קנתה מצווה בבית הכנסת וזכתה בחתן

לפני שנים, כשהייתי צעירה והרווחתי הרבה כסף, התחלתי להשתתף במכירה הפומבית של העליות לתורה שנערכה בשמחת תורה בבית הכנסת שלנו. בשנה שעברה, אחרי שינוי בקריירה, לא היתה לי הכנסה גדולה, לכן הצעותיי היו צנועות יותר ולא הצלחתי לזכות בשום דבר.

בסוף המכירה הפומבית אמר נציג בית הכנסת: "יש לנו ארבע הגבהות, 200 שקל לכל אחת. ארבעת המצביעים הראשונים זוכים". ידי התרוממה אינסטינקטיבית. הגבהה היא מצווה ייחודית, שבה מרימים את ספר התורה כשהוא פתוח בפרשה שזה עתה נקראה בקול ומציגים אותו בפני הציבור. למרות שלא היה לי הרבה כסף, 200 שקל להגבהה היה מחיר טוב מכדי לסרב לו. זכיתי מיד.

בהמשך היום ניסינו לקבוע בחיקו של מי ייפול הכבוד לקיים את מצוות ההגבהה (קניתי את ה"כּיבּוּד" על מנת להעבירו לגבר מבית הכנסת, כאשר זכות המצווה עומדת לי). אני רציתי שהמגביה יהיה אדם שימצא משמעות בחוויה של הגבהת התורה, ושיהיה גם מישהו שלא השתתף במכירת העליות. רציתי שהכיבוד ייפול בחיקו של מישהו שהמחווה תיגע עמוק בלבו.

בוקר החג חלף בבית הכנסת ועוד לא חשבתי על האיש שיתאים. שאלתי כמה נשים שהכרתי אם יש להן רעיונות. אחת מהן הצביעה על גבר שמעולם לא פגשתי, שישב לבדו בצד בית הכנסת, ואמרה, "האיש הזה". ניגשתי לרב ואמרתי, "קניתי את ה'הגבהה' ואני רוצה שהאיש הזה, שם בצד, יזכה בכבוד". הראיתי לו את האיש והלכתי הביתה.

למחרת קיבלתי טלפון מהמגביה, אותו גבר שזכה לקיים את מצוות ההגבהה. הוא רצה להיפגש אתי לקפה כדי להודות לי. "אתה ממש לא חייב לעשות את זה", אמרתי, אבל הוא התעקש. כמה ימים אחר כך ישבנו בבית קפה ודיברנו על מה שקרה. ולפני שהבנו מה קורה, כבר קבענו פגישה נוספת. לא ישנתי כל הלילה ומוחי היה מלא מחשבות.

אלוהים שלח סימן ממש רציני

הוא התחיל ממש באחרונה לשקול ברצינות את רעיון הנישואים ובילה את החגים בתפילה על כך. "אם אתה רוצה שאתחתן", התחנן, "אנא שלח לי סימן ממש רציני". הוא היה כבר עמוס במחויבויות אישיות ומשפחתיות וידע שלא יוכל להשקיע את הזמן הדרוש לבניית מעגל חברתי ויציאה לפגישות עם נשים רבות. במכירה הפומבית בשמחת תורה הפציר בו בנו בן העשר להגיש הצעות לעליות. הוא אמר לבנו, "אם השם רוצה שנזכה בכבוד או כיבוד מסוים, הוא יביא אותו אלינו".

ואז ניגש אליו הגבאי ואמר לו שזכה בכיבוד של מצוות ההגבהה. "אני חושב שאתה טועה", השיב.

"לא", התעקש הגבאי, "מישהי קנתה את זה בשבילך".

הם אמרו לו את שמי, אבל הוא מעולם לא שמע עליי. הוא היה כל כך בטוח שחלה טעות, שניגש לרב כדי לברר את העניין. בסופו של דבר הסכים לקבל את הכיבוד, כדי לא לפגוע ברגשות התורמת המסתורית.

