לגלות את היידיש מחדש

מי שינסה לחפש ספרים שתורגמו מיידיש בחנויות הספרים החדשים עלול להאמין לדבריו של אבות ישורון, שהיידיש היא "פאַרשיקטע שפּראַך, השפה ששולחה לגזירה" ("אדון מנוחה", עמ' 20). ספרים ביידיש נמצאים היום בחנויות יד שנייה (ספרים בשפת המקור קשה למצוא אפילו שם), אך הם אינם מעטים כפי שנדמה.

יצירות רבות ביידיש תורגמו בעבר לעברית, ולא בכדי: הרי למתרגמים רבים היתה היידיש שפת אם טבעית. דא עקא, העברית של אותם מתרגמים היתה לפעמים מלאכותית ומליצית מדי לתרגום יצירות מודרניות ביידיש, כמו הפרוזה של דוד ברגלסון ודער נסתר, או השירה של משה לייב הלפרן ויעקב גלאטשטיין.

בין שתי מלחמות העולם הגיעה ספרות יידיש למה שהשיגה העברית כעבור דור, עם המהפכה של כתבי העת "עכשו" ו"לקראת". השגב המליצי של העברית לא התאים לפשטות הנאצלת של היידיש, וכך קרה שתרגומים רבים התיישנו ונשכחו.

מאז עבר דור המתרגמים הוותיק מן העולם, ואיתו הקירבה ליידיש וההיכרות העמוקה של תרבותה. כדי לתרגם מיידיש צריכים היום המתרגמים ללמוד את השפה, כמו שאחרים לומדים צרפתית או פורטוגלית. ובכל זאת אפשר למצוא בזה חצי נחמה: מתרגמים ישראלים יכולים לגלות מחדש, בלי דעות קדומות, את היצירות הטובות של היידיש, ולתרגם אותן לעברית ברורה וטבעית.

אולי בזכות תרגומיו הנפלאים של י"ד ברקוביץ זכה שלום עליכם שכתביו יתורגמו לעברית שוב ושוב (ב1999- יצא תרגומו הצלול של אברהם יבין ל"מוטל בן פייסי החזן"). שלום עליכם מוכר בישראל כל כך, שבעיני רבים מזוהה היידיש עם כתריאלבקה. ולא היא, כמובן. רבות מן היצירות הגדולות ביידיש נכתבו מחוץ לשטעטל ותיארו מציאות חיים מודרנית דווקא. אחת מהן היא "הרחוב" מאת ישראל ראבון (1941-1900), שיצא לאור ב-1928: רומן אקספרסיוניסטי ואקזיסטנציאליסטי, כמין ספר המשך ל"במערב אין כל חדש" של רמרק. אין בספר הזה זכר לבית כנסת, וזירת העלילה היא הקרקס והקולנוע. גיבור הספר הוא חייל משוחרר וחסר שם, שהולך כחי-מת בחוצות העיר התעשייתית. מאז קראתי את הרומן בתרגומו של ק"א ברתיני קרושה בזיכרוני הסצינה של הגיבור החייל, המחפש לו בלילה קפוא מחסה חם, ומוצא אותו בקרבי סוס גוסס. עם בוקר הוא קם קפוא וקרוש, וצורתו כצלוב.

יעקב גלאטשטיין (1971-1896) היגר בנעוריו לאמריקה, ויחד עם חבריו המשוררים הקים את העולם החדש בשירת יידיש: גורדי שחקים ורחובות כאוטיים, חסרי משקל וחרוז. והנה, כעבור שנים, באמצע שנות השלושים, נודע לו ליאש, גיבור שני הספרים, שאמו נוטה למות בלובלין, בעולם הישן. "כשיאש נסע" הוא סיפור החזרה לאחור, למעמקי המודע והלא-מודע. במסעו פוגש המספר דמויות ודעות טיפוסיות ומיוחדות, ומשרטט בקווים חסכוניים עולם מלא. כל הדרך מרחפת השאלה: האם יספיק להגיע אל אמו הגוססת? יאש מספיק להגיע, ואחרי מות האם הוא נשאר בפולין ושוהה שבועות אחדים בין חולים בבית הבראה. הפעם, ב"כשיאש הגיע", מתאר יאש בחמלה ובביקורת את המפגש עם פניה השונות של יהדות פולין ברגעיה האחרונים. גלאטשטיין ביקש לכתוב המשך לשני הספרים הללו, אבל הטרילוגיה לא הושלמה, כאילו היתה משל ליידיש.

