אני מנסה לבשל ארוחה לרקטומית ונעלול

יום שישי בבאר שבע, עוד לא שמונה וכבר נהיה חם להישאר מתחת לשמיכה. אני מביא את העיתון מאחורי הדלת, מכין לי קפה עם הכי הרבה רעש, אולי ג'ורג' יתעורר ויציע לי טרמפ. אבל הוא רק שינה תנוחה, המניאק, ואני נשארתי עם קפה בלי חלב ועם כותרות העיתון. ועוד יש לנו אורחים

משה גבאיפורסם: 03.12.07 , 10:16

אני קובר את עצמי בטבלאות תקן-מצבה עד הצהריים, וכשמגיע הזמן אני מתקשר לג'קי השקמיסט שייצא, כי אני בדרך. רק נפגשנו בכביש לחדר אוכל וכבר הוא מתחיל: "מהמם! נדיר, פשוט הורסססס!" הוא אומר ומנופף על עצמו. אני כבר יכול לנחש, אבל שואל בכל זאת: "מי עכשיו? עוד מש"ק משמעת חדש?"

"מה אתה מדבר, אתה לא מבין כלום. ירד לי מג'ובניקים, מהיום רק קרביים! אתה שומע? על הבוקר, אני מסדר לי את המלאי, שומע גלגל"ץ, ופתאום, ככה בלי אזהרה, אני מרגיש יד גדולה על הכתף שלי, ומה אני רואה, אה? נו תנחש!"

"את קישקשתא. נו, מה אתה כבר יכול לראות, בטח עוד איזה גורילה מגודלת עם חית ועין מודגשות כמו שאתה אוהב..."

ג'קי עוצר באמצע הכביש, מביט בי במבט שאני שונא ויורה ישר מהמותן. "לא, עדיף הפורטוגזי המתחשב שאתה יוצא איתו".

אני בולע את העלבון ואפילו לא מתקן אותו שאני וג'ורג' לא יוצאים, אנחנו זוג, כבר שנתיים.

פחות מחודש לשחרור שלי, אנחנו צועדים בשדרה העולה לקדמת הבסיס, ואני יודע שאתגעגע לכל: לחברים במשרד, לארוחות הצהריים עם ג'קי, והכי - לאקליפטוסים האלה, עבים ועצומים. פעם בשמירה בזבזתי שעה שלמה רק בהתבוננות על זה שמול הש"ג. פחות מחודש וכבר לא אכפת לי מכלום.

אחרי שאני אלך לא יישאר לג'קי אף אחד, אני היחיד פה שמגן עליו, מקשיב לשטויות שלו ומקנא בו כל כך על כל הפתיחות הזו שלעולם לא תהיה לי.

לג'ורג' יש עור נורא חיוור, כמעט שקוף. אני במיטה בשעה הזו של הבוקר, נשען על הצד ומביט בו כשהוא נוחר כמו ג'מוס ענק ועדין. שאני אמות, הכלב שלי חזי ישן יותר בסטייל. אבל עדיין, האור הכחול עושה לו רק טוב לג'ורג', אני חושב. אני צריך לקום עכשיו ולצלם אותו ככה, מקסימום הוא ישתמש בתמונה אוטוטו באתר היכרויות אחרי שניפרד מתישהו. אני לא יודע מאיפה זה מגיע אבל זה שם, אני יודע שזה נגמר.

יום שישי בבאר שבע, עוד לא שמונה וכבר נהיה חם להישאר ככה מתחת לשמיכה. אני קם ומביא את העיתון מאחורי הדלת, מכין לי קפה עם הכי הרבה רעש שרק אפשר, אולי הוא יקום ויציע לי טרמפ. אבל הוא רק שינה תנוחה, המניאק, ואני נשארתי עם קפה בלי חלב ועם כותרות סוף השבוע.

