכו לצפות בו בסלון ביתם".

     

    למה אמנים סובלים מדיכאון יותר מאנשים אחרים?

     

    "אנחנו לא יודעים. אבל אין ספק שזה כך. השכיחות של דיכאון ואלכוהוליזם בסופרים למשל הרבה יותר גדולה, לא רק מאשר באוכלוסייה הכללית, אלא גם בהשוואה לבעלי שם אחרים".

     

    ומהן הספקולציות בנוגע לסיבות לכך?

     

    "יש כמה תיאוריות. זאת שאני הכי אוהב אומרת שדיכאון הוא לא סיבה ליצירה ויצירה היא לא סיבה לדיכאון. שני הדברים האלה הם תולדה של דבר שלישי. ולאנשים בעלי נטייה לדיכאון יש יותר סיכוי להפוך ליוצרים, משום שהם ניחנו באותה רגישות. יש להם חוסר נכונות לקבל את העולם כמו שהוא, ורצון לתאר את העולם הפנימי שלהם, ואלה הולכים יחד עם נטייה לדיכאון. אמנים יותר חשופים להפרעות מצב רוח, ובתור פרס תנחומים הם מקבלים יכולת יצירתית, פרס מאוד יקר, שמיטיב לפעמים עם האנושות כולה, אבל הדיכאון גם מחבל ביצירה".

     

    מדוע התפיסה של הדיכאון שונה כל כך אצל שלושה יוצרים?

     

    "מפני שדיכאון זה שם קיבוצי לאוסף שלם של תופעות נפשיות ומוחיות, שיש להן סיבות שונות והן פועלות ומתבטאות באופן שונה. קשה לסווג אותן וההבנה שלנו בתחום זה עודה בחיתוליה. זאת כנראה גם הסיבה שאין טיפול אחד שמצליח תמיד וטוב לכל האנשים המדוכאים".

     

    יוצר מדוכא זה דבר רומנטי?

     

    "זה מיתוס. זאת אחת הסיבות שאנשים לפעמים מקלים ראש באמן או אדם שסובל. דה לרוש פוקו. אמר שכל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת. חווים עצב כחלק בלתי נפרד מחיינו, אז נוח לנו לפעמים לומר לאדם המדוכא: 'גם אני הרגשתי ככה פעם'. אבל אנחנו לא הרגשנו דיכאון קליני. האופי והסבל שלו שונים ממה שאנחנו מכירים. דיכאון זו מחלה, מחלה קשה מאוד, כל כך קשה שהיא קטלנית ביותר - עד 15% מהאנשים שלוקים בה יסיימו את חייהם בהתאבדות. הרעיון הרומנטי הזה של אמן סובל הוא תולדת האייקונים של התקופה הרומנטית, בדומה לצורה שבה שהתייחסו למחלת השחפת. כל אמן שמכבד את עצמו אז היה שחפן".

     

    וחולה בעגבת.

     

    "והנה, גם כאשר מצאנו טיפול טוב נגד השחפת והעגבת לא נסתתם מעיין היצירה". 

     

    אסי דיין מדבר לא פעם על תרופות שהחליפו את כתונת המשוגעים בקשירת האדם ונפשו.

     

    "הוא דיבר על תרופות אנטיפסיכוטיות מהדור הישן, שהן לפעמים אזיקים ביוכימיים, שמקנים תחושה כאילו האדם כלוא בתוך עצמו".

     

    אבל גם קבוצות מסוימות של תרופות נגד דיכאון יוצרות הקהייה של החושים, שאולי ממיתה את היצירה.

     

    "לעיתים, תרופות שמקהות את הכאב, משטיחות גם את הרגישות הנפשית והחדות של החוויות וזו תחושה קשה, במיוחד לאמן. אז אפשר להחליף את התרופות, אבל כשיש סיכוי למות מהתאבדות, לפעמים גם טיפול לא אידיאלי עדיף. דיכאון זה לא משחק".

     

    החיים חשובים מאיכות החיים? מהות החיים עבור אמן היא יצירה.

     

    "השאלה הזאת היא שאלה ערכית ולא מדעית, ולכן אין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לדעת רוב בני האדם וגם לדעתי, יש לחיים ערך שלא ניתן למדוד אותו. יש חוק בישראל שמשקף זאת מצויין, חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. מי שמעיין היצירה שלו נחסם, אולי ישוב ויפתח אותו מחר. אבל מי שהתאבד כבר לא יחזור".

     

    ישנן הפרעות נפש נוספות טיפוסיות ליוצרים?

     

    "הפרעת מצב רוח דו קוטבית, כשדיכאון מייצג פן אחד של הבעיה. הצד השני שלה מייצר המון אנרגיה והאדם הופך לעיתים קרובות למאוד יצירתי, כזה שמסוגל להרים הפקות גדולות. הרבה יוצרים מדברים על ליצור כמו מתוך בולמוס, עם הרבה

    אנרגיה וכוח וחיות. כשהתארחתי בסטים של תוכניות טלוויזיה למשל, היתה שם אווירה היפומאנית קיבוצית. אבל כשזה מתהפך לדיכאון, זו הופכת להפרעה מסכנת חיים. וכשההיפומאניה הופכת למאניה אפשר להגיע למצבים פסיכוטיים. זה חבל, כי בעצם כולנו היינו רוצים להיות בהיפומאניה, זו חוויה נהדרת ופורייה מאוד לכל יוצר. הצרה שלרוב ההיפומאניה אינה מצב יציב, וזה עלול להיגמר לא טוב.עוד תופעה שכיחה אצל אמנים ויוצרים היא שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. בעיני זה היבט אחר של הרגישות שלהם, עוד דרך להתמודד עם המצוקות של הפרעות מצב רוח".

     

    אתה גם יוצר. מתעורר בך לפעמים חשש לגבי עצמך?

     

    "בתור מטפל כן. כמטפל, אתה כל הזמן בודק את עצמך. זה בלתי נמנע. מדי פעם אתה שואל עצמך עד כמה זה מדבק".

     

    אבל כיוצר אתה מצוי בסיכון כפול, אתה עם אצבע על הדופק?  

     

    "משתדלים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    יובל. "אתה שואל עצמך עד כמה זה מדבק"
    צילום: שאול גולן
    צילום חנוך גריזיצקי
    מיכל בת אדם. חיה בצילה של אם חולה
    צילום חנוך גריזיצקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים