אמנות ופיצוחים, למה לא?

אין הפתעות או גילויים מרעישים בסדרה "ספור מסגרת", בלשון המעטה. כשפרויקט גדול כמו "ספור מסגרת", המתיימר לעסוק במאה שנות אמנות בישראל, לא פחות ולא יותר, נופל לידיה המרופדות של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות שיוזמת ומממנת בשיתוף עם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כנראה שדי ברור מלכתחילה איך תצא העוגה מהתנור – אפויה טוב טוב, מהודקת, מרוסנת ותפלה. תזמזמו לכם ברקע מוסיקת מעליות תדיר, ותתבלו את המאפה בקריינות הסמי-סמכותית אך רגשנית של קובי מידן הבלתי נלאה, ותקבלו מוצר טלוויזיוני פר אקסלנס, סדרה מצוחצחת מין השורה, לכל המשפחה, ביום שישי בצהריים. אמנות ופיצוחים, למה לא?

ביסודו של דבר, סיפור מסגרת היא דוגמה מובהקת נוספת למגמה הפסבדו-דוקומנטרית השרירה ורווחת במימד הטלוויזיוני. היא משחזרת דפוסים דרמתיים קיימים שכנראה ניתן לחזור עליהם עד אינסוף, תוך סיכויים סבירים לרצות את מרבית קהל הצופים ולבזבז בדרך כמה ג'ובות.

למרות הכוונות הטובות, המניפולציות והמנגנונים שמזינים את המבנה הנראה ונשמע לעין של הסדרה שקופים מדי, עירומים, מוכרים לזרא, ובסופו של דבר מושכים את השטיח מתחת לרגלי האמנים וגונבים להם את ההצגה. הסדר, המשטור והדרמה החונקת נובעים מן הסתם מהרצון העז לעורר הזדהות ויהי מה, מה שלא רחוק נגיד מ"עמוד האש” או אפילו מפרסומת לחברת החשמל.

יוצא מזה שהיחס בין האסתטיקה שמייצרת ומיוצרת על ידי הסדרה מול האג'נדה האמיתית של האמנים המופיעים בה הוא בעל חשיבות מינורית בלבד. המרכיבים הפורמלים של הסדרה רחוקים אלפי שנות אור מהמציאות והתכנים אותם הם משתדלים לתאר. הצורה האמנותית או התבנית של סדרה כאילו דוקומנטרית - קאטים מהירים, מיליון אינסרטים, מוזיקת אווירה, קריינות, ראשים מדברים וכו' – מתעסקת קודם כל עם עצמה כצורה, עם התנסות קודמת באותו ז'אנר דו מימדי. רק בסוף, אם בכלל, הגולם שקם על יוצרו מתייחס לחוויית המציאות של האמן או של הצופים.

משהו השתבש בדרך

נקודת ההתחלה "בסיפור מסגרת" הייתה טובה – חלוקה לפי נושאים שיוצרת מיפוי רוחב של הסוגיות שבהם עוסקת לכאורה האמנות הישראלית, "תוך נגיעה בפצעים ובעימותים של ההוויה הישראלית: הגירה, גלות, החלום הציוני, משברים אידיאולוגים, מתח בין מזרח למערב, בין מרכז לשוליים" ונוסיף תהילה, משפחה, מגדר, ועוד.

מיטב האמניות והאמנים הישראלים - צעירים וזקנים, מתים ובועטים - הובאו לדוכן העדים למסור את שעל ליבם, ורובם ככולם אכן אומרים דברי טעם, דברים חשובים. היו גם יועצים, תחקירניות, מוסיקאים, צלמים, קטעי ארכיון נדירים, כרטיסי טיסה, וכמה אנשים חכמים ומנוסים שיודעים את העבודה. כנראה, וזה ניחוש, שהדברים השתבשו (או הסתדרו) מתישהו בחדרי העריכה, כלומר אי שם במסדרונות משרדי ההפקה.

קשה, למשל, להאמין שמישהו מבין הנפשות הפועלות בעולם האמנות היה בוחר במודע לנגן חיקוי של הבסים של לו ריד (בשירו הידוע "לך על הצד הפראי") בזמן שהצייר יעקב מישורי הולך לתומו ברחוב, כאילו למזוג את הפרסונה החתרנית של האמן עם מקבילו הניו-יורקי. זה יכול היה להיות  משעשע ואפילו מעניין, אבל כשכל אמן מקבל את המוסיקה שלו, או יותר נכון את האווירה ש"מתאימה" לו או לעבודותיו זה כבר מוגזם, שלא לאומר מבזה.

אם העבודות רציניות אזי נשמע פסנתר מלנכולי, אם מדובר בזיכרונות ילדות נשמע קולות מלאכיים, אם האמן ידוע בציבור כ”פרוע” משהו, נגיד סיגלית לנדאו או רועי רוזן, המוסיקה תהיה קצבית בהתאם, וכן הלאה. בכלל, מישהו ישב שם ליד ספריית סאונדים ועשה ככל העולה על רוחו, העיקר שלא יהיה רגע של שקט, חלילה.

קטנוני? יכול להיות. ובכל זאת, מבעד לעטיפה המבריקה ולפסאדה המתרפקת עד אפר, יש בה בסדרה כמה רגעים טובים, חשובים - דמויות נשכחות מהעבר, פרצופים שאפשר לחבר לשמות, עבודות ישנות מעולות שנקברו עמוק מתחת למודע הקולקטיבי, קטעים מדהימים מהארכיון, חיבורים מרגשים בין ההיסטוריה של האמן לעבודותיו, ובכלל פתאום מבינים שהיו פה ועדיין יש כמה אנשים שפויים בסביבה.

גם הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט, ליצור מין קורפוס קנוני אמנותי מקיף, או לחילופין לסקור כמה נושאים סוציו-פוליטיים דרך הפריזמה של האמנות, ראוי לשבח. בקיצור, ניכר שהאנשים שעסקו בתוכן, בעבודה בשטח (רותי דירקטור, יערה שחורי ועוד) עשו את עבודתם נאמנה. הבעיה היא כנראה שגם מי שישבו במשרד הממוזג מול המחשבים והתעסקו עם הצורה חשבו שהם עושים את העבודה כמו שצריך. השאלה שחייבת להישאל היא כמובן, האם אפשר אחרת? התשובה היא כן.

• הסדרה "סיפור מסגרת - מאה שנים של אמנות בישראל", שערכה וביימה רונית וייס ברקוביץ', תוקרן בחודשים הקרובים בסינטמקים ברחבי הארץ:
  
• 
  
• חיפה: 30.11.07, יום ו', 11:00
  
• ירושלים: 8.12.07, שבת, 11:00
  
• שדרות: 13.2.08, יום ד', 19:30