אני מתרגש כמו איזה קוקיצה בבקו"ם

שמתי לחזי אוכל בקערה, ג'ורג' לא ישים לב גם אם חזי ינבח עד מחר לקצת בונזו, והחלטתי ללכת ברגל עד לאמא, ומשם אבא כבר ייקח את שנינו לשוק. יש הרבה קניות לעשות להערב, ולמרות שאני נבוך מזה אני מתרגש כמו איזה קוקיצה בבקו"ם ומזכיר לעצמי לסגור את כל הפינות של שלבי הכנת המוסאקה עם אמא.

ציור: רפי פרץ www.gaypaintings.com

"משה קום", מטלטלים אותי, "נו כבר, תראה מה השעה..."

אני מתיישב על המיטה, משפשף עיניים "מה השעה?"

"כבר שבע בערב, מאוחר מאוד". אני מסתכל עליו, אולי הוא צוחק עלי. אני ניגש לשולחן ולוקח את הפלאפון שלי. גוד-דאמיט, השעה שבע.

"ג'ורג'י מאמי שלי, למה השעה עכשיו שבע, אה, דביל? לא אמרתי לך להעיר אותי בארבע?!"

והוא עוד מחייך אלי, המפגר

"כן, אבל היית כל כך חמוד שישנת, אז החלטתי להיות נחמד אליך..." והוא עוד מחייך אלי, המפגר. אין טעם לריב, יש לי עוד שעתיים להכין ארוחה של הלייף, זה מה יש ועם זה ננצח. מקלחת קצרה, השארוול מסיני ויאללה.

אני מקלף בטטות, ג'ורג' רואה טלוויזיה. אני קוצץ סלרי, ג'ורג' מגרבץ במרפסת. אוי אמא, למה לא הקשבתי לך, מה כבר היה רע במורן, הבת הפוסטמה של ההוא מהסופר. לא נורא, עוד יהיה לי דיבור צפוף בנושא עם הפסיכולוג שלי, דווקא חתיך כזה, צעיר.

דפיקות בדלת, "ג'ורג' – יש מישהו בדלת! שאני אאדה קצת פטרוזיליה לאחר כך?" דפיקות בדלת. "ג'ורג' נשמה, אני ארצח אותך, תפתח את הפאקינג דלת בבקשה!!!"

החצילים ממאנים להתרכך, מתחיל לכאוב לי הגב. דפיקות בדלת, חרא. טוב, אני פותח את הדלת. שושי, הבת של השכנה מלמעלה, מביטה בי בעיניים של עגל טיפש.

"כן שוש'קה, מה אפשר לעזור חמודה שלי?" היא לא מפסיקה להביט בי.

"יפה לך בלי חולצה, אני אוהבת", היא מזילה לי ריר על השטיחון החדש. יש ריח של שרוף מהמטבח, ונראה לי שג'ורג' שם איזשהי אופרה אנדלוסית במערכת המגעילה שלו.

"שוש, אוף - די, מה את צריכה, אני מבשל". כלומר בישלתי, עד שבאת, יא מכוערת.

"אה כן, אמא ביקשה אם אפשר קצת ביצים, היא רוצה לעשות גוגל מוגל, כי פשוט..."

"לכי קחי מהמקרר, ותגידי לה שתשלם לי על השישיות קולה מאתמול, לא שכחתי, אוקיי?"

היא מעכסת כל הדרך למטבח, מביטה בי אחורה מעבר לכתף, מפילה אגרטל ודורכת על הזנב של חזי. לא נורא, כפרת עוונות, הלכה. נעלתי, מטגן קצת את הרביולי, הרוטב מריח טוב, דפיקות בדלת. ג'ורג' מתחיל לשיר עם הזמרת, חזי בורח לשירותים. אני פותח.

"ששששלום, הגענו! מה אתכם, כל טוב??? טוב צא מהשוֹק, זוז מהפתח". אני מתעקש להישאר בשוֹק, זה האורחים, רקטומית ונעלול. "חמודים. למה עכשיו, אמרנו תשע, לא?! אני באמצע הבישולים, אולי תצאו לטייל תחזרו אחר כך?" אני מנסה.

"פוקי ואני התחלנו דיאטה, אתה יכול להפסיק לבשל מתוקי"

"אויי איזה פצ'וצ'ון אתה, אבל לא. פוקי ואני התחלנו דיאטה, אז אתה יכול להפסיק לבשל מתוקי, בסדר?"

תחטפו שיתוק. אני שונא שהם קוראים אחד לשני פוקי, עוד פעם דיאטה, אנורקטים. "אבל כבר עבדתי והכל, אולי בכל זאת?!" אני ממש נואש עכשיו, אני שומע את זה בקול שלי.

"אמממ – לא. דווקא ג'ורג' אמר שאפשר ללכת לסלט-בר החדש הזה שכולם מדברים, אתה יודע..." ג'ורג' זונה, החל מהערב שביתת סקס.

אני מחייך ומגיש מים, סוגר את הגז והתנור, הולך לחדר ומפליק לג'ורג', מחליף לאזרחי-אלגנט ויודע שזהו, לא יעזור להם עכשיו בית דין – אני עצבני.

המלצר השווה ביותר המליץ על "ארוחת הכפר" שלהם, ומכיוון שדווקא נורא התחשק לי להיות הכי רחוק באותו רגע, זה נשמע נחמד. הגישו לנו קערה ענקית לכל אחד, חסה ונבטים עשו שם אורגיה פראית עם פיסות עוף לבנבנות ומריחות נפלא. ג'ורג', כמובן, הזמין כל מה שלא כשר שם, מין התרסה כזו של "אני מיוחג'ד, תראו!" היו שם חסילונים שלמים (תיקנים ורודים, כולל המחושים והכל, יעזור לי האל), קלמרי (נראה כמו טבעות גומי לבן ודוחה) וקצת מולים (צדפות יפיפיות שנזרקו לזבל, אחרי שהוא שאב את כל הבפנוכו שלהן).

נעלול בדיוק ריתק את כולם, כולל את השולחן שליד, במה שקרה לפנינה הגדולה עם ההוא מהשמה, ובין לבין אני קולט שזהו, נמאס לי מהכל, כל הערב הזה לא בא לי טוב בכלל, כל החיים שלי בקקה ואני לא מאושר בכלל.

שונא את המחשבה של לחזור לבסיס מחר

עוד מעט אני אמור להיות אזרח ואני לא יכול לחכות, שונא את המחשבה של לחזור לבסיס מחר. בא לי ים, בא לי עבודה גלאמורית, בא לי רחובות מלאים במסעדות. בקיצור, נמאס מהחור הזה שהחיים שלי תקועים בו, בא לי משהו אחר, או לפחות שמישהו יבין שזה מה שאני מרגיש.

המישהו הזה הוא לא ג'ורג', שלא שם לב אפילו שכמעט לא נגעתי בסלט שלי. ושם, בין הבירה למרלבורו, אני מחליט וזה סופי, אני רוצה גט, ואני רוצה אותו עכשיו. אני כבר מדמיין בראש שלי איך מחר אני אומר לו את זה, איך הוא אולי יבכה, אולי יצעק, אבל זה לא יעזור לו, ממחר אני אורז את הבגדים, את הבשמים ואת עצמי לתוך הלואי ויטון שלי ומתחיל הכל מחדש. יהיה לי קשה, ואני אהיה לבד, אבל הנה, לא גמרתי את הבריזר שלי ואני כבר מרגיש טוב יותר, אז בתכל'ס ממה כבר יש לי לפחד. העיר הגדולה, גט רדי! הגבר שהכי מבין בגברים מגיע בשביל להישאר!

אני מזמין עוד סיבוב ומחייך כמו תותח.