אברהם סוצקבר, שנולד ב-1913, החל לפרסם את שירתו בשיא פריחת היידיש ובאחד ממרכזיה, בווילנה שלפני מלחמת העולם השנייה. בניגוד לגלאטשטיין המודרניסט ובן העיר הגדולה, סוצקבר ליטש את הצורה הקלאסית האירופית של השיר והביא לשירת יידיש את מרחבי הטבע. סוצקבר הצליח להמשיך בפעילותו הספרותית הענפה גם לאחר שחרב עולמו בשואה וגם בישראל. כאן יסד את כתב העת הספרותי "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב), שהופיע ברציפות עד 1998. בשנותיו הרבות בישראל (היום הוא חי בתל אביב) הרבה סוצקבר לפעול ולכתוב. לא מכבר ראה אור הקובץ "כינוס דומיות", מקצת משיריו שתורגמו לעברית במהלך השנים בידי לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, יעקב אורלנד, אמיר גלבע ואחרים. שירים רבים בקובץ תרגם בנימין הרשב, מתרגם ותיק מיידיש, שתרגם גם את השורות: "מי יישאר, מה יישאר? אולי הרוח עם הים, / ויישאר העיוורון של העיוור שנעלם".

אליעזר שטיינברג נולד בבסרביה ב-1880 ומת ב-1933, בטרם יוטל על היידיש לדורות הצל הטרגי של אחריתה. שיריו של שטיינברג, איש החינוך רב הפעלים, מלאי חיים והומור (הגם שלפעמים הוא שחור משחור). בין שתי מלחמות העולם, בימים שמאות אלפי ילדים גדלו ביידיש ועתידה של השפה היה לפניה, נכתבו למענם שירי ילדים רבים ויפים, אבל מעטים זכו לתרגום עברי כמו שירי קדיה מולודובסקי ב"פתחו את השער" או משלי שטיינברג בתרגומו המזהיר של חנניה רייכמן. למשל, בשיר "הכידון והמחט" מסופר: "שב פלוני משדה הקטל (שמו היה, נאמר, שמעון) / והביא הביתה גם רובה וגם כידון". בהמשך מתנצחים השניים מי שווה יותר, עד שלבסוף מסבירה המחט

שאם היא דוקרת "הן יוצאת מזה כותונת, / מכנסיים או שמלונת - / בקיצור – דברי ממש. / אך לדקור… אדם? מה טעם? למה אדקרנו? / דקור אפילו אלף פעם – מה ייצא ממנו?"

נכתבו ביידיש מניפסטים אנטי-מלחמתיים חשובים מזה, אבל למקבץ הקצר הזה בחרתי תרגומים יפים, לאו דווקא חשובים.

אולי היה ראוי לבחור לספר החמישי והאחרון אחת מיצירות מנדלי מוכר ספרים או שלום עליכם, הקלאסיקונים של היידיש, או ספר רציני ומצליף מני רבים. אבל אחרי ככלות הכל, היידיש מכונה מאַמע-לשון (לשון אם), ומה עוד שספר שירי הערש שערכו בנימין כץ וברכה קופשטיין מתורגם (בידי אוריאל אופק) באופן יפה ופשוט להפליא. האומנם יש שפה נוספת בעלת שפע רב כל כך של שירי ערש? האומנם שרות אימהות שירי ערש בשפה אחרת לעריסה הריקה? עורכי האנתולוגיה הזאת (שראתה אור במקביל ביידיש ובעברית) העתיקו לספרם מאות מאינספור שירי הערש שנכתבו ביידיש, החל בשיר הנושא הנודע ליענקלה, התינוק שיגדל להיות תלמיד חכם וסוחר מהולל ועדיין הוא מרטיב במיטה, וכלה בשיר ערש לריבונו של עולם. רבים מהשירים הללו הם סכינים עטופות במלמלה, שירי ערש שחורים ומיואשים שנעימתם רכה, כאילו היו משל נוסף ליידיש: "חלום, ילדי, חלום, הרגע מר; / מלבד חלום אין פה דבר. / את עיניך נא עצום / כל הלילה האיום" (אהרן ליילס).

• הספר "מסעות בנימין השלישי וסיפורים אחרים" מאת מנדלי מוכר ספרים ראה לאחרונה אור בהוצאת "עם עובד" בליווי הערות וביאורים של בני מר.