חלומות באספמיה

"אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא", נכתב בתלמוד הבבלי. את אותו החלום מבקש בימים אלה לממש אנסמבל אספמייה, קבוצת תיאטרון חדשה שהקימה השחקנית והבמאית דליה שימקו.

"אני רוצה להיות אדם שמח ומאושר", מפתיעה האישה קמוטת המצח וכבדת הארשת, שבאופן שיטתי בוחרת בפרויקטים תיאטרוניים התאבדותיים, מעיבוד מקורי של "המעגל" מאת שניצלר ועד ערב משירי יונה וולך שהעמידה בתיאטרון תמונע. את האושר היא מוצאת בָמֶה שמשקף אותה, גם אם המשמעות היא להכריז מלחמה על המקובל ולקבץ שקל לשקל כדי לסיים את החודש.

"מאושרים באמת יכולים להיות האנשים שחיים גבוה מעל החברה או עמוק מתחתיה", היא מצטטת שורה מתוך הסרט "נועה בת 17" שהקפיץ אותה בשנות השמונים המוקדמות אל לב הקונצנזוס.

"במשך שנים רציתי להשתייך", היא אומרת, "להיות חלק מהתיאטרון הרפרטוארי, מהישראליות, מהטלוויזיה, אבל אף פעם לא זכיתי באמת לחיבוק. תמיד הרגשתי שבאיזה שהוא מקום משתמשים ביכולות שלי, בכישרון, באינטליגנציה שלי, בנעורים שלי ובפרסום, אבל לא נותנים לי להרגיש שייכת. אז בחרתי לחיות גבוה מעל או עמוק מתחת ולשלם את המחיר".

"חיי נישואים". אלגוריה ליחסים בין ישראל לעולם המערבי (צילום: דור גרבש)

האנסמבל החדש, שיעסוק בעיקר בחומרים מתוך ארון הספרים היהודי החילוני ובעיבודים של ספרות ושירה עברית לבמה, קיבץ בתוכו מרקם מעורר עניין של שחקנים ויוצרים שלעת עתה עובדים כולם בהתנדבות. הרשימה כוללת את תומר בן דוד, ריקי בליך, קובי שטמברג, נורית כהן, ליאת אקטע, עפר עין גל ומאיה גסנר ולצדם המוזיקאי איסר שולמן, התפאורן אלכס ברויטמן, מעצבת התלבושות דיתי אופק ומעצב התאורה יעקב סליב.

"כולנו באים מהטלוויזיה, אנחנו אוהבים אותה וזקוקים לה אבל היא בפירוש לא מספקת ליוצר כמו לצופה. בפעם הראשונה שעבדתי עם קובי על 'גריז' לפסטיבל תיאטרון קצר, הוא צילם במקביל את 'לחיי האהבה'. החזרות על ההצגה היו מבחינתו מילוי מצבורים. זו הטרגדיה, אמנים חייבים להרגיש שהם יוצרים משהו, וזו הסיבה שהחברה מרשה לעצמה לנצל אותם. אנשים יודעים שבשביל תפקיד טוב או תהליך מרתק נהיה מוכנים לעבוד בחינם.

אספמיה. לחלום בחברה שהפסיקה לחלום (צילום: ירון ברנר)

"את ריקי הכרתי בסרט 'דמיונות', עבודה מאוד אקספרימנטאלית שגילתה לי שחקנית צעירה, אינטליגנטית להפליא ומוכשרת בטירוף שמאוחר יותר הוכנסה שלא באשמתה לנישה קומית, שלדעתי היא צד פחות מעניין שלה. אני חושבת שריקי היא שחקנית דרמטית גדולה ואני מתכוונת לספק לה תפקידים שיוציאו ממנה את העוצמות שיש בה. אני משערת שזו הסיבה שלמרות שהאנשים האלה עסוקים עד מעל הראש, יש להם עניין באלטרנטיבה".

להיות המשוגע בחברה אדישה

בשבוע הבא יעלה האנסמבל עיבוד חדש שכתבו במשותף שימקו והשחקן עפר עין גל לרומן "חיי נישואים", מאת דוד פוגל. סיפור העלילה מגולל מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית בין סופר יהודי לברונית ארית שירדה מגדולתה וממררת את חייו.

"זה קצת דומה למה שקורה לישראל מזה שנים", אומרת שימקו ומסבירה, "יש לנו רגשי נחיתות כרוניים שמשלבים מבט כמה ומשתהה אל מול העולם המערבי ובעיקר אמריקה. כאילו שם החיים האמיתיים, ושם הכל כמו שהוא אמור להיות.

"אנחנו מאמצים לעצמנו את כל החוליים של אותה החברה שלעולם לא נהיה. בתוך מערכת היחסים המעריצה הזו אנחנו הולכים ונעלמים כמו הגיבור של המחזה, הולכים ומתבטלים".

עפר עין גל, ריקי בליך וקובי שטמברג ב"חיי נישואים" של פוגל 

החלטתם להשאיר את הטקסט בשפתו הספרותית הגבוהה והפואטית של פוגל. מדוע?

האנסמבל החדש נסמך על תקציב ראשוני של 20 אלף שקל שהעניקה

המועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס. 5,000 שקל נוספים הצליחה שימקו לגייס מתורם אנונימי ואת החזרות עורך האנסמבל בחלל שהוקצה לו בבניין עירוני ה' הישן. "זה סוג של נס שהיא אנטיתזה מוחלטת להלך הרוח של ישראל 2007", היא אומרת, מקווה לטוב ומרשה לעצמה לחייך באופטימיות מהוססת.

"זה מעשה שנובע מתוך אמונה בחלומות", היא אומרת, "זה להיות המשוגע והחולם, הרומנטיקן והאידיאולוג בתוך חברה אדישה ועייפה שהפסיקה לחלום. אני לא מוכנה לחדול".