בעודו עומד ומגביה את התורה באוויר, הביט במילים הקדושות בקלף הפתוח בנקודת ההתחלה. כשקרא "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", הוא חשב: "אלוהים מחדש בכל יום את העולם. אלוהים יצר רגע זה ומצב זה. יש סיבה לכך שאותה אשה לא מוכרת העניקה לי את כיבוד ההגבהה. אני עדיין לא יודע את הסיבה, אבל אני יודע שיש סיבה". ולכן הוא התעקש כל כך על הפגישה איתי.

אני יודעת שרוב האנשים לא יאמינו שאחרי פגישה אחת בלבד שנינו חשבנו שהשם בכבודו ובעצמו שידך בינינו כדי שנוכל להיות ביחד לנצח. אבל, זה מה שקרה. ותקופה קצרה אחר-כך, נישאנו תחת הטלית שקניתי עם הרבה תקוות לפני שנים כה רבות.

כשהתקשרתי לאשה מבית הכנסת שאמרה לי במי לבחור, כדי לבשר לה על אירוסינו, היא חשבה שטעיתי במספר. "אני לא יודעת על מה את מדברת", אמרה. התברר שעם כל השירה וההמולה שהיתה בשמחת תורה, היא לא בדיוק שמעה מה שאלתי, והיא אפילו לא ידעה שזכיתי בהגבהה או שניסיתי למצוא מי שיזכה בכיבוד. היא חשבה שאמרתי משהו שונה לחלוטין, וכשאמרה "האיש הזה" היא הגיבה למשהו אחר שהיא חשבה ששאלתי.

לי היה פסנתר ללא שימוש, והוא היה פסנתרן

מסתבר ש"האיש הזה", שהיום הוא בעלי, גר במרחק שני רחובות ממני, והדבר המדהים הוא שמעולם לא נפגשנו קודם. שם, בבית הקפה, גילינו סיבות אוביקטיביות רבות מדוע אנחנו זיווג מושלם: קיבלנו חינוך דומה, אנו מגיעים מרקע השכלתי דומה, היו לנו דרכים דומות בשמירת המצוות, אותו רב ואותה קהילה, ופחות משנתיים הפרשי גיל בינינו. יש אנשים שסבורים שאנחנו דומים, אחרים אומרים שאנחנו נראים כמו זוג שנשוי שנים רבות. אפילו החפצים שלנו מתאימים: לדוגמה, לי היה פסנתר שעמד זנוח, ואילו הוא פסנתרן שלא היה לו פסנתר.

יש רגעים בהם אני מרגישה שאלוהים קורץ לי. למשל, כשאני שומעת את בעלי בחדר השני מזמזם בהיסח הדעת את המנגינה האהובה עליי, או כששנינו משתמשים באותה מילה משונה ונדירה בשיחה.

אבל עדיין, ייתכן שלעולם לא היינו נפגשים או מתחתנים, אם בעלי לא היה פתוח למחשבה שכשהוא הגביה את התורה, המילים היו בעלות משמעות עבורו. כלומר, שייתכן שזה היה "סימן ממש רציני". או אם לא היינו שנינו פתוחים לאפשרות שהחיים אכן עשויים לְזַמֵן לפתחנו, ביום אחד בהיר, את התשובה לכל תפילותינו ומשאלותינו.

ביום חתונתנו, ראיתי שאלוהים אכן שמע כל פרט בתפילותיי, בשעה שידידיי הוותיקים הקיפו את בעלי והצטרפו אליו בעודו כורע על ברכיו לפניי כדי לשיר "אשת חיל", שירת ההלל של המלך שלמה לאשה היהודיה. כל מכריי, שליוו אותי ואֵירחו אותי במשך שנים כה רבות, שראו אותי עומדת לבד בחתונותיהם, בבריתות ובחגיגות הבר מצווה של ילדיהם, באירועים עצובים ומשמחים כאחד, הקיפו את בעלי ואותי, שרו יחד איתו וחיבקו אותו כאילו היה אחיהם.

עם יותר מ-15 שנות ניסיון בחיפוש אחר בן זוגי, היה לי מושג כללי למדי על התכונות שאני מחפשת בגבר. בדומה לנשים רבות, רציתי גבר עם אופי טוב, שיהיה נדיב ואדיב, אבל גם חכם ומוצלח. בדמיוני, חשבתי שאהיה האהבה הראשונה בחייו והוא יהיה שלי, ויחד נקים משפחה מקסימה. לפעמים, נראה לי שיצאתי כמעט עם כל הרווקים היהודיים בעולם. ראיתי אינספור חליפות מהודרות ולמדתי הרבה על חוכמתם והישגיהם, אבל לא ראיתי את הנדיבות והאדיבות שלהם.

כשפגשתי את בעלי בראשונה בבית הקפה, הוא לא לבש חליפה ולא נראה כמו אף אחד שאיתו יצאתי בעבר. אבל במהלך השיחה שלנו, שמעתי אותו אומר שלושה דברים כבדרך אגב, דברים שממש הפתיעו אותי:

הדבר הראשון היה שכשהבין שהמשפחה שלו זקוקה להכנסה כלכלית גבוהה יותר, הפנה את גבו לקריירה "יצירתית" שאהב והחל לעבוד בעבודה "שגרתית" מרובת שעות, שמרוויחים בה יותר.

הדבר השני היה שכשהמורה של בנו חשבה שהילד יפיק תועלת מכך שיקריאו לו ספרים, הוא הקריא לו את כל הטרילוגיה של "שר הטבעות", תהליך שנמשך למעלה משנה.

הדבר השלישי היה שכשאשתו חלתה, הוא עשה כל מה שאפשר כדי לעזור לה להחלים, למרות שזה הרס את המשפחה מבחינה כלכלית.

כששואלים אותי איך חיי הנישואים, אני תמיד עונה את אותה תשובה: אני מרגישה כאילו התעוררתי מסיוט מתמשך, בו אני מזדקנת ואין לי בעל או משפחה, כדי לגלות שיש לי בעל אוהב ומשפחה מקסימה. חיי השתנו לחלוטין בבת אחת, החל מהשעה (והצורה) בה אני מתעוררת בבוקר, דרך הספרים שאני קוראת, עיצוב הבית, האוכל שבמקרר - וכלה באופן שבו אני מקבלת החלטות (כלומר, יחד עם אדם אחר!). ורוב הזמן זה מרגיש לי מוכר ואני מאושרת מאוד.

בכל אותן שנים של בדידות, לא הרפיתי מהאמונה שאלוהים הכין זיווג לכל אדם. כמה נפלא שצדקתי! אכן, אף פעם לא מאוחר מדי.

מוכן לעשות את הדבר הקשה במקום את הדבר הנוח

הנישואים שלנו טובים, מכיוון שהתכונות שראיתי בבעלי באותה פגישה ראשונה בבית הקפה הן הטבע האמיתי שלו. הוא מוכן לעשות את הדבר הקשה במקום את הדבר הנוח. הוא מתמיד ומסיים משימות. והוא מוכן לעשות הכל למען המשפחה שלו, בכל מחיר. היום הוא מנהל התפעול הראשי באותה עבודה "שגרתית ולא זוהרת", ואני אוחזת בספר הרביעי בפרויקט ההקראה לילדים - בסדרה של הארי פוטר.

ולחשוב שכל זה קרה אחרי שהרמתי את ידי בשמחת תורה. 200 שקל, באמת מחיר טוב.

• דיאן פייבר וייצר היא בוגרת אוניברסיטת ייל והרווארד, ועברה ב-15 השנים האחרונות התמחות בחברה ומשפט.

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים